להציג את שמשון כ"נעבעך" זה מסוכן

הפרשנות הפסיכולוגיסטית של דויד גרוסמן לסיפור שמשון המקראי חושפת בעיקר את דמותו של גרוסמן עצמו, כקורא, כפרשן וגם כמספר: הוא הופך את שמשון מגיבור צעיר ואלים לילד אבוד עם נפש של אמן, ממש כמו גיבורי ספריו שלו. בפרשנות הזו, כשלעצמה, יש אולי עניין, אבל כאשר היא משמשת משל לקיומו של העם היהודי נדמה שיש בה גם משהו מטריד מבחינה פוליטית. מיכאל גלוזמן ודויד פישלוב קוראים אחרת את "דבש אריות"

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

דבש אריות, סיפור שמשון דויד גרוסמן. הוצאת פן, הוצאת ידיעות אחרונות,
ספרי חמד, 138 עמ', 88 שקלים

דויד פישלוב - מצד אחד

סיפור על אהבה וחושך, דרמה של סקס והתאבדות, מיתוס שעניינו ארוס ותנאטוס: הניסוחים שונים, אבל כולם יכולים לשמש כותרת למחזור סיפורי שמשון במקרא (שופטים יג'-טז'). תחילת הסיפור, כזכור, בבשורת לידתו של שמשון לאשת מנוח, המשכו במערכת היחסים הבעייתית בין שמשון לאשה התמנית ובעימותים שהסתעפו ממנה עם הפלשתים, ולאחר אפיזודה קצרה עם הזונה מעזה מגיע הסיפור לשיאו בתיאור המפגש עם דלילה, האשה שאהב, המוביל בחוקיות, כמו-טרגית, אל מותו ההרואי במקדש דגון.

לא פלא שמפגש חומרים טעונים ורוויי יצרים אלה שבה את דמיונם של קוראים רבים במהלך הדורות. חלקם אף הגיבו בפרשנות יצירתית: חז"ל במדרשים, מילטון בדרמה, רובנס ורמברנדט בציור, סן-סנס באופרה, ז'בוטינסקי ברומן, דה-מיל בסרט הוליוודי, לאה גולדברג, דוד אבידן, יהודה עמיחי ונתן זך בשירים - אם למנות רק כמה שמות בולטים. לחבורה נכבדת זו הצטרף כעת גם דויד גרוסמן, המציע ב"דבש אריות" קריאה גדושת תובנות, ספק פרשנית ספק דרשנית, לרצף הסיפורי.

לסופר בעל מעורבות פוליטית עמוקה כמו גרוסמן, גדול הפיתוי להשתמש בסיפור שמשון על מנת לומר כמה דברים על המצב הפוליטי העכשווי, וקריאתו אמנם משובצת בהערות פוליטיות והיסטוריוסופיות (שכצפוי, הובלטו בראיונות לעיתונות). אבל אלה אינם בעיני החלקים המרשימים או החזקים של הספר: שרבוב תיאורם של הפליטים הפלסטינים הסובבים בשדות צרעה (עמ' 44), למשל, נראה מאולץ מעט; וההתייחסות להתאבדות-הנקמה של שמשון כמודל מבשר של המחבלים-המתאבדים ברחובותינו (עמ' 134) נאמרת אמנם בלשון זהירה, אבל תורמת לטשטוש הבדל עמוק בין נקמת-התאבדות כמוצא אחרון ויחיד של מי שעיניו נוקרו והוא הפך מושא לעינויים וללעג, לבין שימוש במתאבדים-מתפוצצים כטקטיקה לגיטימית ומואדרת בעימות לאומי.

אבל במקום לשקוע בדיון בהשלכות פוליטיות אפשריות של סיפור שמשון, עדיף להתמקד ברובד היותר מעניין בקריאתו של גרוסמן, שעיקרו צלילה לנבכי נפשן של הנפשות הפועלות תוך ניסיון להבין מה דחף את הגיבור המרכזי, את שמשון, לשורה של הסתבכויות ועימותים - עם הוריו, עם הנשים שבחייו, עם בני עמו שלו, וכמובן עם הפלשתים. לא במקרה הפרשנות שאליה גרוסמן מתייחס באופן המפורט ביותר בספרו אינה שייכת לפרשן מקראי מן השורה אלא לד"ר אילן קוץ, שהציע פרשנות פסיכואנליטית לסיפור. על פי קוץ, בשורש "הרומנס המשפחתי" של שמשון נעוצה בגידתה של אשת מנוח באשה (נסיבות לידה מפוקפקות, מלוות בסימן שאלה בדבר אבהותו של מנוח), ושמשון נדחף לבצע מחדש בחייו שלו את סיפור הנבגדות של אביו, וכך מוצא עצמו שוב ושוב בזרועותיהן של נשים בוגדניות. דחף הרסני זה מיתרגם בתחילה לפרצי אלימות נגד הפלשתים, ומתגלגל בסופו של חשבון להרס-עצמי ששיאו במעשה ההתאבדות.

גרוסמן שותף להנחת היסוד של קוץ כי בגידת האם היא המפתח הפסיכולוגי להסברת התנהגויות תמוהות של שמשון: כיצד, למשל, התפתה בחור רב תושייה כמוהו לדלילה הבוגדנית, לאחר שחווה סיפור פיתוי ובגידה דומה עד להבהיל עם האשה התמנית? אבל הבגידה המשמעותית של האם, אליבא דגרוסמן, לא היתה במנוח אלא... בשמשון עצמו.

פרשנות מעניינת זאת נסמכת בעיקרה על הפסוק שבו היא מדווחת למנוח על בשורת הלידה, שאותה שמעה מפי מלאך האלוהים. בדיווחה היא חוזרת על דברי המלאך בנוגע לייעודו הנזירי של שמשון. אבל, כמו פעמים רבות במבנה החזרה של הסיפור המקראי, החזרה אינה מדויקת, והסטיות הרות משמעות. המלאך חותם את בשורתו במלים "כי-נזיר אלוהים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים" (יג': 5). האם משמיטה את הסיפא המקורית בנוגע לייעודו הלאומי של שמשון ובמקומה מוסיפה שלוש מלים: "כי נזיר אלוהים יהיה הנער מן-הבטן עד-יום מותו" (יג': 7). מנקודת מבטו של המשך הסיפור, מוארת תוספת זאת כמובן באור אירוני מר, שהרי שמשון לא שמר את נדר הנזירות ושער ראשו גולח, בעזרתה האדיבה של דלילה, עוד לפני "יום מותו". אבל גרוסמן אינו מעוניין באירוניה סיפורית, אלא בפסיכולוגיית מעמקים: השמטת הסיפא מביעה את התנגדותה הלא מודעת של האם לניכוס הרך הנולד לאלוהים ולאומה, לכך ששמשון לא יהיה הילד שלה. ושלוש המלים שהוסיפה מיוזמתה מבטאות משהו עוד יותר בעייתי: ברגע המרגש של בשורת הלידה, כאשר מעיה של האשה העקרה אמורים לשוש על החיים החדשים המתרקמים בקרבה, היא חושבת על מותו! הרגע שבו הורה שמשון הוא הרגע שבו נולד בקרבה יחס אמביוולנטי כלפיו, רגע שבו הופך שמשון למי "שאמו הספידה אותו עוד בטרם נולד" (עמ' 34).

"פליטת הפה" שלה מסגירה, לדידו של גרוסמן את הוויתור על הילד, את נטישתו. לתוך דבש האהבה האמהית המחבקת, הסימביוטית, נמהל רעל הזרות והבגידה. מרגע שהניח חוויה מכוננת כזאת, קצרה הדרך לגרוסמן להסביר כיצד גדל שמשון כילד יוצא דופן, לא שייך לאמו, זר להוריו ואף לבני עמו (בל נשכח, שבט יהודה עשה לו "סזון" והסגירו לידי הפלשתים). וגם מדוע שמשון, הילד-שבגר, מונע על ידי הכמיהה למצוא מנוחה נכונה בזרועותיה של אשה אהובה; זרועות מחבקות אשר יהפכו שוב ושוב למלכודת בוגדנית. גם אם לא נאמץ פרשנות פסיכולוגית זאת, התולה מטען כבד מנשוא על שלוש המלים שהוסיפה האם, אין ספק כי הוא מעלה פתרון מעורר מחשבות לחידת אישיותו של שמשון.

ואם בחידת שמשון (חובב חידות ידוע בעצמו) עסקינן, נוכל כעת לנסח את כתב החידה: מיהו הילד הזר להוריו ולסביבתו, בעל נטייה להתבודדות ולמשחקי מלים, מי שחווה את גופו כשערים הנסגרים עליו (עמ' 119-120), מסוכסך עם מיניותו, חדור בכמיהה למגע גואל של אהבה נשית שתעלה ארוכה לייסורי זהותו, ואשר מוצא לבסוף מנוחה נכונה רק בזרועות המוות? האם פתרון כתב החידה הוא, כפי שמציע גרוסמן, שמשון המקראי או שמא, צצה לה לפתע מחשבה סוררת, איפיונים אלה הולמים להפליא דמויות אחרות, לאו דווקא מספר שופטים, אלא מספריו של גרוסמן עצמו, ובראש ובראשונה את דמותו של אהרן מ"ספר הדקדוק הפנימי". "דבש אריות" הוא מבחינה זאת תזכורת מאלפת לכך שקורא יצירתי, גם זה הקשוב לטקסט המקראי המקורי, אינו קורא רק את עצם הסיפור, אלא גם את עצמו אל תוך הסיפור.

ומכיוון שאדם קרוב אצל עצמו, ארשה לעצמי להציע תיקון קטן להערה (בעמ' 110), המתארת את ספרי "מחלפות שמשון", כעוסק רק בגלגולי דמותו של שמשון "באמנות ובתרבות העולמית". למעשה, חלקים חשובים בספרי דנים גם במקומו של שמשון בספרות העברית החדשה ובתרבות הישראלית: ברומן "שמשון" של ז'בוטינסקי (שהוא בעיני הטיפול היצירתי המרתק ביותר בסיפור המקראי), בעשרות שירים, ואף במקומו במסורת הצה"לית ובדיונים עיתונאיים בביטחון ישראל ובאופציה הגרעינית שלה.

מי שמכיר את המסורת הפרשנית העשירה לסיפורי שמשון - פרשנות המקרא לסיפורי שמשון והפרשנות היצירתית רבת האנפין ורבת הענפים שהסיפור זכה לה במהלך הדורות - אולי לא ימצא ב"דבש אריות" חידושים פורצי דרך, אבל בוודאי יוכל להתרשם מן המפגש הלא-צפוי שהספר מציע בין עולמו של שמשון המקראי, הגברא-רבא מצרעה, לבין עולמו של הילד בעל חוויית הזרות משכונת בית הכרם. וכמובן, להתפעם מכישרונו של גרוסמן להחיות את הנפשות הפועלות, לחדור באמפתיה לעורן ולדובב בלשון עשירה, משחקית לפרקים, את עולמן הפנימי המסוכסך ורב הרבדים; עולם פנימי, שהסיפור המקראי הותיר באפלולית חידתית.

"דבש אריות" הוא המחשה יפה לכוחו של הטקסט המקראי לשמש מקור השראה חי ופועם בתרבות הישראלית העכשווית, ולעוצמתן של כמה מדמויותיו - מורכבות, חידתיות, חסרות מנוח - למגנט אליהן את תודעתנו.

מיכאל גלוזמן - מצד שני

הפריצה הנחשונית של דוד גרוסמן אל לבו של המרחב הספרותי בראשית שנות השמונים היתה אירוע יוצא דופן. בתוך פחות מעשור ביסס את עצמו גרוסמן כסופר הבולט, המדובר והנמכר ביותר של דורו. ב-1983 יצא לאור ספר הסיפורים הראשון "רץ", ובאותה שנה הופיע גם הרומן הראשון, "חיוך הגדי". ב-1986 הופיע הרומן המונומנטלי והנועז צורנית, "עיין ערך: אהבה", ובאותה שנה יצא לאור גם ספר הילדים "איתמר מטייל על קירות". ב-1987 הופיעה גם הרפורטז'ה "הזמן הצהוב", שעסקה בכיבוש, ושנה אחר כך, ב-1988, התפרסם המחזה "גן ריקי"; והקצב לא הואט: ב-1991 יצא לאור הרומן "ספר הדקדוק הפנימי", וב-1992 הופיע ספר פוליטי נוסף, "נוכחים נפקדים", על היחסים עם ערביי ישראל. כך נגע גרוסמן בעשור הזה, בטקסטים הספרותיים ובספרים הפוליטיים, בשאלות הגדולות המעסיקות את החברה הישראלית: בכיבוש, בחוויית הדור השני ובשאלת הזיכרון של השואה, במפגש עם האחר הערבי, וביחסים בין ההוויה הפרטית לזו הציבורית. והספרים האלה הצליחו לא רק בישראל: הם תורגמו לשפות רבות וגרוסמן היה לסופר מפורסם ומצליח גם בזירה הבינלאומית.

מה היה סוד כוחו של גרוסמן באותן שנים? דומה שכבר ב"רץ", הסיפור הנושא את שם הקובץ הראשון שלו, פתח גרוסמן במהלך המאפיין את יצירתו: הוא פנה לתאר תודעה של נער רגיש וחריף שחייו נבלמו בגלל מפגש מיני בלתי מוצלח עם נערה, מפגש שהיתרגם בדמיונו להוויה של קונפליקט אדיפלי מול הוריו, ולמשבר עם החברה כולה.

גרוסמן פיתח את דמות הנער היחיד, הסובל, המפנה עורף להוויה החברתית או לא מסוגל להבינה, גם בספריו הבאים. הפרק הראשון של "עיין ערך: אהבה" שוב תיאר ילד, מומיק נוימן, בן של ניצולים, הבורא עולם פנימי מורכב ומיוסר לנוכח שתיקת ההורים פליטי השואה. מהלך זה הגיע לשיאו ב"ספר הדקדוק הפנימי", שבו תיאר גרוסמן את אהרן, ילד החדל לגדול פיסית בגיל אחת-עשרה וחצי או שתים-עשרה, ואינו מסוגל בשל כך לחוש חלק אורגני מעולם חברתי הדורש ממנו להפוך לגבר.

בווירטואוזיות מדהימה הצליח גרוסמן לתאר סובייקטיביות ילדית או נערית, הנאבקת להבין עולם מבוגרים עוין, לא מובן ומכוער. מה שהיה כל כך מרשים במהלך הזה הוא ההצלחה של גרוסמן לברוא עולם פסיכולוגי עמוק, מורכב ועתיר דמיון מבלי להפנות עורף לפוליטי. שכן דמויות כמומיק ואהרן, המתוארות בידי גרוסמן "מבפנים", מתגלות כדמויות הנאבקות תדיר עם ה"חוץ", עם הפוליטי, ה"מכתים" ללא הרף את פנימיותן. כך למשל, ניסיונו של מומיק להבין את מה שאירע להוריו בשואה מנוסח במונחי שיח הגבורה הציוני של שנות ה-50, ואילו הדיאלוג הפנימי של אהרן עם המפלצת השוכנת בתוכו מנוסח במונחי שיח ההמתנה של ערב מלחמת ששת הימים. היתה אז אמירה פוליטית חזקה בסירובם של הגיבורים האלה - או באי-יכולתם - להיות חלק מהקולקטיב הישראלי.

בספרו החדש, "דבש אריות", המתפרסם במסגרת סדרה בינלאומית העוסקת במיתוסים, כותב גרוסמן מעין מדרש על סיפור שמשון. גם כאן הוא עוסק בדמות הנער הסובל, הרגיש, בעל הנטיות האמנותיות, אולם למרבה ההפתעה הוא מטיל את הפורטרט הפסיכולוגי הזה על דמותו הגברית ורבת-הכוח של שמשון המקראי. הספר נפתח בציטוט הפרקים העוסקים בשמשון בספר שופטים (עמ' יג'-טז'), ובעקבות זאת פוצח גרוסמן בפרשנות שהיא למעשה סיפור-מחדש של עלילות שמשון.

הסיפור-מחדש הזה של עלילות שמשון חושף את גרוסמן גם כקורא, גם כפרשן וגם כמספר. בניגוד לסיפור התנ"כי, שהוא "שתקני" מטבעו ואינו נוטה לפרש את דמויותיו, "דבש אריות" מפליג בתיאורים נרחבים ובמיוחד בתיאור פנימיותו של שמשון. גרוסמן כותב מחדש את עלילות שמשון בעברית חגיגית מאוד. הוא מרבה להשתמש בלשון מוגבהת, הממלאת שלא לצורך את הפערים והשתיקות שבסיפור התנ"כי. הנה דוגמה: בספר שופטים נאמר על אם שמשון הפוגשת את המלאך בשדה: "ותמהר האשה ותרץ ותגד לאישה". שרשרת הפעלים (תמהר, תרץ, תגד) מספיקה למספר המקראי כדי לסמן את דחיפות האירועים. גרוסמן מרחיב מאוד בדמיון הסיטואציה, והופך אותה ל"ריגושית" הרבה יותר. הוא פונה לקורא ואומר: "ואנו יכולים לדמות את שוקיה מבזיקות בין השיבולים, את זרועותיה נעות בעוצמה ופולחות את האוויר, וגם את מחשבותיה מתעופפות בתוך ראשה וכבר היא מגיעה אל מנוח ומספרת לו שהאיש ההוא (...) נראה אליה שוב". אל מול החסכנות הנרטיבית של הסיפור המקראי בולטת הנטייה של גרוסמן להעצמה רטורית, לקישוט לשוני, להיפרבולה. העודפות הזו רק מדגישה את העוצמה האדירה של הצמצום המקראי.

המהלך המכריע בהרחבה הסיפורית שעושה גרוסמן לסיפור שמשון נעוץ בפסיכולוגיזציה של הגיבור. התנ"ך נמנע באופן עקבי מלפרש את העולם הפנימי של דמויותיו: איננו יודעים מה עבר בלבו של אברהם כאשר העלה את בנו לעולה, מה חש דוד בשעה ששלח את אוריה אל מותו, ומה הרגישה תמר בשעה שנאנסה על ידי אמנון. גם במידה שהטקסט המקראי אומר משהו על מה שחשים הגיבורים, הוא עושה זאת באופן מינימלי ביותר. גרוסמן, כמספר מודרני, מתאר בהרחבה פרשנית את עולמו הרגשי של שמשון. זהו כמובן מהלך לגיטימי: תומאס מאן כבר תיאר ב"יוסף ואחיו" את הפסיכולוגיה המורכבת של דמויות מקראיות וכך עשה גם זאב ז'בוטינסקי ברומן שלו, "שמשון". השאלה היא איזו פסיכולוגיה בונה גרוסמן לשמשון ואם היא משכנעת.

גרוסמן הופך את שמשון המקראי מגיבור צעיר ואלים, בעל גבריות מתפרצת ו"עודפת", לילד אבוד ובלתי מובן, בעל נפש של אמן. הוא עושה כל מאמץ על מנת להבין את שמשון כילד. בפתיחת הספר, כאשר גרוסמן מציג את הירדמותו של שמשון על ברכיה של דלילה, הוא כותב: "שמשון עצמו חוזר לתוך הוויה ילדית, כמעט תינוקית, מפורזת מן האלימות, התזזית והיצרים, שסיכסכו את חייו ועשו בהם שמות" (עמ' 21).

במקום אחר, כאשר שמשון מבקש לשאת אשה פלשתית, הוריו אומרים לו: "האין בבנות אחיך ובכל עמי כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים הערלים". גרוסמן קורא אל תוך המשפט הזה את הטענה ההורית: "למה אתה לא יכול להיות כמו כולם", והוא מרחיב ומוסיף: "אבל סיפור שמשון אינו קומדיה. הוא סיפור טרגי, לא מעט מפני שהשונות והזרות של הילד הזה ביחס להוריו הן כה מובהקות וחריפות עד שנדמה לפעמים שהוא והם שייכים לשני ממדים אחרים לגמרי של הקיום האנושי, ממדים שקשה לגשר על התהום שביניהם, ומשום כך, המשפט ההורי הנדוש ביותר מושמע כאן בנהמת לב ובצער עמוק, חשוך מרפא" (עמ' 52-53).

זוהי דוגמה נוספת לפסיכולוגיזציה שגרוסמן עושה לטקסט התנ"כי. ראשית, הוא מטעין את המשפט הקצר של ההורים בשיברון לב שאיננו קיים במקור. שנית, הוא קורא את הדיאלוג הקצרצר בין ההורים לבן לא כעניין שבטי-לאומי, אלא כקונפליקט בין-דורי ולמעשה כדרמה משפחתית.

וזהו הציר המרכזי בספר: כך לדוגמה, כאשר שמשון מביא להוריו את הדבש שרדה מגופת האריה המת, הוא אינו מספר להם מה מקור הדבש. גרוסמן מתאר אותו כ"ילד ענק, מסתיר סודות" (עמ' 63), והופך הימנעות זו לרגע המאפיין את הדרמה המשפחתית: "כיוון שהם שותקים, גם הוא שותק. אולי מקווה שמשהו יתגלה להם מאליו, בלי מלים ובלי אף רמז מצדו. שינחשו לבד (כשם שילדים תמיד מקווים שהוריהם ינחשו אותם): שיפריחו איזו השערה, נניח, באשר למקום שממנו הובא הדבש, או שישמיעו איזו הערה מבודחת בדבר הארומה הבלתי רגילה של הנופת, ותוך כדי כך, באינטואיציה פתאומית וחריפה, ינחשו גם דבר-מה על אודותיו של שמשון עצמו, על פנימיותו של בנם, שנסתרת או נבצרת" (עמ' 64).

הדרמה המשפחתית שגרוסמן מתאר היא דרמה אדיפלית, שבמרכזה קשר סבוך הן עם האב והן עם האם. שמשון מיטלטל, לדעת גרוסמן, "בין הרצון להיפרד מהוריו ולבנות את חייו כאדם בוגר, לבין התשוקה להיות איתם (...) חבל הטבור שקושר בינו ובינם יוסיף על כן להימתח ולהתכווץ במשך כל הסיפור כולו. ואולי דווקא מפני שאותו חבל מעולם לא נרקם כהלכה בין שמשון ואמו, הוא גם לא ניתן להתרה כדרך הטבע" (עמ' 65). אולם כדי לקרוא את הטקסט כדרמה אדיפלית, גרוסמן צריך להפוך את שמשון, הגבר-בגברים, לילד קטן ומאוים. כך הוא הופך את שמשון לבן-דמותם של מומיק ואהרן ב"עיין ערך: אהבה" וב"בספר הדקדוק הפנימי".

בראיונות לרגל צאת הספר הדגיש גרוסמן את ההשתמעויות הפוליטיות העכשוויות של סיפור שמשון, והציג את הגיבור התנ"כי רב-הכוח וההרסני כדמות המייצגת את העם היהודי. בראיון לשירי לב-ארי ב"הארץ" אמר: "אפשר למצוא קווים שמשוניים מובהקים באופן שבו מדינת ישראל מתנהגת, וגם בנו כעם". ובראיון למירב יודילוביץ' באתר האינטרנט "ynet" הסביר כי "יש [בשמשון] משהו שמדובב את הקודים הכי חזקים שלנו כעם, כמו למשל היחס שלו לכוח שהוצנח עליו והודבק לו, שהרגיש כמו אבזר מלאכותי שהושתל בו מבלי שיידע להשתמש בו".

עם זאת, בספר עצמו תופסת הפסיכולוגיה של הגיבור מקום מרכזי, ואילו הממד הפוליטי של סינדרום שמשון נדחק לשולי הטקסט. אמנם גרוסמן מפליג בכמה מקומות אל ההווה ומזכיר מקומות במרחב הישראלי הקרויים על שם שמשון (צומת שמשון, קבר שמשון ומנוח). הוא גם מציין כי לא במקרה נקראה תוכנית הגרעין של ישראל "ברירת שמשון" (עמ' 91), ואף קובע בחדות, ברגע שאינו זוכה לפיתוח רעיוני, כי שמשון הוא המחבל-המתאבד הראשון, או בלשונו של גרוסמן "המתאבד-הרוצח הראשון" (עמ' 134). יחד עם זאת, האספקטים השבטיים-לאומיים בסיפור שמשון אינם זוכים לפיתוח של ממש. ביסודו של דבר גרוסמן הופך את רוצח-ההמונים הזה לילד בודד, גלמוד, עצוב, ואף ל"אמן" לא מובן (עמ' 87). כמובן שילד כזה אינו נתפס כאחראי פוליטית למעלליו.

הניסיון של גרוסמן להציג את שמשון כ"נעבעך" וכילד-אמן נראה על פניו מעניין ומקורי, אך למעשה אינו משכנע. לכן העניין ב"דבש אריות" אינו נעוץ בהבנה מחודשת של הסיפור התנ"כי אלא באור שהוא שופך על דמותו של גרוסמן כיוצר. "דבש אריות" מעניין בעיקר כעדות לאופן שבו גרוסמן אינו מצליח להיחלץ ממה שהביא לו, ובצדק, תהילת עולם: היכולת לתאר תודעה ילדית, פגיעה, נואשת. ההשלכה של הפסיכולוגיה הזאת על שמשון לא רק שאינה פורה או סוגסטיבית, היא טורדת מנוחה מבחינה פוליטית.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ