רוני סומק
רוני סומק

שירים טאהא מוחמד עלי. תירגם מערבית: אנטון שמאס.
מהדורה דו-לשונית. הוצאת אנדלוס, 230 עמ',
מהדורה מיוחדת למנויי ההוצאה

לפני כמה שנים, בדרום צרפת, באחד מלילות פסטיבל השירה בלודב ראיתי את טאהא מוחמד עלי פוסע לאורך דרך צדדית, תוקע עיניים בנוף חשוך. כשקלט אותי חייך ואמר "יפה כאן. כמו בספוריה". "אני לא רואה כלום", עניתי לו, "רק חושך". החיוך שלו התרחב עוד יותר והוא ענה: "זיכרון זה תמיד חושך".

ספוריה הוא כפר ילדותו של טאהא. הכפר נמחק ב-1948 וכמה משירי הספר המרגש הזה מתכתבים עם הרצון לצייר מחדש את מה שנמחק. ההתכתבות היא עקיפה. טאהא יודע שבהפגנה הפרטית שלו אסור לתת לשלט להיות גלוי מדי. יש להקטין את ממדיו על מנת להגדיל את עוצמתו. זוהי, אם תרצו, חוכמת סוחר מטבעות, וטאהא הוא כזה בשוק אלקזנובה בנצרת.

כרטיס הביקור השירי נשלף כבר בשיר הפותח: "איכר/ בן-איכר אני/ תמימות-אם יש בי/ועורמה/ של סוחר דגים/ לא אפסיק את הטחינה/ כל עוד בצוואר הריחיים/ גרגירים מלוא החופן/ ולא אשבית את החרישה/ כל עוד/ מלוא קומץ/ גרגרים לזריעה בשקי". יותר מעורמה ותמימות עובדת כאן העקשנות שעות נוספות. בעקשנות הזאת בולטים המעשה הסיזיפי, והתחושה שבצוואר הריחיים תמיד יישארו גרגירים כמו שהשק לא יהיה אף פעם ריק מגרגרי זריעה.

חוסר המנוחה ינוקד בעוד שירים. באחד מהם ("ענבר") יהיו הדברים חזקים ובוטים יותר: "... בוגדנית היא האדמה/ האדמה לא תשמור אמונים/ האדמה חסרת מבטחים/ האדמה זונה היא/ משדלת את השנים/ מנהלת בר-ריקודים/ עבור המלחים/ צוחקת בכל הלשונות/ ומלעיטה את מתניה לכל המזדמן". בשורות האלה אפשר גם לראות את היכולת הנפלאה של טאהא מוחמד עלי לסלסל את האסוציאציה. הוא מדמה את האדמה לזונה.

המלה "זונה" רוקדת עם המלה "משדלת". לכבוד אותה הזניה נפתח "בר ריקודים/ עבור המלחים". למלחים יש, על-פי הקלישאה, זונה בכל נמל, ולכן האדמה "צוחקת בכל הלשונות". גם כאן וגם במקומות אחרים נאחז המשורר בעוגן האירוניה גם כאשר מים סוערים מנדנדים את האונייה.

במקומות אחרים הוא יקדים את המטאפורה לאמירה. כך, למשל, בשיר "יין ערבי העצב המשומר". הוא מקנא בציפורים ובנהרות ה"זוכרים את מולדתם לעת ערב", והוא נשאר רק עם היכולת "להביט בטרגדיית שעוני-השמש/ בנסיגתם". באותו שיר הוא יפנה אל עץ הזית ויקרא לו "עץ השבי המתמשך". בחוכמה רבה הוא לא ירחיב את המטאפורה, וישאיר את התמונה על בלימה. גם בנוף חייו וגם בנוף הקוראים הרואים גם את צלו המובס של אותו עץ. אותו צל שמזכיר למשורר את אביו.

טאהא מוחמד עלי הוא משורר המודע היטב לפואטיקה שלו. "שירה", הוא כותב בשיר "איפה?", "מסתתרת/ אי-שם/ מעבר לחשכת המלים". בהמשך הוא יחזור על השאלה וייתמם באירוניה: "אבל - איפה היא מסתתרת?/ מנין/ לי לדעת,/ כשאני בקושי יודע/ לאור יום/ איפה מסתתר העיפרון?" ובאותו עיפרון ובאותה אירוניה הוא יגיד בשיר אחר ("לא יותר") משהו על השימוש בביטוי "בפה מלא", ומיד יגיד: "והיה צריך לומר "בפה ריק משיניים". זהו טאהא וזה כוחו של מי שיודע לנשוך, לרגש ולהעלות חיוך גם בפה ריק משיניים.

ועוד משהו: מתרגם הספר, אנטון שמאס, הוא משורר וסופר נהדר המכיר היטב את אזור הדמדומים שבין העברית לערבית. תרגומו הוא כפפה ראויה לאגרופי השיר של טאהא מוחמד עלי.

רוני סומק הוא משורר

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ