פוקו הטוניסאי

אין כמעט דיסציפלינה במדעי החברה והרוח, גם בישראל, שגבולותיה לא זועזעו כתוצאה מן המפגש עם מחשבתו של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו; לחסידיו היא סיפקה השראה לסדרה של שאלות ותובנות ולעתים גם לארגון מחדש של הידע, מבקריו בישראל תלו בו אחריות גם למגמות פוסט-ציוניות. עדי אופיר על הופעתם בעברית של שלושה ספרים המאפשרים ללכוד רגע מכריע בהתפתחות מחשבתו ועל התקבלותו בישראל

עדי אופיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עדי אופיר

הארכיאולוגיה של הידע מישל פוקו. תירגם מצרפתית: אבנר להב הוצאת רסלינג, 256 עמ', 89 שקלים

סדר השיח מישל פוקו. תירגם מצרפתית: נעם ברוך הוצאת בבל, 66 עמ', 68 שקלים

מות המחבר/מהו מחבר? רולאן בארת ומישל פוקו. תירגם מצרפתית והוסיף הערות ואחרית דבר: דרור משעני. הוצאת רסלינג, 122 עמ', 73 שקלים

כשהיה מישל פוקו בן ארבעים, פרש ממשרתו באוניברסיטה פרובינציאלית בצרפת וקיבל מינוי לשלוש שנים באוניברסיטה בטוניס; זה היה בספטמבר 1966. ספרו הגדול, "המלים והדברים", פורסם כמה חודשים לפני כן וכבר הקנה לו שם ומעמד של גיבור תרבות, אבל למחברו עדיין לא נמצא מינוי בפאריס.

כמו שעשה כמה פעמים בעבר, הוא עזב את ארצו והרחיק כדי "להיטיב את מבטו על הדברים". הוא התגורר סמוך לבירה, בסידי בו סאיד, פרבר כפרי הצופה אל הים, לימד דקארט, ניטשה ופסיכולוגיה, קרא מכל הבא ליד וקנה לו חוג הולך וגדל של מעריצים בהרצאות יום שישי, שהיו פתוחות לקהל הרחב. באותה תקופה כתב את "הארכיאולוגיה של הידע" - רפלקסיה מתודולוגית על עיקר עבודתו עד אז, הכוללת דין וחשבון שיטתי על מושג השיח שבמרכזה, ועל אופי החקירה ההיסטורית שמושג זה מאפשר ומחייב.

באותה תקופה כתב גם על ציור: "זו אינה מקטרת", חיבור קצר על ציורים של מאגריט, החושף את בעייתיות הזיקה בין "המלה" לבין "הדבר", ועוד חיבור שנגנז על הצייר מאנה כפרדיגמה של המודרניזם בציור. יחד עם ז'יל דלז השלים את עריכת המהדורה הצרפתית של כל כתבי ניטשה. באחד מביקוריו הקצרים בצרפת נשא לפני כנס ארכיטקטים את ההרצאה "על מרחבים אחרים", שהפכה עד מהרה ל"טקסט-פטיש" עבור כל מי שעוסק בשאלות של מרחב (הטקסט תורגם לעברית בתוך "הטרוטופיה" שראה אור בהוצאת בבל ב-2003).

בטוניס החלה גם מעורבותו הפוליטית של פוקו; אחד האירועים הראשונים שעיצב את המעורבות הזו היה גל הפגנות נגד המשטר, ביוני 1967, שבמהלכו התרחשו פרעות בסוחרים היהודים בבירה, בתגובה למלחמת ששת הימים. במכתב להיסטוריון המדע קאנגיים, מורה וידיד, הוא כתב אז: "לפחות 50 הצתות. 150 או 200 חנויות שנבזזו - העניות ביותר, כמובן. המחזה הנצחי של בית כנסת הרוס, שטיחים נגררים לכביש, מגולגלים ובוערים; אנשים רצים ברחובות, מוצאים מקלט בבניין שההמון מבקש להעלות באש. ואחר כך שקט, התריסים מוגפים (...) לאומנות יחד עם גזענות מצטרפות יחד למשהו מרושע במיוחד. ואם אתה מוסיף לכך את העובדה שבגלל השמאלנות שלהם, הסטודנטים נתנו לכל זה את ידם (וקצת יותר מיד), אתה חש צער עמוק. אתה שואל את עצמך מהי אותה עורמה (או טפשות) של ההיסטוריה, שבזכותה יכול המרקסיזם לחולל את זה (ולספק לזה את אוצר המלים)". עשר שנים מאוחר יותר החל לסמן מסלול אפשרי של תשובה לשאלה הזו, בסדרת הרצאות שכונסה לא מכבר בספר "צריך להגן על החברה".

המרי האזרחי נגד משטרו של בורגיבה התעצם ודוכא ביד קשה. פוקו, שהתייצב בפומבי לצדם של כמה מהסטודנטים שנרדפו על ידי המשטר, חש באיום ממשי על מעמדו ושלומו ונאלץ לשוב לפאריס לפני תום תקופת המינוי שלו. זה היה כמה חודשים אחרי מאורעות מאי 1968. טבילת האש הפוליטית שלו אירעה אם כן בפרברי טוניס ולא על מדרכות הרובע הלטיני. כשחזר מונה למחלקה הניסיונית לפילוסופיה באוניברסיטה החדשה של ונסן, שהוקמה מחוץ לרובע הלטיני ואורגנה לפי תפיסה חדשה של המוסד האקדמי בתקווה להיענות למקצת מתביעות הסטודנטים.

זה היה מינוי קצר מועד, מפני שבאביב 1970 הושלם הליך מסובך שבו נבחר פוקו למלא את מקומו של הפילוסוף ז'אן היפוליט במוסד שהוא קודש הקודשים של התרבות האקדמית הצרפתית, הקולז' דה פראנס. הרצאת ההכתרה שלו, "סדר השיח", נישאה בסוף אותה שנה. גם הרצאה זו נעשתה עד מהרה ל"טקסט-פטיש" בין מעריציו ול"טקסט-מפתח" לכל פרשניו. היתה זו הפעם הראשונה שבה עסק פוקו באופן מושגי ושיטתי בשאלות של כוח, שליטה ומשילה, וניתח את מה שהעסיק אותו כמעט בכל עבודותיו עד אז: הממד החומרי והפרקטי של השיח והמבנה שלו כזירה של יחסי כוח.

המושג המרכזי היה "הדרה"; השיח מדיר את אלה שאינם יכולים להפוך בו לדוברים - מפני שהם משוגעים, או חסרי השכלה והסמכה, סתם חסרי נימוס, או שונים מן הסובייקט הדובר של השיח הזה באיזשהו מובן אחר - אבל רק באמצעות התיוג בשיח וההרחקה ממנו אפשר לקבוע מישהו כמשוגע, כחסר השכלה או נימוס, או כ"אחר" בכל מובן אחר.

*

אבל פוקו לא התעניין רק בהרחקה מן השיח, אלא גם בהתקבלות לתוכו, באופן שבו השיח עוטף את המצטרפים החדשים, מלמד אותם כללים וגבולות, מציע להם מקום מוכן מראש. כמובן שלא כל מי שמקבל עמדה בשיח הוא בעל אותו מעמד ולא בכל שיח נוצרות אותן עמדות: "המחבר" (של טקסט) הוא עמדה אחת מיוחדת כזו של סובייקט בעל זכויות יתר. היא מארגנת את הטקסט, קובעת את גבולותיו, ומופקדת על משמעותו. פוקו הקדיש למחבר טקסט מפתח אחר, "מהו מחבר?", שאותו הציג כשנה לפני הרצאת ההכתרה בפני האגודה הצרפתית לפילוסופיה.

גם טקסט זה, שבו פיתח פוקו פרק אחד מן "הארכיאולוגיה", הופיע עכשיו בעברית בהוצאת רסלינג (לצד חיבור מכונן אחר מאותה תקופה, "מות המחבר", מאת רולאן בארת). פוקו מציג שם את "המחבר" כמנגנון תרבותי שיש לו היסטוריה משלו. "מחבר" הוא מעין מכונת שיח, המייצרת שפע בלתי נדלה של פעילות לשונית: חוזרים על מה שהוא אומר או כותב, משמרים את דבריו בצורות שונות, מפרשים אותו, מדברים עליו, משחזרים את מהלך חייו ומחפשים אחר קשרים גלויים וסמויים בין כתביו לסיפור חייו. לא בכל שיח יש מחברים ולא בכל שיח המחבר בעל זכויות היתר נהנה מאותו מעמד.

קידוש המחבר בטקסט הספרותי או הפילוסופי עובר כאן רלטיביזציה היסטורית ומוצג כתוצאה של כללי משחק קונטינגנטיים שאין הכרח לקבלם. אבל, כפי שטוען דרור משעני באחרית הדבר לתרגום העברי של צמד החיבורים, הוויתור על המחבר הוא חלק מן הפגיעה הישירה במעמדו המקודש של הטקסט עצמו, בטקסט כיחידה סגורה בעלת גבולות ברורים (היכן נחתם), ביוגרפיה (מיהו אביו מולידו) ושיוך משפחתי (מיהם קרוביו).

כששמים בסוגריים את האחדות שהמחבר מעניק לטקסט, אפשר לעקוב אחרי קווי המתאר של השיח, הסדירויות המבניות שלו, הקשרים בין היגדים הפזורים בטקסטים שונים, החזרות, הטרנספורמציות, אזורי הרציפות וקווי השבר של השיח כולו. מעל לכל, אפשר לנסות לשחזר את גבולות מה שניתן היה לומר בתקופה נתונה, באזור נתון של התרבות, על פיסת עולם מוגדרת - על אלוהים, למשל, או על מין, או על כסף, או על שלטון וכוח, ובכלל זה על יחסי הכוח בשיח עצמו.

*

עניינו של פוקו ב"ארכיאולוגיה של הידע" הוא להציב את הגבולות האלה ואת קווי המתאר שהם מגדירים בעולם שאפשר להתנסות בו, לצפות בו ולחשוב עליו בתור המושא הראוי של חקירה היסטורית-פילוסופית מסוג חדש. למהלך הקאנטיאני-אנטי קאנטיאני הזה יש שורשים עמוקים בתולדות המחשבה החדשה - מקאנט דרך מרקס, ניטשה ופרויד, ועד היידגר, סארטר, לוי סטרוס ואלתוסר - ומקצת מהם נפרשים במלוא מורכבותם באחרית דבר שצירף חיים לוסקי למהדורה העברית של "הארכיאולוגיה". אבל ספק אם יש בגניאולוגיה הפילוסופית כדי להסביר כיצד שינה המהלך הזה לבלי הכר את פני ההיסטוריה של הרעיונות והסוציולוגיה של התרבות, ולתאר את ההשפעה מרחיקת הלכת שהיתה לו כמעט על כל תחומי המחקר במדעי החברה והרוח.

פוקו הראה ש"המחבר" איננו מקור של שיח אלא אפקט שלו, לא מעמד שזוכים לו כותבים מוכשרים במיוחד אלא תנאי לעצם העניין בכישורים ובתכונות של הכותב. אבל העובדה הזו לא מנעה מן המנגנון התרבותי שחשף פוקו לקדש אותו עצמו כ"מחבר", ולנסות לקשור לבלי הפרד בין חייו ליצירתו. פוקו זכה למעמד של מחבר קנוני כבר עם פרסום "המלים והדברים", ומפעל קידושו כמחבר נמשך ומתעצם מאז. גם המאמר הזה אינו יכול שלא ליטול בו חלק.

כמה מן הטקסטים הקצרים של פוקו קודשו כפטישים. אם ספר רחב היקף כמו "לפקח ולהעניש: לידת בית הסוהר" הוא מבנה שלם שיש בו ארכיטקטוניקה מורכבת, מבואות ומבוכים, אפשר לדמות את הטקסטים הקצרים לפסלוני קדושים המשמשים בהיכלות של תחומי ידע שונים. הם מטופלים, ולא רק באקדמיה, כאילו הם מגלמים איזו נוכחות שמעל ומעבר לכל מה שנכתב בהם במפורש. באקדמיה, שעדיין נכנעת למשטר דיסציפלינרי ברור, זה נראה בערך כך: הארכיטקטים וחוקרי המרחב מקדשים את "על מרחבים אחרים", חוקרי הספרות את "מהו מחבר?", הסוציולוגים את "סדר השיח" וחוקרי התיאוריה הביקורתית את "מהי נאורות" (טקסט שתורגם לעברית כבר ב-1997, בקובץ "הנאורות: פרויקט שלא נשלם?" שערך עזמי בשארה בהוצאת הקיבוץ המאוחד).

כל אחד מהטקסטים האלה משמש בהוראה ובמחקר לא רק בשל קבוצת טענות מוגדרת שאפשר להפיק ממנו; הוא מספק השראה לסדרה שלמה של תובנות החורגות מתחומו, לשאלות חדשות, ובמקרים המוצלחים במיוחד גם לארגון מחדש של הידע בתחום ולצורה חדשה של חשיבה. ולא רק חסידיו, גם מבקריו של פוקו מייחסים לטקסטים שלו עוצמות נסתרות. לפעמים תולים בהם את ההשפעה הרעה שהביאה את חוסר האחריות הפוסטמודרני לאקדמיה; בישראל תולים בהם גם אחריות למגמות פוסט-ציוניות שפשו באקדמיה.

הופעתם בעברית, כמעט בעת ובעונה אחת, של שלושה מן הטקסטים הפטישיים הקצרים, לצד "הארכיאולוגיה של הידע", מאפשרת לקורא העברי לחשוב על קידושו של פוקו כמחבר ועל הפטישיזציה של כמה מן הטקסטים שלו, באקדמיה ומחוצה לה, באמצעות הכלים שפוקו עצמו מעמיד לרשותו, בראש וראשונה באמצעות מושג השיח. אבל היא עושה יותר מכך. באקראי, מתוך מה שנדמה כצירוף מקרים פשוט, היא מאפשרת ללכוד רגע מכריע בהתפתחות מחשבתו של פוקו ובהתגבשות השיח שהוא יצר או חולל (להבדיל מאלה שהיה שותף להם או סופח אליהם בעל כורחו).

ב-1986 הופיע בעברית ספרו הראשון של פוקו, "תולדות השגעון בעידן התבונה" (כתר). עשר שנים אחר כך הופיע אחד מספריו האחרונים, הכרך הראשון של "תולדות המיניות" (הקיבוץ המאוחד). עכשיו, אחרי שחלף עוד עשור, כאילו מדד מישהו את נקודת האמצע בין שני הקצוות, מופיע בעברית פוקו האמצעי: שתי הוצאות ישראליות מתחרות, בבל ורסלינג, כמו חברו יחד בהחלטה מסתורית להוציא לאור את הטקסטים העיקריים שחיבר פוקו מאז שגלה מרצון לטוניס ועד שנכנס בשערי הקולז' דה פרנס. בזכותן מונח עכשיו על המדף העברי "פוקו הטוניסאי", המצוי בעיצומו של תהליך פוליטיזציה, וגם בעיצומה של תפנית, מחקר הארכיאולוגיה של השיח אל הגניאולוגיה של מערכי הכוח והשלטון (pouvoir) בעת החדשה.

העבודות המוקדמות על תולדות השיגעון, היווצרות הרפואה הקלינית והופעת מדעי האדם, שנכתבו בתנופת יצירה אדירה ותוך דחיקה לשוליים של שאלות מתודולוגיות ואפיסטמולוגיות, פינו מקום להרהור רפלקסיבי שיטתי למדי על ההנחות המוקדמות - הלשוניות, ההכרתיות והאונטולוגיות - שאיפשרו אותן. והרפלקסיה הזו הובילה, כמעט בהכרח ומתוך מעורבות גדלה והולכת במאבקים פוליטיים קונקרטיים, לדיון מקיף בכוח, בשלטון, בענישה ובממשל.

השיח הפוקויאני חילחל לאקדמיה הישראלית לאט, לפי קצב חזרתם של החוקרים הצעירים מארה"ב או מצרפת, וכמעט תמיד מול התנגדות חריפה של ממסד שמרני ומבוהל. אחדים מן הפוקויאנים הצעירים נרתעו מן התוקפנות של שומרי החומות, הורידו פרופיל ויצאו מהארון רק אחרי הקביעות. אחרים מקיימים עד היום חיים כפולים, מקפידים להפריד בין נושא מחקרם המרוחק יחסית להשתמעויות הפוליטיות המקומיות והמיידיות של דפוסי המחשבה שהם מפעילים.

לשומרי החומות היה נדמה (באינטואיציה, שהרי מיעטו להכיר את פוקו), שאחרי פוקו אין תקומה להיסטוריוגרפיה הציונית, לשיח המזרחני ולשלל תחומי הידע בשירות המדינה הכרוכים בשיח הזה; הם חששו גם שהסוציולוגיה הישראלית או הספרות העברית עלולות לאבד את הגבולות הברורים של מושא המחקר שלהן. והם צדקו בדרך כלל. אחרי זמן, משרבו המינים הפוקויאנים, ניסו שומרי החומות לחבק אותם כדי לבייתם, לגחך אותם כדי לעקוף אותם בלי עימות, או לייבש אותם שנים במסלול הארוך אל הקביעות. זהו פחות או יותר המצב כיום, אבל הפוקויאנים כבר לא מתדפקים על השערים מבחוץ - היום הם מאיימים על החומות מבפנים.

בסופו של דבר פוקו נקלט מתוך דגשים שונים בדיסציפלינות שונות. במדעי החברה הכירו תחילה בעיקר את פוקו המאוחר, של שנות השבעים והשמונים, את תיאור החברה המודרנית כחברת משמעת, את הדיון על כוח, מיניות וגוף, את הביקורת על מושג הריבונות, את ההתעקשות על ריבוי מערכי השליטה, ובעיקר את הדיון באופנים שבהם השלטונות מנהלים חיים של יחידים ושל אוכלוסיות שלמות.

חוקרי הספרות התוודעו קודם אל הפן היותר סטרוקטורליסטי של פוקו, אל ניתוח השיח שלו, וכאמור, בראש וראשונה, אל הפיכת המחבר לפונקציה לא הכרחית של שיח מוגדר. בשביל מקצת מן הפילוסופים, פוקו היה בראש וראשונה ההוגה שהפך את הדיון על היחס בין המלים לדברים מפילוסופי-אנליטי להיסטורי. ההיסטוריונים הביקורתיים של המזרח התיכון הכירו את פוקו בתיווכו של אדוארד סעיד וחיבורו "אוריינטליזם", שנשען על מושג השיח של פוקו כדי להראות שמושא המחקר של המזרחנים הוא פרי העיצוב של השיח המזרחני ולא "מה שהיה שם באמת", ב"מזרח".

זו רשימה חלקית וההכללות בה גסות מדי. ככל שמנסים לעקוב אחרי התפשטות נוכחותו של פוקו במחקר האקדמי - וישראל אינה יוצאת מן הכלל בעניין זה, היא רק מספקת כאן מעין תנאי מעבדה - התופעה המאלפת ביותר היא שאי אפשר לאמץ כלי מחשבה פוקויאניים ולהישאר בגבולות הדיסציפלינה המחקרית ושאין כמעט דיסציפלינה מחקרית בתחום מדעי החברה והרוח שגבולותיה לא זועזעו כתוצאה מן המפגש עם מחשבתו של פוקו. גבולות אלה מוצבים בסימן שאלה המוביל את החוקר לנסות להבין את הרגע ההיסטורי, הפוליטי והתרבותי שבו ניתנים לו נקודת התצפית וכלי המחקר שלו ונפתח בפניו אופק השאלות שאותן הוא רואה כשאלות המיוחדות שלו.

פוקו נוכח בכל כך הרבה דיסציפלינות מחקריות, מפני שהמהפכה המחשבתית שהנהיג נוגעת להבנה חדשה של היחס בין הסובייקט החוקר למושא המחקר שלו, והיא נוגעת ליחס הזה הן מן ההיבט האונטולוגי (מהו המושא), הן מן ההיבט האפיסטמולוגי (כיצד מכירים אותו), והן מן ההיבט הפוליטי (מהם התנאים ההיסטוריים הממשיים שבהם מתאפשר המפגש). באופן מדויק יותר, המחשבה הפוקויאנית מחייבת להתבונן באופן רפלקסיבי באופן שבו שלושת ההיבטים האלה קשורים זה בזה לבלי הפרד - וקובעים בעת ובעונה אחת את האפשרויות לדבר על המושא, לצפות בו ולטפל בו, לשלוט בו ולשלוט באמצעותו.

מלוא משמעויותיה של המהפכה הפוקויאנית והשלכותיה במדעי החברה והרוח מתחילות להתברר בסוף שנות השישים, בכתביו של "פוקו הטוניסאי"; זהו צומת טקסטואלי מכריע שנפתח עכשיו לפני קוראי העברית - אירוע של ממש בקרית ספר שלנו.

פרופ' עדי אופיר מלמד פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ