בגידת הדימויים

עוזי צור
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עוזי צור

דויד גינתון - "גן עדן קונצפטואלי", גלריה נגא, תל-אביב

בגן עדן הזה הדימויים איבדו עצמם לדעת לאחר שקרסו בנטל החיים: צדו האחורי של הציור משמש לוח למלים הכתובות. זו "נסיגתו" של הצייר, לאחר שהדימויים בגדו בו, ובמקרה של אמן ישראלי חילוני כמו דויד גינתון, הוא נותן ממשות לפרדוקס הטמון באמנות הישראלית, שנולדה מתוך האיסור על דימויים. ביצירתו הוא משמר משהו מהדימוי הוויזואלי ועושה איקוניזציה של חול מקודש, כמעט מופשט. עיסוקו של גינתון בצדו האחורי של הציור ובמלה הכתובה נמשך ומגיע לשיאו, לשלמותו, והטקסטים מכים בבטן הרכה. נדיר לראות אמן ישראלי העושה שימוש ביופיה של השפה העברית, כנגד ההתבטלות הפרובינציאלית של רוב אמנינו לפני האנגלית הבינלאומית.

התערוכה מתחילה במקבץ צילומים, שבהם מופיע הצד האחורי הממשי של הציורים. על הקנווס הגולמי כתב גינתון בשחור "צד אחורי של ציור", כמורה על לוח כיתה, ומפעים לראות את השוני שבין הדלות באחורי הציורים לציורים עצמם, "אחורי הציור", הפרושים בחלל הגלריה, יוקדים מצבעוניותו המשתנה של כל ציור וציור. זו קרינה צבעונית, המופקת מרובדי השכבות השקופות, כאשליה של חלחול הצבעים מצדו הקדמי הפיקטיווי של הציור. גינתון מוסיף לכך אשליה של זמן ומיישן חלק מגוני הציורים. הצילומים חושפים את תעתוע הציורים בעוד שהציורים חותרים כנגד הצילומים, כמעטה של שכליות המנסה להצפין רגשות הטמונים בו.

החלל כמו מפנה למבקרים את גבו, כמחסן מוזיאון שחושף את מה שכתב האמן ולא נלכד בדימוי. על ציור מוארך ואופקי, ששלד העץ מחלקו לשלושה, נכתב בין הצלעות "צבע על צבע זה דבר קרוב מאוד לאושר אבל לא אושר", כתובנה מאוחרת, על כך שהאמנות אינה מרפאת את תחלואי החיים. ב"בגידת הדימויים, על פי רנה מגריט" מטילה מסגרת העץ המצוירת צל מצויר על הבד המתוח, המצהיב; עכשיו הוא נותן למלים לדבר ולמחות. ב"פורטרט עצמי 7" הבד מדמם שנים לאחר הרצח בדם המסרב להבאיש, ואין צורך לפרט מי הנרצח ומי הרוצח. "אלגוריה על הציור על פי לוצ'ו פונטנה" - בד הציור, הנאפל בשוליו, נשחק ונקרע בבטנו המתוחה, וטלאי שחור מאחה את המשל והנמשל של "מאחורי הקלעים". ובציור אחר כתוב "פועל פלשתינאי בוכה בשעה שהוא בונה את ביתו של מתנחל על האדמה שנגזלה ממנו (ראשית שנות השמונים)", ומובאה מתוך מדרש אגדה על הפסוק ממיכה: "וחמדו שדות וגזלו" - על פני חום החמרה של האדמה הגזולה.

"הגלריסטים" - יוסי ברגר מארח את תומס קרפט, סדנאות האמנים, תל-אביב

בתערוכתו של יוסי ברגר, "עשרים שקל כוס קפה" בגלריה דביר, ריפרפו תמונותיו של תומס קרפט באחד המסכים הזעירים. עכשיו הן תלויות לעצמן בתלייה יפה בחלל של סדנאות האמנים. פרויקט הצילום של תומס קרפט הוא סוג של מיפוי, רשת של מוקדי כוח תרבותיים הנפרשת על פני עריה השונות של אירופה, כמו חדלו המדינות מלהתקיים, כמו נבללו המאפיינים המקומיים לברוא את "הגלריסט". זה סיווג סמי-אנתרופולוגי, כגלגול עכשווי לפרויקט החיים הצילומי של אוגוסט סנדר, שהנציח את אבות הטיפוס של גרמניה בין הרייך השני לוויימאר. הצילום האירופי הזה משדר שלווה, המופקת מהצילום עצמו ומהזחיחות של מצולמיו; אנינות המכסה רגשות המוצפנים זמן רב (ככיסוי המתרחש אצל גינתון). עם זאת, זה צילום "שטח", ולא צילום סטודיו סטטי ומוקפד, רגע שנכסף אל הנצח, רגע החושף את הכמיהה לחלוק את נצח האמנות והאמנים.

הפרויקט נולד מתוך תסכולו של קרפט, צייר העובד לפרנסתו בחברה המתמחה בהובלה ובתלייה של יצירות אמנות בכל אירופה, חברה שכל עובדיה אמנים מתוסכלים (עוד ביטוי ל"מאחורי הקלעים"), עבודה שאיפשרה לו קשר פיסי עם גלריסטים אירופאים. הצילומים נעשו בחיפזון עם תום תליית התערוכות, וקרפט תיכנן מראש את העמדה והמיקום בחללים. על ההזמנה לתערוכה מופיע צילומו של מייקל נף מהגלריה על שמו בפרנקפורט: "אולי אתה רוצה לצלם את הבטן שלי". הוא חושף את בטנו מבעד לבגדי המעצבים במין אירוניה עצמית המודעת לכוחו, וכך תפס אותו קרפט.

"האח העיוור" - איתן בן-משה ובועז קדמן, גלריה טל אסתר, תל-אביב

גם כאן מתרחשת בגידת הדימויים, אלא שהיא פנים אמנותית, ומתרחשת בלימבו של תרבות צעירים זכרית. העירוב בין איתן בן-משה לבועז קדמן הוא גילוי עריות מפרה ומסקרן. אפשר להפריד בין השניים ואפשר להתייחס אל גוף היצירה, התערוכה, כאל ישות אחת שלמה, העושה שימוש נבון בחלל הגלריה.

בעבודות הרישום-הקולאז'-הציור של קדמן יש איכות פרטנית ומצטברת המתיכה דימויים אישיים וממוחזרים. יפות במיוחד עבודות הגיזור וההדבקה מתוך תמונות קיימות, כצילום החול המכוסה עקבות אדם ואופניים, שבעומקו פוסעות דמויות אל לובן הדף, ומהקצה מתפתל מין חבל טבור אל נקודת המגוז. יש שרבוט של גבר, השכוב כבול עץ בקרקעית נהר מוריק. ראשו ערוף וממנו צומח שיח, עיפרון על צבע מים, פרפרי פרחים, צלבי קרס משובשים. על הרצפה פזורות פחיות הבירה של קדמן שעברו מוטציה חלקית, המבטלת את האלמנט הסחיר שבהן וצובעת אותן בצבע מלחמה. חלקן מעוכות, רמוסות, נצמדות לפסליו של בן-משה כפטריות טפילות.

פסליו של בן-משה צומחים מתוך הערוגה הזאת. הגופים האמורפיים הללו כמו ספגו את צבעי הציורים, כמו גופה ששהתה זמן רב מדי במים, ואפשר לזהות משהו מהצורות האורגניות: שרידי עצים, כלים, אברים. הם נאחזים בייאוש בצורה, בזיכרון. פחיות הבירה הצבועות נאחזות בו, ועלי אקליפטוס שנשרו בשלכת לא טבעית פזורים פה ושם. בין לבין מתעגל גשרון העץ של קדמן, גס ומחוספס, מוביל מלא כלום ללא כלום. בכניסה תלוי מהתקרה, כמובייל מבעית, ראש הנמר של בן-משה, המאבד מנמריותו בעיסה המאלפת, עיסה שכמו נלושה, בותקה ונקרעה. זו עבודה בעלת עוצמה פיסולית פראית, כפסל פולחן פרימיטיווי ועכשווי כאחד.

הפסלים של בן-משה ופחיות הבירה של קדמן נדמים לשאריות סחופות שהותירו מנהרות הביוב של אסקס באנגליה מסרטה ההיפנוטי של קרן רוסו "כלכלת מותרות" בגלריה דביר בתל-אביב (ביוב של שום-מקום המנקז עודפים של תרבות והיסטוריה) - מסע סהרורי שבעריכה לא שונה בו דבר מלבד קצב ומהירות התנועה קדימה, ממהיר לאטי למהיר, מלווה במוסיקת חללית הכלואה במנהרות של סחי ומיאוס, שלעתים נדמות להיכלי ארמונות ולעתים למחילות גיהנום, שאדים רעילים משוטטים בהן. זה מסע אורקולי במעי הגס של חברת השפע המערבית, בין זקיפים ונטיפים שהם הפרשות של תאוות מוגזמות. גם ברישומי הדיו של רוסו המוצגים בתערוכה יש איזה עודף, גודש של מותרות, המצפה להיסחף אל מנהרות הביוב של האמנות העודפת.

מכאן נמתח קו ישיר לתערוכתו של וים דלוואה בגלריה אלון שגב בתל-אביב ולמכונת העיכול שלו, המחקה את העיכול האנושי, "קלואקה", שהוזנה במאכלי גורמה ממסעדות ניו יורק ופלטה צואה. באלון שגב מוצגים מוצרי הלוואי הממוסחרים שהנפיקה "קלואקה": תרשימי הכנה ותרשימי פיתוחים עתידיים של המכונה לצד מודל מושלם וממוזער שלה. אך את הלב שובים דווקא קתדרלות ימי-בינימיות שהיו לדגמי משאית, ומערבל בטון, שקרן לייזר גזרה בו אורנמנטיקה גותית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ