"מדוע אינני יכולה להיות אני בלבד, אני בלי השתייכות"

כאשר פורסם הרומן "והוא האור" מאת לאה גולדברג ב-1946, הוא לא הותיר רושם עז על קהל הקוראים העברי; באותן שנים היתה הספרות העברית הארץ-ישראלית נתונה למאבק הלאומי ולעיצוב דמותו של הצבר. דור חדש של סופרים תיאר בכתביו בעיקר את יפי הבלורית והתואר, והרומן הפסיכולוגי והאירופי מאוד לא מצא אז את מקומו באקלים התרבותי. 60 שנה אחר כך, עם הדפסתו מחדש, קל לראות את הישגי רומן החניכה הנשי הגדול הזה. מיכאל גלוזמן על רומן אישי מאוד מאת המשוררת שהתעקשה שיכנו אותה "סופר"

מיכאל גלוזמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל גלוזמן

והוא האור

לאה גולדברג. הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 232 עמ', 82 שקלים

בהיותה בת 16, בעודה בליטא, כתבה לאה גולדברג ביומנה: "לי נדמה שיש לי איזה דבר בעתיד. איזה שביב. איזה מגדלור שישר אליו מועדים פני. זוהי היצירה העברית". זהו אחד הרגעים הראשונים שבהם מנסחת גולדברג את ייעודה, וכבר בניסוח מוקדם זה מסתמנת בחירה: גולדברג בוחרת שלא להגביל את עצמה מבחינה ז'אנרית. היא אינה שמה פניה אל "השירה העברית" או אל "הסיפורת העברית" כי אם אל "היצירה העברית" באשר היא.

ואכן, גולדברג כתבה לאורך חייה כמעט בכל ז'אנר אפשרי: נוסף לשיריה (שאף הם מגוונים מבחינה ז'אנרית, מהסונטה ועד לבלדה) היא פירסמה רומן ("והוא האור"), ספר אפיסטולרי ("מכתבים מנסיעה מדומה"), ממואר ("פגישה עם משורר"), סיפורים ("אפרסק"), מחזות ("בעלת הארמון"), יצירות לילדים ("מה עושות האיילות", "איה פלוטו", "ניסים ונפלאות") ועוד. לא בכל הז'אנרים נחלה גולדברג הצלחה זהה: שיריה נספגו בתוך מחזור הדם של הספרות עברית וביצרו את מעמדה כצלע הנשית במשולש שלונסקי-אלתרמן-גולדברג; יצירות הילדים שלה הפכו זה כבר לקלאסיקה; אך הפרוזה המעניינת שלה נדחקה במידה רבה לשוליים ולא זכתה להכרה שהיא ראויה לה.

הכתיבה בז'אנרים ספרותיים שונים איפשרה לגולדברג לנסות אופנים שונים של "עיצוב העצמי". בשיריה, למשל, נטתה גולדברג להתרחק מן הביוגרפי. בהשפעת הסימבוליזם של שלונסקי ואלתרמן, שהעדיפו את ההכללה וההפשטה, היא הגבילה את המקום של הביוגרפי והאישי בשיריה. אפילו שיר כמו "תל אביב 1935", המתאר את רגע עלייתה ארצה ואת מפגשה הראשון עם העיר העברית, מנוסח במונחים אנטי-ביוגרפיים מובהקים. רגע ההגעה לארץ מתואר במונחים של זרות וניכור, והמלה "אני" כלל לא מופיעה בשיר: "והלכו ברחוב צקלוני הנוסעים/ ושפה של ארץ זרה/ היתה ננעצת ביום החמסין/ כלהב סכין קרה". גם כאשר מופיע לבסוף, בבית האחרון, קול פרסונלי, הוא מנוסח בגוף שני זכר: "ונדמה - אך תחזיר את ראשך ובים / שטה כנסיית עירך".

מחיקת הסממנים הביוגרפיים, הבאה לידי ביטוי הן באי-הופעת המלה "אני" והן בהמרת הגוף הדקדוקי מנקבה לזכר, עולה בקנה אחד עם תפיסת השירה של גולדברג. בספרה המוקדם, "מכתבים מנסיעה מדומה" (1937), כותבת רות, הגיבורה של גולדברג (ובת דמותה): "אני לא עלמה הכותבת שירים - אני משורר. השיר שלי אינו בא במקום תכשיט. אינו גנדרנות. שיר הוא שיר (...) ואת העלמות הכותבות שירים מגיל חמש-עשרה ועד החתונה צריך ללמד בישול ולשלוח לטייל פעמיים ביום. זה מועיל ביותר. ובאלו שלא מצאו להן אידיאל בצורת בעל הגון, ומתנקמות בנייר החף מפשע, צריך לנהוג מנהג חולות רוח".

ניתן היה לקרוא את הניסוח הזה כפליטת קולמוס של גולדברג הצעירה (היא היתה בת 26 כשהספר יצא לאור). אך בראיון שהעניקה ב-1969, כשנה לפני מותה, היא התנסחה באופן דומה: "יש משהו שאינני אוהבת בכל עזרת הנשים הזו. האשה היא סופר או לא סופר. תמיד אחזיק טובה ליעקב פיכמן שכתב ביקורת על ספרי הראשון. הוא כינה אותי בדברו עלי ?משורר חדש'".

דווקא על רקע ניסוחים אלה של גולדברג, המעידים על הפנמה של תפיסות מיסוגניות, יש משהו מפתיע מאוד ברומן "והוא האור", שיצא לאור ב-1946 והודפס כעת מחדש. זהו רומן אישי מאוד ונשי מאוד, שבו מטפלת גולדברג באופן ישיר וחשוף למדי בנושאים שבהם היססה לגעת קודם לכן, ובראש ובראשונה בשיגעון של אביה.

אמנם ב-1938, שנים אחדות לפני הופעת הרומן, פירסמה גולדברג רשימה אוטוביוגרפית יפהפייה שבה תיארה את האירועים שהובילו לאובדן השפיות של האב. ב"והוא האור" תופסת פרשה זו מקום מרכזי והיא מצויה בלב לבו של הרומן. נורה, בת דמותה של גולדברג, מספרת את זיכרון הילדות הטראומטי שהוא התשתית לקשייה כאשה צעירה: "שנת אלף תשע מאות ותשע-עשרה. אנחנו שיירת פליטים החוזרת למולדת. דרך אש וקור וכינים. דרך הבדידות הראשונה שבילדות. אותו מקרה אווילי: משמר הגבול של הארץ הקטנה, איכרים בורים במדי הצבא, שמו עינם בנעליו הצהובות של האב. אמרו כי סימן מובהק הן, הנעליים הללו, שהוא מרגל בולשביסטי. אחר כך עצרוהו באורווה ריקה. ויום יום, עשרה ימים בזה אחר זה, הוציאוהו כביכול להורג. עשרה ימים נמשך המשחק הזה. והאיש נשבר". בעקבות התעללות זו מאבד האב את שפיותו ומושם ב"בית החולים ההוא".

"והוא האור", שנכתב לאורך כמה שנים, לא הותיר בשעתו רושם עז על קהל הקוראים. באותן שנים היתה הספרות העברית הארץ-ישראלית נתונה למאבק הלאומי ולעיצוב דמותו של הצבר. דור חדש של סופרים, בני "דור בארץ", כגון ס. יזהר ומשה שמיר, תיארו בכתביהם את בני הדור הצעיר, יפי הבלורית והתואר. מהלך תרבותי זה היה אנטי גלותי במהותו והשתמעה ממנו הסתייגות עמוקה מחולשה ומ"ניוון", מנפשיות מסובכת ומסוכסכת, ממיניות גלויה או דקדנטית. באקלים תרבותי זה לא יכול היה הרומן האירופי של גולדברג - העוסק בנפתולי התודעה של נערה צעירה ואובדת-דרך המנסה ל"מחוק" או להדחיק את עברה הטראומטי - להתקבל באהדה על קהל הקוראים. ואכן המבקר עמנואל בן-גוריון גינה את היסוד האוטוביוגרפי של הרומן והתרעם על ניתוקו מהכאן והעכשיו: "אלמלא נכתב הספר עברית ועתה, מעולם לא הייתי אומר שנכתב בארץ העברים ובתקופה זו שעברה ועוברת על העברים".

אך כעת, ממרחק של יותר מחצי מאה, נקל לראות את הישגיו של הרומן. עלילת הרומן סבה סביב נורה, הקרויה של שם גיבורת "בית הבובות" מאת הנריק איבסן; נורה היא סטודנטית צעירה החוזרת לחופשת קיץ בעיר הולדתה, לאחר שסיימה את שנת הלימודים הראשונה בברלין. השיבה הביתה רוויה באכזבות. כבר עם הגיעה של נורה לעיר היא מגלה כי אביה, שהיה מאושפז בבית חולים לחולי-נפש, שב אף הוא לעיר. בעודה מתחמקת ממפגש עם האב היא מתאהבת בידידו של אביה, המגיע לביקור מאמריקה. הרומן מתאר את מערכת היחסים הזאת - שאינה זוכה למימוש - עד לסיומה הבלתי נמנע. עלילת הרומן מתמקדת בניסיונה של נורה לחמוק מן האב ולהתכחש לו, ניסיון המתגלה כבלתי-אפשרי ומוצג בסיום באור אירוני. העיצוב הפסיכולוגי של העיוורון של נורה הוא מהישגיו המובהקים של הרומן. גם ההשתמעויות הפוליטיות של עמדה זו ב-1946 אינן מבוטלות. בעיצומו של מאמץ תרבותי לכונן את דמות הצבר באמצעות מחיקת העבר הגלותי, מצביע הרומן של גולדברג על אי האפשרות למחוק את העבר, ועל התוצאות הטרגיות הגלומות בניסיונות מחיקה אלה.

הרומן נפתח ברצח-אב סימבולי. בעודה ברכבת בדרכה לעיר, פוגשת נורה יהודי מזוקן דובר יידיש החוקר את ייחוסה המשפחתי. נורה, שאביה מאושפז בבית חולים לחולי-רוח, הודפת את שאלותיו של היהודי החטטן ולבסוף אומרת לו ב"חמה שפוכה": "אין לי אב! אבי מת! השמעת, מת!". נורה מכירה מיד במשמעות האמירה, "אותו הרצון הסמוי שבלב". היא אף מייסרת את עצמה על "חפץ שחרור מקולל זה". ואכן, "והוא האור", רומן חניכה נשי מובהק, מתאר את תהליך החניכה של נורה כהתמודדות עם הרצון להשתחרר מן הכבלים הכובלים אותה לעברה, למשפחתה, לשיוכה הלאומי. כבר בפתיחה, במהלך הנסיעה ברכבת, בעודה יושבת ליד נוסע שוודי גוי ואל מול נוסע יהודי, נורה חשה כי הוא מצויה במשולש כובל: "ובו ברגע צרבה אותה בושה עמוקה ולוהטת, בושה עזה בשל שלושתם גם יחד. והיתה כעומדת לראווה במערומיה לפני השניים: היהודי והנוכרי. ימח שמם, מדוע אינני יכולה להיות אני בלבד, אני בלי השתייכות לאחד משני אלה הזרים לי?"

כמובן שהשאיפה של נורה להיות סובייקט אוטונומי, אוניברסלי, מתגלית כבלתי-אפשרית. עליית הנאציזם, המוזכרת לכאורה רק בשולי הרומן, מסמנת מלכתחילה את הכישלון הידוע מראש של עמדה אוניברסלית. אך גם האוטונומיות הפסיכולוגית שנורה שואפת אליה, רצונה "לרצוח" את האב או לפחות למחות את זכרו, מתגלה כמשאלת שווא, שהרי היא מתאהבת בידידו הטוב של האב שאינו אלא בן דמותו. אמירתה של נורה בתחילת הרומן "אני גמרתי את חשבוני עם העבר. אני חופשית", מתגלית כקביעה תמימה מאוד, משום שככל שהרומן יתקרב לסיומו יתברר כי העבר אינו פרק חתום וההתמודדות עמו נמשכת ללא הרף.

פרשת התאהבותה של נורה בארין - העומדת במרכז הרומן - חושפת את תפיסת האהבה של גולדברג הבאה לידי ביטוי ביומניה וברבים משיריה: לכאורה נדמה שהאהבה אינה תוצאה של בחירה, היא נכפית על הסובייקט, ולכן נורה אומרת: "ידעה (...) שהיא אוהבת אותו, אותו בלבד, על אף האבסורדיות של אהבה זו, על אף היותו כמעט בן גילו של אביה, על אף אי רצונה לאהבו". אך יחד עם זאת, האהבה הזאת היא פרי של בחירה, והיא אף מוצגת כרגש "מומצא" שנורה מיטיבה לייצרו. ברגע המפגש הראשון עם ארין, כאשר פניו מזכירים לה את התמונות ששלח לה בילדותה, היא אומרת: "והיה לה נהיר לחלוטין שאלה הם, שכך הם פניו של האיש אשר לא ראתה אותו מימיה, שבדתה אותו מלבה על פי מכתביו".

היכולת של נורה לבדות את מושא האהבה, לדמיין אהבה במקום שאינה קיימת, מזכירה את אפיזודות ההתאהבות של גולדברג באובייקטים בלתי-אפשריים, אבודים, לא מעוניינים, המאלצים אותה לחוות את רגש האהבה כמדומיין ובדוי. ובדיוק מכיוון שהאהבה מומצאת ובדויה, היא גם רומנטית כל כך, אהבה שאינה נשחקת בקשיי היומיום אלא מתקיימת במלוא עוזה בספירה של הדמיון. כאשר מתברר לנורה כי ארין היה חנווני באמריקה היא מזדעזעת משום שאינפורמציה זו נראית לה "מציאות מעליבה, נוראה: אודיסיאוס שלה חנווני!".

כזכור, ב"מכתבים מנסיעה מדומה" תיארה גולדברג נערות כותבות בנימה אכזרית: "ובאלו שלא מצאו להן אידיאל בצורת בעל הגון, ומתנקמות בנייר החף מפשע, צריך לנהוג מנהג חולות רוח". אך אם "והוא האור" הוא רומן אוטוביוגרפי על דיוקן האמנית כאשה צעירה, דומה שגולדברג שבה ומטפלת בשאלת היחסים בין האהבה לכתיבה. אך כאן כבר ברור כי האהבה הבלתי-אפשרית היא מנוף של התודעה, אפשרות לרפלקסיה, להקדשה-עצמית טוטלית, גם אם כואבת, לספרות.

גולדברג היתה אדם מורכב ומלא סתירות. ביומניה הביעה לעתים קרובות חוסר ביטחון באינטלקט שלה כמו גם חשש מכישלון. אך ככל שחולפות השנים מצטללת דמותה ככותבת חזקה ועצמאית שסירבה להיענות לסדר יום תרבותי המוכתב מבחוץ. "והוא האור" הוא תזכורת מרתקת לאופן שבו היא מיאנה להיענות לתביעותיו של הממסד הספרותי של שנות ה-40. נאמנה לעצמה, לעברה, לביוגרפיה שלה, היא הציבה מודל אלטרנטיבי להתמודדות עם העבר האישי והלאומי. היה לא מעט אומץ בעמידה הזאת כנגד המילייה התרבותי של זמנה. מי שהקדימה להודות ללאה גולדברג היתה המשוררת דליה רביקוביץ, שתיארה אותה כך בשיר "הקרפודים": "בברכה קטנה, בתוך קהל קרפודים,/ ישנה שושנה צהובה נסתרת./ רק בשל אומץ לבה המופלא/ אינה מחפשת בריכה אחרת".

לאה גולדברג

בשנה האחרונה זוכה יצירתה של המשוררת, הסופרת, המתרגמת וחוקרת הספרות לאה גולדברג (1911-1970) לעדנה מחודשת: הרומן "והוא האור", שנדפס מחדש, מצטרף להדפסה ראשונה של יומני גולדברג, ולהוצאה לאור של ספר הילדים שלה "כובע קסמים" (שניהם בספרית פועלים). בקרוב יראה אור מחדש גם הרומן "מכתבים מנסיעה מדומה"

ד"ר מיכאל גלוזמן מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ