שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

להשיב לשירה הישראלית את "השפה האחרת", היהודית

הדיאלוג של השירה העברית העכשווית, זו שזוכה לתשומת הלב של השיח הספרותי, עם רבדים עתיקים של הקיום הלשוני היהודי, כמעט שאיננו קיים עוד; דומה כי התלמוד והמדרש, ספרות השו"ת והפילוסופיה היהודית, נעלמו מלשון השירה מאז שנות ה-50. ספר שיריה החדש של חוה פנחס-כהן נקרא תחילה כניסיון נוסף לנעוץ מסמרים באלהים היהודי החבוט, אבל ככל שצוללים אל שיריה מגלים כי האל שאת קרסוליו היא מנקבת הוא דווקא "אל אירופי", זה "המערב" שהתרבות הישראלית סוגדת לו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ד"ר דרור אידר

הגנן, הכלבתא והשרמוטהחוה פנחס-כהן. רתמוס סדרה לשירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, קרן יהושע רבינוביץ, 58 עמ', 49 שקלים

זה זמן רב מתרחקת השירה העברית מעיסוק בשאלות המחייבות, אלה שקודמות למקום ולזמן, שקודמות לדיון המדיני והסוציאלי, כלומר מהשאלות של הזהות הלאומית והיחס אל העבר התרבותי המסוים, היהודי. מן הקולקטיב המדומיין הזה בורחים משוררים ומשוררות רבים כמפני אש, ובוחרים באינדיבידואליזם קיצוני.

הדיאלוג של השירה העכשווית, זו הנמצאת במוקד תשומת הלב של השיח הספרותי, עם חומרי תהום יהודיים, כמעט שאיננו ניכר; ואין הכוונה כאן לשימוש ספורדי בשברי פסוקים או אפילו בפרשות מקראיות, אלא לשימוש מלומד ומשכיל באינוונטר העצום ביותר שהעמידה התרבות היהודית לצאצאיה: תלמוד ומדרש, זוהר וחסידות, ספרות השו"ת והפילוסופיה היהודית, הפרשנות הקאנונית והכתבים האזוטריים ועוד ועוד.

כל אלה, דומה, נמחקו כמעט לגמרי מהשירה העברית מאז שנות ה-50, עם המרד של חבורת "לקראת" בדור שלונסקי-אלתרמן. המרד הזה הותיר את המקרא כמצע לשוני שאפשר לשאוב ממנו, אבל ויתר על כל שאר השכבות הלשוניות והתרבותיות של העבר היהודי שנכחו בשירה העברית עד אז.

הסיבות לכך מגוונות למדי, אולם עובדה היא שאם מתקיים דיאלוג בשירה העברית, הוא בעיקר דיאלוג עם תרבויות העולם. אין ספק שסייעה לכך הפוליטיזציה של התרבות הישראלית, שיצרה זיקה בין העבר ההיסטורי למפלגות פוליטיות מסוימות, כמו גם המונופול שהכריזו חוגים שונים על החומרים היהודיים וההסכמה שבשתיקה של חלקים ניכרים בציבוריות הישראלית - גורמים שהביאו לכך שרבים וטובים בחרו להדיר את רגליהם מבית המדרש ומעיסוק בטקסטים הדתיים.

ספרה החדש, השישי במספר, של המשוררת חוה פנחס-כהן מאפשר לעמוד על עומק השבר הזה דרך הניסיון הנועז של המשוררת להתמודד אתו, ניסיון שהופך את שירתה לאחד האתרים המרתקים בספרות העברית כיום. היכולת הווירטואוזית של פנחס-כהן להכיל בשיריה טקסטים משכבות היסטוריות ותרבותיות שונות, ואפילו קוטביות, של הקיום הלשוני היהודי, אינה מעשה שבשגרה. פנחס-כהן עושה בטקסטים השונים כבביתה ומשום כך אין תפרים גלויים בשיריה, והסינתזה שלהם, כפי שהבחין המשורר נתן זך, מושלמת.

מי כותב היום ביטויים כמו: "להביא אותי ממקום בלי דעת, מקום טלטלת הריק, למקום מנוחת המים"; או "אביא לך מהיין/ ברך על ברכיך/ ושתה תוכי כמו קוצר"; או "אשה לכולם, קדושה כמו כיור/ שולחן וכסא בלשונה ושפתיה כמזבח/ שרמוטה קוראים לה/ אם לתחתונים".

שירתה של פנחס-כהן מתאמצת להכיל בתוכה כמה עולמות, ולפיכך היא נכתבת כתיבה דו-שלבית, גלויה וסמויה. בחלק הגלוי היא מפוררת "פרות קדושות", מרחיבה את גבולות השיח של החברה הדתית, נענית לצו-השיח ההגמוני של הספרות העברית החדשה ומקעקעת עמדות דתיות שמרניות. אבל הרובד הסמוי בשיריה עושה את ההיפך הגמור: בקריאה מעמיקה מבקשת פנחס-כהן להשיב לספרות העברית החדשה את מה שאבד לה מזמן - את היכולת הטבעית לשוחח עם הטקסטים היהודיים העתיקים ולהכיל אותם בתוך מחזור הדם העכשווי של הישראליות, להפוך אותם לטקסטים רלוונטיים ומחייבים, להשיב להם את המעמד המכונן שהיה להם בתודעה הלאומית אך לא מזמן, ולחזק עמדות דתיות ופוליטיות המודרות בדרך כלל מן השיח התרבותי המרכזי בחברה הישראלית בכלל ובספרות העברית החדשה בפרט.

קובץ השירים החדש מחולק לארבעה חלקים, אולם אין ספק שהחלק המרכזי, העולה ברמתו על שאר החלקים, הוא מחזור שירי "הגנן", המכיל 13 שירים; הוא גם זה שהעניק את כותרת המשנה לקובץ כולו: "על הצורך האינסופי לתקוע מסמרים בקרסוליו של אלוהים". האלוהים שפנחס-כהן תוקעת מסמרים ברגליו נדמה במבט ראשון כאלוהי הממסד הדתי, כלומר האל היהודי החבוט והמעוך זה שנות דור בספרות העברית החדשה, שהנה לכאורה גם פנחס-כהן מצטרפת לצולביו. אולם ככל שצוללים אל התהום הפורה שמציעים שיריה, מגלים את המהלך החתרני של המשוררת: האל שאת קרסוליו היא מנקבת הוא דווקא "אל אירופי", זה שהזרם ההגמוני בשיח התרבות הישראלי אוהב לסגוד לו. פנחס-כהן בוחרת לקעקע את דמותו ולהותירו על הצלב, אסוף בצלמו המרוקן. אולי לכן אין זה מקרה שבסופו של מחזור השירים הזה מעידה המשוררת כי הוא נכתב בירנטון שבאוקספורד, שם שהתה תקופת-מה.

השיר הראשון במחזור שירי "הגנן" - "הגנן והתפוחים" - מתחיל בהצהרה שעשויה להישמע כמניפסט פואטי : "הגנן והתפוחים מוציאים אותי מהפואטיקה/ של קוץ ותפוזים ומביאים בי שפה אחרת". הנוף המיידי, אם כן, הוא נוף אנגלי ערפילי וגשום, שבמרכזו גן וגנן הממלמל מעת לעת "It will rain" סתמי. הגן האירופי הזה מעביר את הדוברת מהפואטיקה הישראלית ("קוץ ותפוזים") אל "שפה אחרת", שבה גם האלוהים הם "אחרים", "אל נדיב". היא מבקשת להיבלע בגן הזה שבו היא חוה (פנחס-כהן) בגן עדן. "הכל היה שם כדי שאשכח", היא מודה, אבל משהו לא ברור מקלקל את התמונה האידילית. ככל שנוקפים השירים, מתברר שה"לא ברור" הזה הוא השפה עצמה, שאינה מאפשרת לדוברת להתבולל ולמוסס את זהותה, זו השפה היהודית הנחשפת מתחת לשמלות המכסות. משום כך גם הסנאי הגולש מן העץ, ומפתה לחשוב שמדובר באידיליה אירופית, עם היכנסו למסגרת של גן ועץ הופך מיד לנחש מקראי. זאת גם הסיבה שהקול שמשמיעה גלישתו התמימה של הסנאי על העץ בגן נדמית למשוררת כרחש המלה "סקססססס". כך מאציל המסומן המקראי מכוח פיתויו על המסמן האירופי.

על פני השטח אנו קוראים על התבוללות, אולם למעשה דווקא המרחק מהישראליות המעיקה, מהשיח הממשטר של שפה תל אביבית הדוקה, מוציא מהמשוררת "שפה אחרת", לא "אירופית", כפי שנראה במבט ראשון, אלא "שפה יהודית", שהיא האחר האולטימטיבי של הספרות העברית החדשה. כך, דרך זניחת העברית הישראלית והעדפת האנגלית על פניה, מגיעה הדוברת אל העברית היהודית, זו ששכבות העומק שלה משתרעות על פני יותר מ-50 ואפילו 200 שנה. הרבה יותר.

חוקר הספרות דן מירון קבל לא אחת על רדידותה של השפה ועל היעדר העומק הארכיאולוגי בכתיבת הספרות הישראלית. דומה ששירתה של פנחס-כהן עונה למשאלתו, ומדובבת בכישרון ובידענות שכבות עומק לשוניות ובעקבותיהן גם תודעות היסטוריות זנוחות ונשכחות של התרבות העברית הרחבה, שהורתה עוד בספר "בראשית", אבל היא חיה ונושמת פה ועכשיו.

יכולתה של פנחס-כהן לדובב שכבות לשון זנוחות בשירה העברית העכשווית מתבטאת בין השאר בשימוש שהיא עושה בלשון חכמים, אם במשנה ואם במדרש, וכן בתבניות קבליות וחסידיות (השימוש בתלמוד פחות בולט אצלה). אחת התשתיות למחזור שירי "הגנן" נמצאת במשניות סדר "זרעים", העוסקות בהלכות החקלאות הארצישראלית. המשניות הללו הן חגיגה לשונית לכל אוהב עברית, ובמידה רבה הן משקפות את השיח החקלאי הנפוץ בימים ההם, שיח שנשען לא מעט על קשר טבעי ועמוק אל אדמת הארץ. כך "העיגול משיחליקנו", וכך "תבואה נוטה על גבי תבואה וירק על גבי תבואה", "שתי שורות הרי זו כרם", "ולא דימע", "במה דברים אמורים? תבואה בתבואה וקטנית בקטנית" ועוד.

הרקע הגלוי לשימוש בחומרי המשנה הוא העיסוק בצמחיית הגן ובעבודת הגנן, אולם ברובד הסמוי משמשים המקורות העתיקים לבדיקת גבולות הזהות התרבותית של הדוברת. בעיקר בולט הדבר בשימוש שעושה פנחס-כהן במשניות כלאיים. האיסור המקראי "שד? לא תזרע כלאיים", מתפרט במשנה לסוגיות מגוונות הדנות בשאלה מתי נחשב עירוב בין מיני צמחים או זרעים לכלאיים, ובאילו תנאים מותר הדבר. עבור פנחס-כהן הופכת השאלה החקלאית לשאלה קיומית, לשאלה של זהות: עד כמה ניתן "להתערבב" בחברה המערבית מבלי להתבולל לגמרי.

בשיר החותם את מחזור שירי "הגנן" מופיע הזמן כמי ששולט בשינויי החיים. זוהי תימה ימי-ביניימית מוכרת. חידושה של פנחס-כהן הוא במסומן הסמוי של הזמן בשיר: האלוהים. כמו בהופעתו הראשונה למשה בסנה, שם מכונה האל בתוארי זמן ("אהיה אשר אהיה"), כאן מצורפים לזמן אטריבוטים אלוהיים: הזמן בשירה של פנחס-כהן "סופר ומונה ויודע את כל הפתחים והסגרים", הוא זה "המכביר רימונים ופוער תאנים ומניע את האור על הדברים". ואכן, המשוררת אומרת לקראת סוף השיר כי "הזמן הוא האלהים (...) ואנו נתיניו המשתנים". אולם גם כאן, על פני השטח, היא משתמשת בציטוטים לא מחייבים, כינויים חלופיים שאינם אלא השבתו של האל היהודי במישור הסמוי אל זרם הדם של הספרות העברית החדשה.

הצבאים פותחים את קובץ השירים ומסיימים אותו, ובדרך הם אוספים גם את האיילה, מטאפורה מרכזית בשירתה של פנחס-כהן (קובץ שיריה השני נקרא "מסע איילה"): "מול הרכות הערפילית ושדות שומדבר/ הצורך הוא אינסופי לתקוע מסמרים/ בקרסוליו של אלהים/ שיכאב שירגיש/ האיילה ששלח/ בגני". הצבי בשיריה של פנחס-כהן "מתאווה תמיד לאיילה". לא כאן המקום להרחיב בסוגיה עמוקה זו, רק נרמוז שפנחס-כהן משתמשת דרך קבע בסימבולים הלקוחים משדה המיסטיקה והקבלה היהודית, שם מייצגים הצבי והאיילה את הזכר והנקבה באלוהות, ספירת תפארת וספירת מלכות, הקב"ה והשכינה, אלוהים וכנסת ישראל.

במונחים עכשוויים מדובר במסמנים שמסומניהם הם "היהודי" ו"הישראלי" בחברה המפורקת שלנו. על פני השטח הם נדמים כמתגוששים, בעוד שבשירתה של פנחס-כהן נחשפת ההתרחשות הפנימית המשמשת תשתית להיאבקות זו: התשוקה ההדדית שבין "הישראלי" ל"יהודי" והניסיון להתכחש לה.

בסופו של מסע ניצבת הדוברת על המזח שעל הנמל ביפו, ופניה אל הים. סירות הדייגים "נעלמו אל הלילה", ומאחוריה היא שומעת את "נשמת הצבי ורעש פרסותיו מכה על ההרים". זה הצבי שקודם ביקשה הדוברת לעשות לה בית "ברווח הדק" שבין עורו ובשרו, להיבלע בתוכו "כמו יונה" (הנביא). הנמל הוא מקום המפגש בין החוץ לפנים, בין המקומי לאוניברסלי. ואכן, פניה של המשוררת מופנות אל הים, אל המערב האוניברסלי, אבל מאחוריה היא שומעת את נשמת הצבי מדלג על ההרים, היא נשמת קולו של הגואל, המשיח היהודי, זה שאסור להזכירו בשמו המפורש, פן תנודה מן השיח, אבל מי שכורה אוזנו לדממה ישמע בשירתה היטב את רעם פרסותיו.

ספרו של ד"ר דרור אידר, "אלתרמן-בודלר, פריס-תל אביב; אורבניות ומיתוס בשירי "פרחי הרע' ו'כוכבים בחוץ'", ראה אור בהוצאת כרמל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ