עפרי אילני
עפרי אילני
עפרי אילני
עפרי אילני

במאות השנים האחרונות פחתה מאוד ההתעניינות באנשים בעלי ראש כלב; רוב בני האדם חדלו להיטרד מקיומם כבר לפני מאתיים שנה ויותר, ודיוקנותיהם המפלצתיים נמחקו זה מכבר ממפות העולם ומספרי הלימוד. מי שגדל על ברכיה של תפישת האנושי המודרנית, והטמיע את התיחום המבדיל את המין האנושי משאר החיות באמצעות מאפיינים אנטומיים וגנטיים (ולו גם מטושטשים), יתקשה להאמין שהקינוקפאלים - כך כונו האנשים בעלי ראש הכלב מאז ימי יוון העתיקה - נחשבו במשך יותר מאלף שנה לחברים מוכרים, גם אם מושמצים למדי, במשפחת האדם.

בדיאלוג "תאייטיטוס" של אפלטון לועג סוקרטס לאימרתו הידועה של הסופיסט פרוטגורס ש"האדם הוא קנה המידה לכל", ותוהה מדוע קנה המידה לכל אינו הקינוקפאלוס, למשל. הערה אירונית זו מבטאת במידה רבה את התפקיד המשמעותי שמילאו אנשי הכלב בתפישתה של התרבות המערבית את עצמה; כי בשל צורתם המרתיעה ומיקומם על הגבול בין חייתיות לאנושיות, ההתייצבות מול איש הכלב איפשרה לחשובים שבהוגי העת העתיקה וימי הביניים לתחום את גבולות התבונה, התרבות והאנושיות עצמה.

עד ראשית המאה ה-17 תפסו אנשי הכלב מקום של כבוד בקטלוג הפלאות של ספרי הגיאוגרפיה, יחד עם גלריה נכבדת של יצורים נוספים: האקפאלים של מדבריות לוב, שפרצופם צומח בתוך החזה; סקיאפודים, המסתתרים מהשמש בצל כפות רגליהם הענקיות; פאנוטים, שאוזניהם גדולות כל כך עד שהם ישנים בתוכן; אסטומים, הודים חסרי פה, שניזונים בלית ברירה מהרחת תפוחים; איכתיופאגים, השוכנים בים סוף ואופים בשמש עוגות דגים משונות; וסוגים שונים של ננסים, אמזונות, אנדרוגינים, נשים מזוקנות, ענקים וקיקלופים.

בעת העתיקה ובימי הביניים היתה הגיאוגרפיה בגדר ז'אנר ספרותי יותר מאשר ענף מדעי, וספריה נועדו בעיקר לעורר פליאה ולהנחיל מוסר השכל. הקינוקפאלים היו מהקדומים ביצורים המפלצתיים שתוארו בחיבורים אלה. את עיצובה הראשוני של דמות הקינוקפאלוס יש לייחס לקטסיאס מקנידוס, יווני מאסיה הקטנה, ששימש כרופאו של ארטכסרכסס מלך פרס וחיבר ספר מסע ושמו "אינדיקה" במאה הרביעית לפני הספירה. קטסיאס היה אחד ממייסדי הז'אנר הספרותי של "נפלאות המזרח", שזוכה לפופולריות רבה למדי עד היום. בתקופתו נתקבעה המוסכמה שככל שמרחיקים אל "שולי העולם", אל הארצות שמחוץ לעולם המיושב והמוכר, הופכות התופעות קיצוניות יותר ויותר: הטבע הופך שופע, ובני האדם נעשים מפלצתיים בצורתם, אך לפעמים גם תמימים וישרי דרך יותר מהעמים המוכרים.

לא ברור מהיכן נטל קטסיאס את תיאור הקינוקפאלוי, החיים לטענתו בהרים של הודו, כלומר בהימלאיה. חוקרים אחדים זיהו אותם עם הטיבטים, ואחרים סבורים שמדובר פשוט בקופים. על כל פנים, קטסיאס מתאר את האנשים בעלי ראש הכלב כחייתיים גם בהתנהגותם, ולא רק בחזותם. "הם לובשים לגופם עורות של חיות פרא, ואינם מדברים בשום שפה, אלא נובחים כדרך הכלבים, ובדרך זו מבינים זה את זה. יש להם שיניים גדולות מאלה של הכלב, וציפורניים של כלב, אך גדולות ומעוקלות יותר... הם מבינים את לשונם של ההודים, אבל אינם יכולים להשיב להם; לעומת זאת, הם נובחים ומסמנים בידיהם ובאצבעותיהם, כאילו היו אילמים".

קטסיאס אף מציין שלכל הקינוקפאלים יש זנב מעל הירכיים, והם מזדווגים עם נשותיהם על ארבע, כמו הכלבים, ומחשיבים כל דרך אחרת של הזדווגות לבזויה. עד כאן הוא נוקט באתנוצנטריות הצפויה בתיאורו של עם זר ומרתיע. אבל במפתיע מוסיף קטסיאס לבסוף שהקינוקפאלים הם "צדיקים", ומאריכים לחיות יותר מכל גזע אנושי.

אנשי הכלב, אם כן, חיים במעין "עולם ההפוך" בקצווי העולם, שבו דווקא התרבותי נחשב בזוי, ואילו הפראי הוא הראוי ביותר. קטסיאס היווני סומך את ידיו על סולם הערכים הזר הזה, אולי כדי להביע אירוניה על אורחות החיים בארצו. אידיאליזציה כזאת של חיים פראיים, ואפילו חייתיים, הגיעה לשיא קיצוניותה באסכולה הפילוסופית הקינית, אשר כונתה כך על שם התנהגותו "הכלבית" של מנהיגה, דיוגנס, שנהג לאונן בפומבי ולאכול בשר נא. לפי מקורות אחדים, דיוגנס לא התנגד אפילו לגילוי עריות, בנימוק ש"התרנגולות לא מוצאות פסול בזיווג כזה, וכך גם הכלבים והחמורים, ואפילו לא הפרסים".

ההיסטוריונים שליוו את אלכסנדר הגדול במסעו להודו, ויכלו לכאורה לשוב משם עם מידע מהימן יותר מהשמועות שהפיצו קטסיאס ודומיו, בחרו לדבוק בסיפורי הנפלאות הישנים על ננסים וקינוקפאלים - אולי כדי להדגיש את ריחוקן של הארצות שאליהן הגיעו. בימי הביניים עובדו תיאורי המסע הזה ל"רומנסות אלכסנדר": סיפורי הרפתקאות פנטסטיים המבוססים על דמותו ההיסטורית של אלכסנדר ומסעו המפורסם, שתורגמו לרוב שפות אירופה. ברומנסות אלה איבדו אנשי הכלב את מעט הסימנים החיוביים שהצמיד להם קטסיאס, ותוארו כקניבאלים אכזריים, הניכרים גם בתאווה מינית בלתי מרוסנת. עד תחילתה של העת החדשה דבק דימוי זה באנשי הכלב, וכפי הנראה גם בעמים לא-אירופיים אחרים, ממשיים יותר.

רומנסת אלכסנדר זכתה גם לכמה גרסאות עבריות, שבתוכן שולבו סיפורי מוסר ואגדות מהתלמוד העוסקות בדמותו של המלך הכובש. באחד הנוסחים העבריים, שמקורו כנראה במאה ה-12, ופורסם על ידי יוסף דן על פי כתב יד מודינה, מתואר מסע המלך ומחנהו "בארץ כלבינא", שכל אנשיה "נובחים ככלבים וחלשים מאוד, ומלאי שער מכף רגלם ועד קודקודם, והמה גוצים כאמה וחצי, ואינם זורעים ולא קוצרים". בהגיעו לשם מבקש אלכסנדר לבחון את השמועות על תאוותם החייתית של אנשי כלבינא, אולי כדי לברר אם ניתן לראות בהם בני אדם. לשם כך הוא מביא אחד מהם לפני מלכה אפריקאית ששבה במסעו. זו נבהלת כל כך מאיש הכלב, עד ש"יופי פניה נשתנו וייהפכו לירקון, ותתעלף האשה ותפול אחריה". בהמשך סיפור המעשה חוצה אלכסנדר את נהר הסמבטיון ומתוודע לעשרת השבטים, ואפילו עובר ברית מילה כדי שיוכל לבקר בגן עדן. התשובה לשאלת מעמדם של אנשי הכלב, על כל פנים, נותרת סתומה.

אם בספרי המדע הרומיים מוקמו יצורי הכלאיים בהודו ובאפריקה הרחוקות, בימי הביניים הם כבר נצפו בסקנדינוויה, אירלנד, רוסיה וארצות אחרות, עד כדי כך שגי דה באזוש (Bazoches), סופר צרפתי בן המאה ה-12, העז לקבוע ש"רק בצרפת אין מפלצות". בד בבד, אצל ההוגים הכנסייתיים הפכו הקינוקפאלים לבעיה תיאולוגית של ממש. האפשרות שבקצווי העולם חיים עמים ששמעו של ישו מעולם לא הגיע אליהם, ולא ניתנה להם האפשרות לבחור במלכות שמים, עמדה לכאורה בסתירה ליסודות האמונה הנוצרית. לכך נוספו תכונותיהם החייתיות של הקינוקפאלים, שהעמידו בסימן שאלה את טבעם האנושי של היצורים.

"מה אומר על הקינוקפאלים, שראשם הכלבי ונביחותיהם מלמדים שהנם חיות ולא אנשים", תוהה אוגוסטינוס, התיאולוג המשפיע ביותר בימי הביניים המוקדמים, בסעיף בספרו "עיר האלוהים" הדן בשאלת העמים המפלצתיים. אחרי דיון מפורט הוא מסיק שאם אכן קיימים אנשים בעלי ראש כלב, מוצאם מאדם הראשון - ומכאן שיש להם נשמה. ואם יש להם נשמה, אפשר בהכרח לגאול אותה. מראה חיצוני, לעומת זאת, ולו גם המבהיל ביותר, אינו ממלא תפקיד בזיהויו של אדם, כלומר נוצרי.

אוגוסטינוס המיר את הדיבור וההיגיון, אמת המידה האריסטוטלית לאנושיות, ברגש הדתי; את הפוליס של היוונים, שרק החיים בגבולותיה הם בגדר בני אדם, החליף ב"עיר האלוהים" האוניוורסלית של המאמינים. עיר זו, שאינה מבחינה בין אומות, תכלול בוודאי גם עמים שחזותם זרה ומוזרה. בכך תואמת סובלנותו של אוגוסטינוס את רוחה של הדוקטרינה הפאולינית, שהטיפה להכללתם והטמעתם של כלל בני האדם בעדת המאמינים.

כמו אוגוסטינוס, גם הוגים מאוחרים יותר בימי הביניים קיבלו כפשוטה את הוראתו של פאולוס בדבר זהותם של בני האדם אל מול האל, וסברו שעל הכנסייה לכלול גם את בני האדם שחזותם שונה באופן קיצוני. הרעיון שגם אנשים בעלי אברים חייתיים מוזמנים לקחת חלק בגופו של כריסטוס היה, מבחינתם של אותם תיאולוגים, הדגמה רטורית עילאית לסובלנותה של הכנסייה לכל סוג של שונות פיסית. כך למשל, התייחסותו של ז'אק דה ויטרי, הבישוף של עכו בתקופת מסעי הצלב, לשאלת מעמדם של הקיקלופים, עשויה להישמע ממש כמו שיעור בפלורליזם אתני: "הקיקלופים, שלכולם עין אחת, אינם צריכים לזכות להערכה פחותה מאנשים עם שתי עיניים, או שלוש", כתב. ומחבר אחר טוען שהעובדה שלאדם צומחות פרסות במקום כפות רגליים אינה מונעת ממנו להיות נוצרי טוב.

אחד המופתים שעליהם נשענו התומכים בצירופם של אנשי הכלב לכלל האנושות הוא סיפורו של הקדוש כריסטופורוס. קדוש זה עשה לו חסידים רבים בימי הביניים, אך מעטים ידעו שלפי המסורות המוקדמות הוא היה קינוקפאלוס שהתנצר. לפי כמה גרסאות אפוקריפיות של מעשי השליחים, כריסטופורוס נולד לעם של פגאנים אוכלי אדם ובעלי ראש כלב. עם זאת, הוא הירבה להגות באל בשפתו החייתית, ולאחר שהתוודע לבשורה מפיהם של שני מיסיונרים, גברה בו אהבתו לאלוהים והוא נטבל לנצרות. אז השתנה טבעו החייתי והוא נעשה תמים וחסוד כטלה. אחרי שגאל את נשמתם של כופרים רבים, נלכד על ידי נציב אנטיוכיה וזכה למות מות קדושים. במשך הזמן התעדנה ההגיוגרפיה של כריסטופורוס, והרמיזות על עברו הכלבי נמחו. מאחר שלפי המסורת, קדוש זה נשא את ישו התינוק על גבו וחצה עמו נהר (זו גם משמעות שמו: "נושא כריסטוס"), הוא הוכרז במאה שעברה כפטרונם הכנסייתי של נהגי המוניות, האוטובוסים והמשאיות - ומשום מה גם של הסובלים מכאבי שיניים.

בכנסייה הלטינית היו שפיקפקו בזיהויו של כריסטופורוס כקינוקפאלוס-לשעבר, אך אחרים אימצו את המסורת, וראו בה הוכחה ניצחת לאפשרות גאולתם של אנשי הכלב. בעמדה כזאת החזיק רטרמנוס מקורבי, נזיר בנדיקטיני בן המאה התשיעית, שהתפרסם בשל מעורבותו בכמה ויכוחים כנסייתיים. לבעיית הקינוקפאלים נדרש רטרמנוס כנראה בעקבות מכתב שקיבל מתלמידו רימברטוס, שלטענתו פגש באנשי כלב ותהה באשר למעמדם. מכתבו של רימברטוס לא נשמר, אך מתגובתו של רטרמנוס משתמע שהוא תיאר את מיודעיו הכלביים באופן אוהד למדי, אם כי רחוק מהתיאור המקורי שהותיר קטסיאס: לדבריו, הם מתגוררים בכפרים, זורעים וקוצרים ומתלבשים בבגדים. כל זה לא מונע מרטרמנוס מלחשוש שהקינוקפאלים שייכים למין האדם "בשם בלבד, ולא בטבע". שהרי כבר אפלטון קבע שראשו של האדם הוא עגול כי הוא פונה אל השמים; ואילו ראשה של החיה הוא מוארך, כי היא פונה אל האדמה.

עם זאת, לטובתם של הקינוקפאלים זקף רטרמנוס כמה נימוקים מכריעים. יוחסה משמעות לעובדה שהם מחזיקים בחיות מבויתות (אולי אפילו בכלבים); אך הראיה המכריעה היתה שעל אף תכונותיהם החייתיות, הקינוקפאלים ניחנו בבושה וכיסו את מבושיהם. בכך, קבע כבר אוגוסטינוס, יש משום ראיה להמשכיות שושלתית עם אדם הראשון, שהוריש את הבושה לצאצאיו. כי הבושה, כמו התבונה וחופש הבחירה, ניתנו לאדם בלבד, כדי שנשמתו בת האלמוות תוכל להישפט על הכרעותיה ביום הדין; מכאן שמי שניחן במידות אלה הוא בהכרח אנושי. כדי להימנע מבעיות תיאולוגיות נוספות, מציע רטרמנוס שהגשם היורד בארצותיהם של אנשי הכלב יכול לשמש תחליף לטקס הטבילה, בהעדר אנשי כנסייה במחוזות רחוקים אלה.

בתוך שלל ההצדקות והנימוקים לכאן ולכאן שנקטו אנשי הכנסייה בדיון על מקומן של המפלצות בשרשרת ההוויה, מתבלטת יותר מכל דבר אחר דווקא נזילותה המפליאה של הגדרת האדם. למעשה, התכונה המגדירה את האדם - תהא זו הבושה, התבונה, האמונה, התזונה, הדיבור או החוק - נגזרת כבר באופן דדוקטיווי מהמסורת המשייכת את היצור הנדון לשושלת של אדם הראשון. יותר משסיווגם של אנשי הכלב נקבע על פי תבונתם, נגזרת תבונתם משיוכם למין האנושי. כמו קרוב משפחה מוזר ובלתי אהוד, שעם זאת איש אינו מתווכח על שייכותו למשפחה, נאלצים התיאולוגים לאמץ גם את איש הכלב לחיקם, אך תוהים כיצד העמיד להם הבורא בן דוד מכוער כל כך.

אלכסנדר מהאלס, תיאולוג בן המאה ה-13, מצא תשובה מעניינית לתהייה זו: דווקא בשל היותם אנושיים, אנשי החיה הפראיים מאפשרים לנו להעריך את דרגת האנושיות המעודנת יותר של בני האדם הרציונליים, את היותם "העיטור הנאה ביותר של ההוויה". ואכן, כל עוד חיו אי-שם, בארצות המזרח, בני אדם נובחים בעלי ראש כלב, קל היה להכליל את בני האדם המוכרים בקבוצת ה"אנושיים יותר". בספרו "המיפתח: אדם וחיה", טוען הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן שמנגנון ייצור האדם הטרום-מודרני ביקש להכליל מגוון גדול ככל האפשר של יצורים "אחרים" בתוך הסוג "אדם" כדי לאפשר הבחנה חדה יותר בין ברברי ליווני, בין זר לאזרח ואחר כך בין כופר לנוצרי. מבחינה זו אפשר כמעט לומר שלולא היו אנשי הכלב קיימים היתה הכנסייה צריכה להמציא אותם. המכונה המודרנית, לעומת זאת, פועלת בכיוון ההפוך: היא מתאמצת לטהר ולזקק את האנושי בתוך המין האנושי, ולהקיא את החייתי והבזוי אל מחוץ לגבולות האדם. במובן זה, ההוגים האירופים של ימי הביניים הצטיינו בסבלנות גדולה יותר מאלה של התקופה המודרנית, בכך שהכירו בקיומם של יצורים חושבים שאינם נראים כמוהם.

כשהגיע קולומבוס לעולם החדש, הוא היה מלא בציפייה לפגוש בקינוקפאלים; חוויית המסע למזרח לא היתה שלמה בלעדיהם. מרקו פולו, איש המאה ה-13, שעל רשימותיו ביקש קולומבוס להסתמך בדרכו להודו המערבית, דיווח בביטחון על הימצאותם של אנשים בעלי ראש כלב מסטיף באיי אנדמן שבאוקיינוס ההודי. אך קולומבוס הופתע לגלות שהאינדיאנים הם דווקא בריאים ושלמים בגופם, ומיהר לכתוב לפרדיננד ואיזבלה בספרד ש"גופם נאה ופניהם יפות מאוד".

עברו יותר ממאה שנים עד שמגלי הארצות ויתרו על מציאתם של הקינוקפאלים. בשנות העשרים של המאה ה-16 עוד חיפש אחריהם הרנן קורטס במקסיקו, ואפילו שלח לספרד כמה עצמות אדם בעלות סימנים היברידיים. על כל פנים, בינתיים התגלו עמים חדשים בעולם החדש, שהצריכו הגדרה מהותית יותר של האנושי, אשר אינה נשענת רק על סמכותה של המסורת ועל שושלות היוחסין התנ"כיות. הוגים אחדים הציבו עדיין כמופת את האדם האריסטוטלי, כלומר החיה החושבת. יתרונו המובהק של דגם זה הוא המעמד הנחות שהוא מעניק לבני האדם הברברים, נטולי התבונה, שלדעת אריסטו נוצרו מחומר פגום ולכן הינם עבדים מטבעם. השקפה כזאת הביאה את חואן חינס דה ספולוודה, התיאולוג איש המאה ה-16, לטעון שהאינדיאנים באמריקה הם בגדר בני אדם חייתיים שנידונו לעבדות-עד, וכך ראוי להתייחס אליהם. את טבעם החייתי של האינדיאנים נימק ספולוודה בכך שהם נטולי חוק ו"שטופים במעשים פרועים ובזימה בזויה". קל לראות שתיאור זה דומה להפליא לעמדתם של סכולסטיקנים מוקדמים יותר ביחס לאנשי הכלב.

למעשה, האינדיאנים תפסו בראשית העת החדשה את התפקיד שמילאו העמים המפלצתיים בימי הביניים. נגד עמדה זו יצאו תיאולוגים אחדים, שדגלו בהכרה באנושיותם של האינדיאנים; בסופו של דבר, ב-1537, הוציא האפיפיור פאולוס השלישי את הבולה "סובלימיס דאוס", הקובעת שהאינדיאנים הם "בני אדם באמת ובתמים" המסוגלים להבין את האמונה הקתולית, ואין לנהוג בהם כ"בבהמות השדה שנבראו לשרתנו".

אך יותר משהאמונה במיני-אדם נחותים נפסלה על סמך נימוקים מוסריים, הביס אותה המדע המתפתח של האנטומיה. ב-1640, כשחיבר רנה דקארט את ה"מאמר על המתודה", ייתכן שעדיין התלבט אם מחזיקים אנשי הכלב בתודעה, כמו האדם, או שהם שייכים לממלכת האוטומטים נטולי התחושות, כמו החיות. ב-1699 נסתם הגולל על חקר העמים המפלצתיים, עם פרסום "האורנג אוטנג", חיבורו האנטומי של הבריטי אדוארד טייסון, הקובע קריטריונים ביולוגיים ברורים למין האנושי. הנספח לספר נושא את השם המסורבל "מאמר פילולוגי על אודות הפיגמים, הקינוקפאלים, הסאטירים והספינקס של הקדמונים. בו יתברר שכולם קופי-אדם או קופים, ולא בני אדם, כפי שסברו עד כה". כמה עשורים אחר כך, ב-1758, הגדיר קארולוס ליניאוס, אבי הטקסונומיה המודרנית, את המין הביולוגי הומו סאפיינס; במקביל העניק לקוף הבבון הצהוב את השם המדעי Papio cynocephalus.

מעתה ואילך יופיע הקינוקפאלוס בספרי המדע כשם מדעי לבבון - קוף אפריקאי ולא יותר. יש שיאמרו שבכך תוקנה טעות הזיהוי הגורלית של קטסיאס מקנידוס, באיחור של כמעט אלפיים שנה. ואכן, מי שיפתח היום את "הלקסיקון הזואולוגי" תחת הערך "אדם נבון", יוכל לקרוא שם את הסימנים האנטומיים המיוחדים לאדם: גוף שטוח, נעדר זנב, עם שערות גוף מנוונות; אף וסנטר בולטים; אצבעות יד ארוכות; מוח גדול. לכאורה, אין עוד מקום לטעויות. אך במילון אבן שושן, ההגדרה הראשונה ל"אנושי" היא "שהוא ממין האדם" והשנייה - "לבבי, נוטה לרחמים ולאהבה". יש שיראו בכך התקדמות - האנושיות אינה נסמכת עוד על מידת הריסון המיני או על יראת שמים. אבל עצם העובדה שתיחומה של האנושיות נגזר מתכונת אופי מוגדרת שיכולה להתקיים או שלא להתקיים, מצביעה על כך שהקטגוריה של בן האנוש הבלתי-אנושי, פרדוקסלית ככל שתהיה, נוכחת עדיין בשפה.

אל המרווח הזה, שבו מרחפת כצל רפאים דמותם הנשכחת של האנשים החייתיים, הושלכו במאתיים השנים האחרונות השחורים, היהודים, הנשים, ההומוסקסואלים וכל שאר הקבוצות שאינן מממשות כנדרש אותה סדרה עתיקה של התנהגויות המהותיות לאדם. בתקופתנו, אפשר שגילומו של אידיאל הטבע האנושי הוא הרצון לחיות בדמוקרטיה ליברלית בעלת שוק חופשי, החורתת על דגלה את "המלחמה בטרור". במידה ידועה ניתן אפילו לראות באידיאולוגיה החדשה של הפצת הדמוקרטיה, שפורחת בחמש השנים האחרונות, הופעה נוספת של אותה תשוקה פאולינית להעצמתו של היסוד האנושי אצל העמים שבשולי העולם.

כדאי לזכור שכבר בימי הביניים חלקו הקינוקפאלים עם המוסלמים אותן ארצות פראיות ואומללות שמעבר לגבולות עולם התרבות; לעתים קרובות נחשבו המוסלמים עצמם לכלבים, ובאיורים ומיניאטורות רבות הם מצוירים עם ראש כלב. בהקשר זה אפשר להיזכר בכינוי "חיות דו-רגליות" שהדביק מנחם בגין לאנשי אש"ף, או בהערה שהעירה חברת כנסת ענבל גבריאלי לאחמד טיבי בשבוע שבו חלה יאסר ערפאת: "כשימות הכלב, עוד תרצה קיזוז".

ברוח זו ראוי לסיים בציטוט מהרומאן "ראש של כלב" של הסופר הצרפתי ז'אן דוטור, המספר על עלומיו של צעיר צרפתי ושמו אדמונד, הנולד עם ראש של כלב ונשמה של אדם. בשנות החמישים, שבהן נשאה צרפת בגאון את דגל האסימילציה, מצליח הקינוקפאלוס המוכשר להתקבל ללימודי משפטים. עם זאת, כאשר הוא מנסה לשכור דירה, הוא מקפיד ליתר ביטחון להודיע לבעל הבית על חזותו החריגה. "'ובכן טוב!', אמר בעל הבית. 'יש לך ראש של כלב; זה קורה. זה מונע ממך להיות צרפתי?... הלקוחות הכי טובים שלי היו סינים'".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ