מעשה בתרנגול הזהב

תירגמה מרוסית רנה ליטוין

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

אי שם, במלכות נדחת, בתקופה קדומה, נשכחת, חי לו צאר ושמו דדון. מנעוריו שחר מדון. את שכניו יומם וליל הוא תקף בעז וחיל, אך לעת זקנה עיף ובקש מנוחה מקרב ולשכן סוף-סוף בנחת; אז שכניו חברו ביחד להציק לצאר הסב, ונזקם עצום ורב. כדי לשמר גבולות וארץ מתקיפות אויב והרס, חיל רב דדון החזיק; רב היה - א? לא הספיק. משמרתו הוא לא הזניח אך לגבר הוא לא הצליח: אם דרומית הוא נערך, - שור, הצר בא ממזרח. שם סוגר - דוקא הפעם מן הים תוקפים. מזעם אף בכה הצאר דדון, לעתים שכח לישן. איזה מין חיים הם אלה! כך בצר פנה המלך אל סריס חכם, חוזה, מג זקן ומנסה. רץ שגר אליו, שליח. החכם לצאר מגיע ומוציא מתוך כליו תרנגול, כלו זהב. "את העוף תתן לשבת, - סח לצאר - על חד שבשבת; עוף זהב שלי מצר ישמרך מכל משמר: אם סביב הכל רגוע, הוא ישב דומם, בלי נוע; אך אם פתע מאי אן שם אויב פניו לכאן, או פולש יתקף בחרב, או צרה צרורה אחרת - חיש יעור התרנגול ויזקף את הכרבל, יתנער, יקרא, ינוע באותו כוון הרוח". והצאר - בהבטחות, גם הרים וגם גבעות: "על טובה כזו", - המלך סח ברוח מתפעלת - "אמלא כל בקשה אם קלה ואם קשה!" כך לשמר גבולות וארץ תרנגול עומד בפרץ. אם נשקף איום פתאם, השומר, כמו מחלום, מתנער, פונה, מצביע לכוון משם מגיע וקורא: "קירי קוקו! מלך, דדון, מבלי לקום!" השכנים אשר הציקו לא העזו עוד, הפסיקו: כי הפליא בם מכותיו צאר דדון על סביבותיו! כך חלפו שנה, שנתים; תרנגול לא זע בינתים. יום אחד את צאר דדון משנתו מחריד שאון: "מלך רם! דדון, מלכנו!" שר צבאו קורא - "הכינו!" התעורר! אסון! צרה!" - מה הרעש? מה קרה?" - מפהק דדון בנחת, - אה? מי שם? ממה הפחד?" המצביא אומר לו כך: "שוב התרנגול צרח, הבירה כלה תוססת!" אץ המלך למרפסת ורואה: התרנגול למזרח קורא בקול "חיש! אין זמן להתרוח! לסוסים!" הצאר שולח למזרח גדודים לרב, ובראשם בנו בכורו. תרנגול נדם, אין-נוע, והצאר חזר לנוח. כבר חלפו שמונה ימים, ואין קול ואין עונים: קרב היה? היה ארוע?,- לא מגיע שום דווח. שוב העוף קורא באון. גדוד נוסף מזעיק דדון בן זקוניו בראש הכח לעזרת אחיו לשלח; תרנגול נדם שנית. שוב אין קול ואין עונים שוב שמונה ימים אין הגה והעם רוחו מדאגת. שוב העוף קורא באון; גדוד שלישי אוסף דדון. למזרח כוחות מוביל הוא בלי לדעת אם יועילו. יום וליל נוסעים גיסות; המסע כבד מנשא לא קרבות ולא שדה קטל, לא גל עד נראה בשטח, לא רואים סביב דבר. "משנה!" חושב הצאר. כבר שמונה ימים ומעלה, את חילו מוביל הוא הלאה להרים, בין הר להר אהל משי נהדר והכל דומם כקבר מסביבו; בגיא מעבר חיל צבא מוטל מובס. צאר דדון לאהל טס ונרתע: זועה ופחד! שני בניו שוכבים גם יחד, שריונם לא לגופם ואין רוח באפם. אח באח חרבם שלחו. סוסיהם רועים באחו על העשב המעוך, העקב מדם שפוך. "הו, בני, בני, בני-נשר! הו, אסון! נפלו ברשת! - מילל הצאר דדון! הו, למות אני נכון!" אנשיו גועים בבכי וגונחים עונים בנהי עמקים, ולב ההר זעזע. פתאום נפער הוילון - מולו נחשפת עלמת-חן ומכשפת, אור כלה, כמו זריחה - המלכה משמחן. כמו עוף ליל מול אור השחר, השתתק, נפשו מסחת מבניו וממותם. את מבט המלך צדה, התחיכה אליו וקדה - בזרועו אותו לקחה אל האהל כאורחה. לשלחן אותו הובילה, השקתה והאכילה והציעה לו משכב על סדין רקום זהב. ואחר, כל השבוע, מתמסר, כלו כנוע, מכשף ומסנור, מבלה עמה הצאר. לבסוף חוזר המלך עם צבאו, ועל כל אלה העלמה הצעירה, ופניהם אל הבירה. שמועתם בעיר הולכת שקר באמת כורכת. ובשער הבירה ההמון קורא: "הורה!" אחרי רכבם ירוצה: שם הצאר והצאריצה. מנופף להם דדון... אך לפתע בהמון: צחור צניף, גלימה נופלת, שב כמו ברבור של שלג הסריס, רעו, נצב. "השלום לך, הסב", - סח המלך. - "מה בפיך? תתקרב קצת. לא שמעתי?!" זה עונה לו: "צאר דדון! בוא נבוא סוף-סוף חשבון. הבטחת ידיד הבטחת לי כגמול שרות - שכחת? - למלא כל בקשה אם קלה ואם קשה. לעלמה נפשי נכספת, למלכה המכשפת". כאן המום עמד דדון. "מה, הכית שגעון? או מרוח תעתעת השתבשה לך הדעת? מה נכנס לך לראש? כן, הבטחתי, אם תדרש, א? יש גבול לכל אולת. מה עלמה? מה התועלת? די! עומד אתה מול צאר, תבקש נא כל דבר: ראש יריב, להיות שר פלך, סוס מתוך ארוות המלך, עד חצי מלכות תבחר!" - "לא, איני רוצה דבר! לעלמה נפשי נכספת, למלכה המכשפת" - זה עונה לו בשלו. "טפו!" רקק הצאר: "כי לא! כלום לא תקבל!" הודיע - "וחבל על היגיע! הסתלק מעל פני! תן תודה שאתה חי!" הישיש את פיו פוצח, מנסה להתוכח - כאן שרביט הצאר הוטח בראשו. הלה צנח אין בו רוח. עיר וארץ זעזעו. נשמע אז פרץ צחוק עלמה: חי-חי, חה-חה! טוב או רע - הכל בדיחה. צאר דדון - רוחו נמססת, אך החזיר בת צחוק רופסת. כך נכנס דדון לעיר. פתע קול נשמע זעיר: לעיני עדה נצבת רד העוף מחד שבשבת, אל דדון, ירום הודו, וישב על קדקדו. התנער, נקר רק פעם - ונסק. הצאר בזעם מרכבו נטה, מעד, "אח!" קרא - ומת מיד. המלכה אבדה - איננה, כמו לא באה כלל עד הנה. זה ספור - אך לא כזב: לקח לטהורי לבב.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ