בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשעולם האגדה ועולם ההלכה נפגשים

לכאורה, האגדה וההלכה הן שני אגפים שונים לגמרי של המחשבה והיצירה היהודית; להלכה מייחסים את החומרה, לאגדה את השחרור והדמיון. ספרו של יהודה ברנדס, ?אגדה למעשה?, בא ומבלבל בין העולמות בלבול יצירתי, המאפשר דיוק והעמקה

תגובות

אגדה למעשה: עיונים בסוגיות משפחה, חברה ועבודת השם

יהודה ברנדס. הוצאה משותפת לספריית אלינור של הסוכנות היהודית ובית מורשה בירושלים, 284 עמ', לא צוין מחיר

החברה הישראלית מחבבת מגירות. מאוד מושך ונוח לחלק הן בני אדם והן דיסציפלינות מחשבתיות למגירות ברורות, ושאף אחד לא יקלקל לנו את התמונה הלכאורה ברורה בין דתי לחילוני, בין ימני לשמאלני ובין מצוות למוסר. אחת החלוקות השטחיות הללו חלה על היחסים בין ההלכה לאגדה. להלכה מייחסים את החומרה והפורמליות, ולאגדה את השחרור והדמיון. עד כדי כך מגיעים לעתים הדברים, שיש המפרידים בצורה חדה בלימוד שני העולמות הגדולים הללו.

ספרו של הרב ד"ר יהודה ברנדס בא ומבלבל בין העולמות, אם כי מתברר שדווקא בלבול זה מאפשר דיוק והעמקה. בעומק הדברים בעולמם של חז"ל, ההלכה והאגדה משולבות זו בזו ואף יותר מכך - נזקקות זו לזו. נקודת המוצא של הספר היא שיש לתלמוד "יד עורך מכוונת" (עמ' 14), ולכן הכללים המסדירים את לימוד הסוגיה ההלכתית חלים גם על לימוד סוגיות אגדה. לגישה זו יש משמעות רבה, בכך שעל-פיה אין להתייחס לרצף המקורות האגדתיים רק במשמעות האסוציאטיבית, אלא כמבטא רעיון יסוד כלשהו, או כמה רעיונות החיים יחדיו במורכבות מרתקת.

המחבר מביא דוגמאות מכמה תחומים: העולם שבין אדם לאלוקיו, המישור שבין אדם להוריו, התחום שבין איש לרעייתו והמציאות שבין אדם לילדיו. בעניין הראשון מובאת מטבע הדברים סוגיית התפילה ובעיקר שאלת הכוונה בתפילה. אנו מוצאים בתלמוד הבבלי במסכת ברכות את המשנה הבאה: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק". כבר מקריאה ראשונה של משנה הלכתית זו אנו חשים בשילוב ביטויים מעולם האגדה. אכן, הנושא היסודי של כוונה בתפילה אינו יכול להתעלם מהצדדים המורכבים ביותר בתודעתו של אדם. כיוון שדרישת המשנה לכוונה ולריכוז בעניין התפילה היא חמורה וחד-משמעית, תפקידה של האגדה בדיון על משנתנו הוא כפול. ראשית יש צורך בכלי האגדה כדי לפרש גם את כובד הראש וגם את כוונת הלב. שנית, בחלק המעשי של המשנה (בעיקר בסיפא) האגדה תבוא כדי לעודד ולחזק את המתפלל לקיום הדרישות החמורות מתוך הרחבת היריעה.

משום כך פותחת הגמרא את הדיון על משנתנו בתיאור מצבו הנפשי של המתפלל באמצעותה של אחת המתפללות הידועות והגדולות במסורת - חנה, אמו של שמואל הנביא. אביא את הדברים בתרגומם העברי: "מנין הדברים האלה? דהיינו, מה המקור לחיוב כובד ראש בתפילה? אמר רבי אלעזר: שאמר המקרא ?והיא מרת נפש' (ספר שמואל). מנין? אולי חנה שונה שהיתה מרת לב ביותר! אלא אמר רבי יוסי ברבי חנינא, מכאן: ?ואני ברב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך' (תהילים). מנין? אולי דוד שונה, שהיה מצער עצמו ברחמים ביותר? אלא אמר רבי יהושע בן לוי, מכאן: ?השתחוו לשם בהדרת קדש' (תהילים) אל תקרא ?בהדרת' אלא בחרדת. מנין, אולי לעולם אומר לך הדרת ממש, כזאת של רב יהודה, שהיה מציין עצמו ואחר-כך מתפלל? אלא אמר רב נחמן בר יצחק מכאן: ?עבדו את השם ביראה וגילו ברעדה'" (תהילים).

אנו רואים כיצד מתוך ניסיון ראשוני לברר את המקור לחיוב "כובד ראש" בתפילה, מגיעה הגמרא לדיון מרתק בהגדרת המושג "כובד ראש" כשלעצמו. מובאות ארבע שיטות, שאומנם אחת מהן מתקבלת לבסוף אבל כל אחת נשארת בחשיבותה התודעתית והפרשנית. יש לשים לב לעצמאות ולגיוון המחשבתיים של האמוראים, שלמעשה מקנים לתפילה משמעויות שונות המכוונות היטב למצבי נפש מתחלפים של האדם.

רבי אליעזר מחבר כובד ראש עם מרירות הלב. רבי יוסי ברבי חנינא פונה לכיוון היראה. רבי יהושע בן לוי מביא את מצב החרדה ובסופו של דבר מובעת דעתו המתקבלת של רב נחמן בר יצחק, המביא כיסוד את הפסוק "עבדו את השם ביראה וגילו ברעדה". פסוק זה נאמר בלשון ציווי, ניתן לנתקו ביתר קלות מדמות מסוימת הנתונה במצב מסוים ויש בו את המורכבות של גילה ורעדה יחד.

אכן הגמרא אף תוסיף ותדון בדרך מרתקת מהו השילוב האפשרי של גילה ורעדה. למשל: "אביי היה יושב לפני רבה. ראהו שהוא מבודח ביותר, אמר לו: כתוב: ?וגילו ברעדה'! אמר לו: אני, מניח תפילין". וברצף אחד מובאת סדרה שלמה של סיפורי מעשים המתארים את השילוב החיוני והקשה להשגה שבין גילה לרעדה בעבודת השם. הרב ברנדס טוען בצדק רב, שמה שיכול להיראות לכאורה כחריגה של הגמרא מהדיון ההלכתי, שהוא נושא כובד הראש בתפילה, מסתבר להיות דווקא עיקר הדיון, המחשת הסוגיה וההעמקה התודעתית בה.

ניתוחו המצוין של הרב ברנדס בולט לכל אורך הספר. במובן זה לפנינו מחקר עשיר ומרתק המאפשר ללמוד כמה סוגיות יסודיות מתוך הסתכלות רחבה. נביא דוגמה נוספת מהיחסים שבין אדם לרעייתו. במסכת כתובות, פרק חמישי, דנים חז"ל בשיעורה של מצוות עונה, כאשר מניעת תשמיש המיטה היא עילה לכפיית גט. "המדיר את אשתו מתשמיש המיטה, בית שמאי אומרים: שתי שבתות, בית הלל אומרים: שבת אחת. התלמידים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות שלושים יום, הפועלים - שבת אחת. העונה האמורה בתורה: הטיילין - בכל יום, הפועלים - שתיים בשבת, החמרים - אחת בשבת, הגמלים - אחת לשלושים יום, הספנים - אחת לששה חודשים, דברי רבי אליעזר".

נושא עדין ומורכב זה של יחסי אישות נכנס גם הוא בתחומה של ההלכה, כאשר הכוונה ליצור בעבורם מסגרת מסוימת ועם זאת לא לפגום בכוונה וברגש הטבעיים. על-פי הסברו של הרב ברנדס (עמ' 154) אין מדובר במשנה על אדם שאוסר על עצמו את אשתו לחלוטין בנדר, כיוון שנדר כזה אינו חל בהיותו סותר חיוב מהתורה. עם זאת מדובר כאן באיש הפורש באופן זמני מחובתו לקיים מצוות עונה. אם הבעל פורש מאשתו לזמן ארוך יותר מהנקוב במשנה, הוא מחויב לגרשה (בכפוף לרצונה); ובכל אופן, גם פרישות זמנית נראתה בעיני חז"ל שלילית ומסוכנת.

בהמשך מובא דיון ארוך בדבר אנחת שברון היוצאת מגופו של אדם. במבט ראשון ניתן לחשוב שהעניין מובא עקב סיבות חיצוניות - סגנוניות דומה בין הסוגיות השונות. אבל כפי שמראה היטב הרב ברנדס, סוגיית האנחה באה כדי להמחיש בדרך האגדה את סבלה של אשה שבעלה אינו רגיש כלפיה. את אשר בלבו של אדם ניתן לדעת רק בהקשבה זהירה ואוהדת. נביא כמה שורות מהסוגיה בתרגום עברי: "מעשה בישראל ועובד כוכבים שהיו מהלכים בדרך זה עם זה. לא הצליח עובד הכוכבים ללכת בקצב של הישראלי. הזכיר לו את חורבן המקדש, קונן ונאנח. ואפילו כך, לא עלה בידו של העובד כוכבים ללכת עמו - בקצב שלו. אמר לו: וכי אין אתם אומרים ש'אנחה שוברת חצי גופו של אדם'? אמר לו: דברים אלו נאמרו בשמועה חדשה, אבל זו, שאנו מורגלים בה, לא. כדרך הפתגם העממי: הרגילה בשכול אין לה בושת". הדיון בנושא האנחה אנושי ומרגש. מתברר שקטע אגדתי זה משובץ כאן כדי להשוות בין צער האשה לבין ירושלים החרבה. לא רק שבדידות האשה קשה כבדידותה של ירושלים, אלא שגם תחושת הצער שלה התעמעמה כיוון שכבר לכאורה התרגלה לבדידותה. עולם האגדה אינו איפוא מישור נפרד בגמרא, אלא מקור קבוע לחיים רעננים ולפירושים מתחדשים ומרתקים.

יהודה ברנדס

הרב ד"ר יהודה ברנדס (יליד 1959) הוא בוגר הישיבה התיכונית "נתיב מאיר" וישיבת הכותל בירושלים. הוא משמש שנים רבות מחנך ומורה לגמרא ועומד כיום בראש בית המדרש של בית מורשה בירושלים

מירון ח. איזקסון הוא עורך דין ומשורר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו