טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"האדמה זונה היא"

מנין הכעס הזה על האדמה בשירתו של טאהא מוחמד עלי, האוהב את האדמה? ממראה העיניים ומזהירות הלשון, ומפני המאזין בסתר

תגובות

שירים, מאת טאהא מוחמד עלי,
תירגם מערבית אנטון שמאס, הוצאת אנדלוס, 2006, 230 עמודים

השירה של טאהא מוחמד עלי מוכרת לאוהבי השירה בארץ. מאז 1995, לאחר שהזמינה אותו הלית ישורון להשתתף בפסטיבל המשוררים, אין אירוע שירה שהוא אינו משתתף בו. אבל הספר הזה הוא הראשון בעברית, והוא מתורגם בידיו האמונות של אנטון שמאס. הוא מלא הומור. הנה קטע משיר על פלאח אחד: "בחיים שלו לא כתב ולא קרא. / בחיים שלו לא כרת עץ / ולא דקר פרה./ בחיים שלו לא דיבר על ה'ניו יורק טיימס' / מאחורי הגב". האם זה חוש הומור פלשתיני? כן. ובכל זאת, אם מישהו מתעקש לנכס לעצמו את חוש ההומור הזה ולקרוא לו "הומור יהודי", כי אז אפשר להודות, שכן, גם שלום עליכם נטה להתבדח כך, והגיע הזמן לקרוא להומור הזה בשם אחר, הומור של מדוכאים, של אלה מתחת למגף. "ומחר, / מחר, שלא תדע, / אין שיחת טלפון שתתקבל / בארמון כלשהו או בבית בושת / או באיזו נסיכות כלשהי מנסיכויות המפרץ / שלא תציע מרשם חדש/ להשמדתי". הקטלוגים של עלי, הכוללים גם שמות פרחים, עשבים, צמחים ואתרים פוליטיים (כמו הארמונות, בית הבושת ונסיכויות המפרץ) הם המאפשרים לזעמו, מבעד להומור, לעלות אט-אט: "אוסרים עלינו להביט יותר מדי / בכלניות וברקפות / מונעים מאתנו לנגוע בירקות / בעולש ובעכובית".

השיר הזה, שממנו לקוח הציטוט, הוא בוודאי השיר הנזעם ביותר. לא, הזעם אינו ניכר בקריאה ראשונה. הנעימה - מלאת רוך, ובכל זאת חשוב לזכור שמשך שנים רבות נכתבה השירה הפלשתינית בתוך ישראל תחת עיניו של השב"כ. לא רק מעצרים מינהליים, אלא גם תיעוד מפורט של תימטיקה היה למשרד "היועץ לענייני ערבים". חלק גדול מהאירוניה בשירה הזאת נועדה להישמע כך ש"האח הגדול" לא יוכל לבוא בטענות על "לאומנות": "מודה אני / שהתרשלתי בביצוע התרגילים שלאחר / כריתת הזיכרון". זה הרי הדבר שמבקשים מן השירה הפלשתינית, וגם מהעם הזה - לשכוח. הבעיה איננה בתביעה, כמו במה שהיא מייצגת: העדר כל ניסיון להבין את העמדה מנגד, בשחצנות של פקידות קולוניאלית.

אני זוכר כנס שערכה אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב, אשר הוקדש למעצרים מינהליים, שהשלטון הנחית מדי פעם על האזרחים הערבים בישראל (1972). כנס מעניין היה זה, ולו רק משום שבו העזו הסטודנטים הערבים, בפעם הראשונה, לעמוד מול האדונים, ולטעון טענות לאוזני הסטודנטים היהודים. אחד האדונים היה עורך דין בשם אורי שטנדל, יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים. כאשר דובר בצו שאסר על מחמוד דרוויש, אז עוד חבר רק"ח, להגיע ממקום ריתוקו בחיפה לאוניברסיטת תל-אביב, כדי לקרוא משיריו, הטיח בהם היועץ בכעס: "למה אתם לא מזמינים מישהו שיקרא שירי אהבה?" זו, אם תרצו, האובססיה של פקידי הממלכה ביחס לשירה הפלשתינית.

ברומאן "הכלה המשחררת", שראה אור בשיאו של ההסגר הנורא על השטחים הכבושים, לעג א"ב יהושע לשירה הפלשתינית. הוא תיאר תחרות שירה במרכז "אל סככיני ברמאללה", ובקטע הטובל בגזענות מן הזן של ה-pied noir, כתב יהושע: "וכבר החל מן השיר הראשון נראה שלא קל לפלשתינים לוותר על קינת הפליטות, לשכוח את עץ הזית שנעקר, ולהתרכז אך ורק באהבתם". הסופר ה"יוני" לועג לעצי הזית העקורים, אבל אינו יכול להסתפק בתלונה על הזיכרון הלאומי שלהם. הרי הוא בא מצד האמנות הצרופה, והוא מוכרח ללעוג לשירה הפלשתינית בכלל: "ולכן נמצאו כאלו שניסו להערים על הנהלת הפסטיבל, ולהגניב את כאבם הלאומי מבעד לשדי חשוקה חמקמקה ומתנכרת. לדמות את בטנה לשדה חיטים שהופקע, ואת צלצול העכסים על קרסוליה הדקים ליריות אויב, ואפילו נמצא משורר כפרי בא בימים, שדימה את מתחרהו הצעיר, המחזר אחר אשתו האהובה, למין התנחלות שנואה".

ה"עורמה", המזווגת אשה ואדמה, לא התפתחה, כמובן, ביחסים בין "הנהלת הפסטיבל" למשוררים, אלא בין מדינת ישראל למשוררים הערבים בתחומיה. עד עלות הליכוד לשלטון, במשך כל שנות שלטון השמאל הציוני, נהוגים היו מעצרים מינהליים של משוררים וריתוק לכפרים בעוון כתיבה. האירוניה היתה חלק לא רק מאסתטיקה, אלא גם מכשיר לעקיפת "יועץ ראש הממשלה". עכשיו, שספרו של טאהא רואה אור, יש עוד הזדמנות להתוודע אל "כאב הפליטות":

שום וריד אינו יכול לשתת עוד דם

יותר ממה ששתת

שום צעקה אינה יכולה עוד להתרומם לגבהים

יותר משהתרוממה.

אנחנו לא יוצאים!

השיר הזה, הקרוב ביותר לזיכרון העבר, אף הוא מלא אירוניה. "וכולם בחוץ מחכים למרכבות / העמוסות דבש ושבויים - אנחנו לא יוצאים!" מצד אחד הוא מוסר את חוויית המגורשים, כך שההיגד "אנחנו לא יוצאים!" הופך להיות כמעט לעגני (שהרי יוצאים, ועוד איך יוצאים). מצד שני, לא יוצאים, נשארים בארץ, נאמנים לזיכרון הכפר החרב, "לעץ הזית שנעקר", בלשון העוקרים. הנה לכם הסיבה לשנאה הזאת מצד יועצי ראש הממשלה, הנה הסיבה לתביעה "שירו לנו שירי אהבה". הנה העדים לאסון, "בחוץ": "וכולם בחוץ מגיפים את היציאות / מברכים את הרודן / מתפללים ומבקשים מאלוהים הכל-יכול / שנמות". השיר "ענבר" הוא השיר המובהק ביותר מן הבחינה הזאת של הכעס המלופף בהרבה אירוניה:

האדמה זונה היא

משדלת את השנים

מנהלת בר-ריקודים

עבור המלחים

צוחקת בכל הלשונות

ומלעיטה את מתניה לכל המזדמן.

מנין הכעס הזה על האדמה? מנין הכעס הזה, של מי שאוהב את האדמה? ממראה העיניים ומזהירות הלשון, ומפני המאזין בסתר: "אדמתנו מחזרת אחרי המלחים / ובפני הלקוחות מתערטלת / משעינה ראשה על ירך הגוזל / ובשלל עגות עוגבת / לא ניכר בה שדבר-מה קושר אותה אלינו".

בדחנותו של טאהא באירועים שהוא קורא את שירתו, ודמותו של קאסם, חברו-מילדות, שאותה ברא כדי לספר על העבר, יכולות להטעות. יש בשירה של טאהא לא רק זעם, אלא הרבה עצב כבד, כמו בווידוי הזה: "אה... אבא/ אילו עוד היית בחיים / לועס לענה וממתין / הייתי מתלונן בפניך על העצב חסר הרחמים / שמפלח את חזי מדי ערב / כחרב שרותכה מגחלים / כנהר שחוצב מאבנים?

ובכל זאת, השירים משופעים בניסיונות נחמה. זה הדבר הנפלא ביותר בשירה הזאת. "המיניקות שלנו היו ודאי / יותר אופטימיות מאתנו. / הנה, זאת שם, אמי - / לו תשוב אליה היכולת לבכות / היתה, בלחש, מרחיקה את פחדי, / במשפט אחד ויחיד, מלא חמלה: / 'רק טוב יהיה, ילדי שלי...".

בראיון שהעניק ל"ספרים" נשאל טאהא: "מי בישראל היית רוצה שיקרא את הספר?" והוא השיב תשובה רחוקה מאוד מכל יח"צנות: "האנשים שהרסו את ספוריה, גירשו את בניה ופיזרו אותם במחנות הפליטים בסוריה, בלבנון ובירדן; והאנשים שגרים בספוריה היום. אני לא הולך לשם כמעט אף פעם. כי ספוריה שלי כבר איננה". הנה מסמך מארכיון המדינה שיש לו קשר הדוק לספר החדש:

"ביום שני, 10.1.49 היה המועד האחרון אשר ניתן לתושבי הכפר צפורי לשם פינוי כפרם. חלקם הגדול 'עבר' (הועבר) לכפר עילוט וחלק קטן מהם הסתנן והסתדר בעיר נצרת ובכפרים אשר בסביבה כגון כפר קנה ורינה. לרשות התושבים הנ"ל הועמדו ע"י המושל הצבאי בנצרת מספר מכוניות משא צבאיות אשר עזרו להם להעביר את מטלטליהם. הפינוי הושלם מבלי כל אינצידנטים עם הצבא, ונשארו במקום בינתיים רק תושבי המנזר. לכפר עילוט הועברו גם הערבים אשר חנו בסביבת משטרת נהלל". אגב, ציפורי היא סאפוריה.

התרגום של אנטון שמאס מרגש. הוא מכריע בצורה יפהפייה בין מקומות שבהם נשמר המקור הערבי ("אהבל", למשל, מלה שעברה לעברית כמעט במלוא משמעותה), לבין המקומות שבהם הוא מתרגם את הערבית לעברית מדוברת. השליטה הזאת באקוויוולנטים ובחריגה מהם, לדעת מתי שפת היעד אינה סובלת הנמכה, או הגבהה, רק משום שבמקור יש הנמכה, או הגבהה, היא מבחן יופיו של התרגום. כאן, בשיבתו הנדירה של שמאס לספרות העברית, אנחנו זוכים לעוד משהו מבורך שהוצאת "אנדלוס" מביאה.

הספר אמור להציל את "אנדלוס" מסגירה. המו"לית, יעל לרר, מתכוונת לתת אותו שי למנויים על ספריה. המוצר, כשלעצמו, הוא עוד מופת מו"לי, כמו כל ספרי ההוצאה הזאת: העברית, הכריכה והפעם גם מקור מול תרגום.



טאהא מוחמד עלי בפסטיבל השירה במטולה, 2005



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות