המחבר מודיע על מותו

על שתי מסות של רולאן בארת ומישל פוקו, שעודן חדשניות גם היום, כמעט ארבעים שנה אחרי כתיבתן

זאב לוי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זאב לוי

מות המחבר, מאת מישל פוקו,
מהו המחבר? מאת רולאן בארת,
תירגם מצרפתית והוסיף הערות ואחרית דבר דרור משעני
הוצאת רסלינג, 2005, 122 עמודים

שתי המסות הכלולות בספר הקטן הזה - מעט המחזיק מרובה - עוררו הדים עם הופעתן, בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת. לכאורה יש בו שלוש מסות, כי הספר כולל אחרית דבר של המתרגם, דרור משעני, "בפעם האחרונה שהסטרוקטורות ירדו לרחוב", המיטיבה לתאר את הרקע לכתיבתן. שם המסה מרמז בעקיפין על טענת האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס, שהיה הדמות הראשית של הסטרוקטורליזם, כי אל לו לחוקר להסתמך על יוקרתו המדעית למען נקיטת עמדה במאבקים חברתיים ופוליטיים. והנה בארת ופוקו, שנחשבו לחלק ממחנה הסטרוקטורליזם, אף שהסתייגו מאפיונם כסטרוקטורליסטים, נטלו חלק - בייחוד פוקו - בפעילות פוליטית-חברתית נמרצת. שתי המסות נכתבו פחות או יותר באותו זמן, בשלהי מרד הסטודנטים בצרפת ב-1968. אמנם פוקו ובארת לא השתתפו במרד, כי פוקו שהה באותו זמן בטוניס, ובארת נשאר מהצד, עד שסטודנטים תלו בשער הסורבון כרזה גדולה: "הסטרוקטורות לא יורדות לרחוב".

כל אחת משתי המסות נכתבה בדפוס אופייני של כתיבה פילוסופית. כך, למשל, המשיכה המסה של פוקו, "מהו המחבר?", את הז'אנר שפתח בו קאנט, במאמרו "תשובה לשאלה: מהי השכלה?" (ועוד לפני זה, בשלוש שאלותיו המפורסמות: "מה אני יכול לדעת? מה אני רשאי לעשות? למה אני רשאי לקוות?" ("ביקורת התבונה הטהורה", עמ' 396), אשר בעקבותיהן שאל "מהו האדם?" בדומה לכך שאל מרטין היידגר ב-1930: "מהי מטאפיסיקה?" גם ספרו של ז'"פ סארטר, "האקסיסטנציאליזם הוא הומניזם", אופייני לקו כתיבה פילוסופי זה. פוקו התמודד כל חייו עם הפילוסופיה של קאנט, וגם לא מעט עם השקפותיו של סארטר, שהיחסים ביניהם ידעו עליות ומורדות.

מסתו של בארת השתלבה במגמות שרווחו בעיקר בהשפעת הסטרוקטורליזם והפוסט-סטרוקטורלים, לבטל את מעמד האדם כסובייקט. זה היה מעין מכנה משותף לשני ההוגים. פוקו הכריז בספרו "המלים והדברים" על "מות האדם" (ועוד לפניו, ניטשה - על "מות האלוהים"), ובארת הכריז על "מות המחבר". הפילוסוף המרקסיסטי לואי אלתיסר, שהיה אחד המורים של פוקו, המליץ על קו מחשבה זה כ"אנטי-הומניזם תיאורטי". מעניין לשאול כיצד פיחות האדם כסובייקט מתיישב עם המסקנות הפוליטיות של דבריהם.

בעיני בארת, הכתיבה (הספרותית) היא מקום שהסובייקט נעלם בו ו"המחבר נכנס אל תוך מותו שלו" (עמ' 8). כמו שלוי-שטראוס קבע בזמנו, כי "המיתוסים מדברים את עצמם דרך האדם", ציין בארת כי "השפה מדברת, ולא המחבר" (עמ' 10). טקסט מודרני נקרא, כביכול, בהעדרות המחבר ממנו (עמ' 13); המחבר מתגלם אך ורק בטקסט שלו, ואין לו כביכול שום ישות עצמאית, לא לפניו ולא אחריו. בארת אפילו כרך את דבריו עם "היגד פרפורמטיווי" (אמירה בגוף ראשון בהווה ותו לא) של הפילוסוף הלינגוויסטי האנגלי ג'"ל אוסטין. עם סילוק המחבר מאבדת לכאורה גם ביקורת הספרות את טעמה, כי אז מתבטל ממילא הצורך בפענוח הכוונות והמשמעויות, שאמורות להסתתר בכתיבתו. לכן מתערער מעמד הביקורת, גם זו הקוראת לעצמה "חדשה". כתולדה בלתי נמנעת של "מות" המחבר "נולד" הקורא (עמ' 18).

מסתו של מישל פוקו היא הגדולה והמרכזית בספר. גם היא פותחת בתיזה על מות המחבר - "מה זה חשוב מי מדבר?" (עמ' 19), אבל עצם נושאה - "מהו מחבר?" - סותר אותה, שהרי אין מהות, למעט של מושגים מופשטים או דמויות דמיוניות, בלי ישות. פוקו מבקש לברר את הפונקציה של המחבר, ולכן איננו יכול להטיל ספק בישותו. כיצד מתיישבת איפוא מהות המחבר עם הכרזתו על "מות האדם" בספר "המלים והדברים", שהיא נקודת המוצא להרצאתו? הוא מנסה לנהוג כך, אם להשתמש במושג מה"פנומנולוגיה" של הוסרל, באמצעות "שימה בסוגריים" של "הניתוח הסוציו-היסטורי של דמות המחבר" ובכך שהוא מבקש לצמצם את הדיון לבחינת היחסים בין הטקסט למחבר בלבד (עמ' 25).

אפשר למצוא דמיון מסוים למאמר של בארת, המדבר על המחבר כחיצוני לטקסט, לפחות למראית עין, מפני ש"הסובייקט הכותב אינו מפסיק להיעלם" (עמ' 26). לכן גם פוקו מדבר על "המוות הזה של המחבר" (עמ' 28), המעלים את תכונותיו האינדיוידואליות. הזלזול במחבר, שהרי "לא חשוב, מי מדבר", מביא את פוקו להציב שאלה חדשה: "מהי יצירה?" (שם). בוודאי לא כל מה שאמר או כתב המחבר הוא בגדר יצירה. יש להבחין בין "יצירה" ל"כתיבה"; המחבר הוא המחבר של מה שכתב, אבל לא כל מה שכתב הוא בגדר יצירה.

הנושא המרכזי במסתו של פוקו הוא התפקוד - ה"פונקציה" - של המחבר, וכבר שם המחבר מעורר קשיים (עמ' 33). שמו הפרטי ושמו בתור מחבר אינם היינו הך. אם יתברר, למשל, כי שייקספיר לא נולד בסטרטפורד, לא תהיה לכך שום השפעה על שם המחבר ויצירתו. אבל שונה הדבר אם יתברר, שיצירותיו, או חלק מהן, נכתבו על ידי בייקון, כפי שניסו לטעון כמה חוקרי ספרות. טענה דומה העלה כבר שפינוזה, בכותבו כי כדי להבין את הגיאומטריה של אוקלידס אין צורך לדעת דבר על תולדות חייו ("מאמר תיאולוגי-מדיני", עמ' 90). מהצד האחר ייחס שפינוזה חשיבות רבה לשמות המחברים של ספרי התורה. ההנחה, למשל, כי משה לא יכול היה להיות המחבר של ספר "דברים", שבסופו מתואר מותו ונאמר "לא קם נביא עוד בישראל כמשה" (לד, י), וכי המחבר היה כנראה עזרא בעת השיבה מגלות בבל הראשונה, היתה בעיניו משמעותית מאוד להבנה נאותה של הטקסט. גם פוקו טוען כי שם המחבר ממלא תפקיד חשוב, מפני שהוא מאפשר לאסוף כמה טקסטים, לתחום אותם, להשוותם עם טקסטים אחרים וכדומה. לו התברר כי יצירות של שייקספיר חוברו על ידי מישהו אחר, היה זה משפיע באופן משמעותי על הבנת יצירתו. מאידך גיסא, שמות העט של קירקגור נועדו דווקא להדגיש כי לכל טקסט יש ייחוד משלו, ולכן המחבר של ספר אחד נבדל ממחבר הספר הבא אחריו.

להבחנה הזאת בין שם פרטי לשם מחבר יש איפוא השלכות על הגדרת המחבר כמחבר. "למכתב פרטי יכול להיות מוען, אבל אין לו מחבר" (עמ' 37). מה דינן של איגרות שפינוזה, רוזנצווייג ודומיהם, שהתפרסמו בדרך כלל רק אחרי מות כותביהן? ומה בנוגע ליומנים, שהרי מועניהם זהים עם נמעניהם? זה לא כבר הופיעו היומנים של לאה גולדברג. כלום לא היא היתה המחברת שלהם? ואיך היה פוקו מגדיר את אנה פרנק? ומה קורה כאשר פילוסוף משנה את השקפתו מן הקצה אל הקצה? הדוגמה המפורסמת היא כמובן ויטגנשטיין; האם ויטגנשטיין המוקדם (של הטרקטט) וויטגנשטיין המאוחר (של המחקרים) הוא מחבר אחד או שניים?

פוקו דיבר בהרצאתו בעיקר על מחבר של טקסטים, אבל הפונקציה של "מחבר" חלה לדעתו גם על תחומים נוספים: ציור, מוסיקה וכו' (עמ' 47), אך האם זה באמת כך? המשותף לכולם - ציירים, פסלים, מלחינים, סופרים - שהם יוצרים, אבל רק את הסופרים אנו מגדירים כמחברים. גם כאשר מדברים על מדענים כמחברי תיאוריה - דארווין וההאבולוציה, פרויד והפסיכואנאליזה ואיינשטיין ותורת היחסות, הם נתפשים כמחברים משום שהתיאוריות שלהם נוסחו בטקסטים. כאשר פוקו מאפיין את ה"מחברים" הללו כבעלי עמדה "טרנס-שיחית", הוא מתעלם מההבדל העקרוני הזה בין אמנים למדענים, אבל מאפיין את המדענים (בעיקר מארקס ופרויד) כ"מייסדים של פרקטיקת שיח", דהיינו: הם לא רק כתבו את יצירותיהם, אלא פתחו את השער לאפשרויות אין-ספור של שיחים נוספים - הספרות המרקסיסטית, הפסיכואנליטית וכדומה. גם סופרים יכולים להיות מחברים מסוג זה; הוא מביא כדוגמה את אן רדקליף מראשית המאה ה-19, שפתחה את הז'אנר של ספרי אימה. מחבר יכול למלא את הפונקציה של מייסד מגמה עיונית או מדעית, כמו למשל דה סוסיר והבלשנות הסטרוקטורלית (עמ' 50).

פוקו חותם את הרצאתו בכך שמצד אחד הוא מחזיר למחבר את הפונקציה "סובייקט" (עמ' 59), שקודם נטל ממנו, ובכך נבדל מההנחה של "מות המחבר", אבל מצד אחר גם מתייחס אליה באדישות, בחוזרו על טענתו: "מה זה חשוב מי מדבר" (עמ' 60). את הדברים המעמיקים והמעניינים ביותר בדיון שהתנהל אחרי ההרצאה השמיע לוסיין גולדמן, "המחבר" (יחד עם ז'אן פיאז'ה) של "הסטרוקטורליזם הגנטי" (שנבדל מהסטרוקטורליזם של לוי-שטראוס בהדגשת הגורם ההיסטורי-התפתחותי). לדעתו לא די בשאלה "מי מדבר?" אלא יש להוסיף עליה את השאלה "מה הוא אומר?" אולם היא מעתיקה את נקודת הכובד של פונקציית המחבר במחקרים העכשוויים של מדעי הרוח יותר ויותר מן הסובייקט האינדיווידואלי לסובייקט קולקטיווי או טרנס-אינדיווידואלי (עמ' 63). גולדמן הדגים זאת בזמנו בצורה מרשימה בספרו "האל הנסתר" מ-1959, שבו חקר את יצירתם של פסקל וראסין, והוא מסתמך על תיזת "החזון הטראגי", שהעלה שם, וגם כאן, בפולמוסו עם פוקו.

בהתייחסו לאימרה ש"הסטרוקטורות לא יורדות לרחוב", גולדמן מדגיש כי "לא הסטרוקטורות עושות את ההיסטוריה, אלא בני האדם, אף שפעולותיהם מובנות תמיד על ידי סטרוקטורות נושאות משמעות" (עמ' 69). על התייחסות הסטרוקטורליזם להיסטוריה דנתי בהרחבה בספרי "סטרוקטורליזם - בין מתוד ותמונת עולם", פרק 6. פוקו משיב בתגובתו, כי אף פעם לא השתמש במלה "סטרוקטורה" ולא אמר שהמחבר אינו קיים, אלא רק שהוא "חייב למחוק את עצמו או להימחק לטובת הצורות הייחודיות של השיח" (שם). העיר על כך ז'אק לאקאן, הפסיכואנליטיקן הסטרוקטורליסטי (או בתר-סטרוקטורליסטי), כי הסטרוקטורליזם איננו מדבר על שלילת הסובייקט, אלא על תלותו. דברי פוקו נדונו כאן ביתר הרחבה מדברי בארת; גם מסתו היתה הרבה יותר ארוכה. בעוד שדברי בארת עסקו רק בטקסט, דבריו של פוקו עסקו בתפקיד המחבר, בקשרו אל הטקסט ובהשלכות המשתמעות מכך. אף שהתכוון, כאמור, להגביל את ההרצאה ליחסים בין הטקסט למחבר, יריעתה התרחבה והקיפה את "האדם ויצירתו" (עמ' 25).

ראויה לציון אחרית הדבר של המתרגם, דרור משעני, המאירה היטב את הרקע הפוליטי של שתי המסות, ובייחוד את השפעתם העקיפה של מאורעות 1968 עליהן. משעני מבקש בדבריו המאלפים לתת ביטוי להדהוד של המולת המרד בשני הטקסטים האלה ולהוציאם משלוותם האקדמית (עמ' 82). במיוחד עניינה אותו השאלה, כיצד נהפך פוקו לאינטלקטואל ש"סימל את המאבק הפוליטי בקשרים בין ידע, כוח ודיכוי במדינה המודרנית" (עמ' 86). משעני מנסה לברר גם את הזיקה בין סטרוקטורליזם לפוליטיקה, אולם בהקשר זה נדמה לי כי אי-אפשר לשים את כל ההוגים שנחשבו לסטרוקטורליסטים בסל אחד (עמ' 92). לוי-שטראוס, וגם בארת, לפחות ביצירתו המוקדמת, ראו עצמם במוצהר כסטרוקטורליסטים, ואילו לאקאן ופוקו, שהיה הפוליטי ביותר מביניהם, הסתייגו מהגדרתם כסטרוקטורליסטים. הסטרוקטורליזם היה בדרך כלל מרוחק מפוליטיקה; רק בספר חשוב אחד, שעורר הדים רבים, "מיתולוגיות", דיבר בארת על הסטרוקטורליזם כבעל השלכות פוליטיות, אבל הוא הופיע כבר ב-1959, כלומר כעשר שנים לפני מאורעות 1968.

המסקנה של משעני, כי ההנחה של מות או היעלמות המחבר בשתי המסות הללו היא ביטוי אנטי הגמוני ואנטי ממסדי, המציעה מהפיכה בתפישת הטקסט הספרותי, ובייחוד הצגתה בתור מטאפורה של "רצח (חיסול) האב" (עמ' 95), נראית לי מוגזמת וקיצונית יתר על המידה. אולם הצגת הרקע הפוליטי לשתי המסות מצד אחד, והשלכותיהן הפוליטיות החוזרות על ביקורת הספרות מצד אחר, מאלפות מאוד ומהוות תרומה חשובה להבנתן הנאותה עכשיו, כמעט ארבעים שנה אחרי כתיבתן.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ