השקר אין לו רגליים, ואנו בעוונותינו משימים לו רגליים של ברזל

מדוע אין לשקר רגליים: האם בגלל האות ש' או מפני שנגמר החומר לכיור האמת?

בן-ציון פישלר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן-ציון פישלר

בתלמוד הבבלי (שבת, קד ע"א) מובאת האימרה הארמית "קושטא קאי - שיקרא לא קאי" (האמת עומדת - השקר אינו עומד). האימרה מופיעה לאחר דיון שבו הגמרא מקשה: מדוע אותיותיה של "שקר" קרובות זו מזו, ואילו אותיות "אמת" רחוקות? והתשובה: מפני שהשקר קיים, ולא כן האמת. והגמרא ממשיכה לשאול: מדוע עומדות אותיות שקר על רגל אחת ואילו האמת עומדת על אותיות רחבות (בעלות שתי רגליים)? וכאן באה התשובה המוחצת: האמת קיימת - השקר אינו מתקיים. גם ר' שמעון, ראש הדרשנים בפרנקפורט (חי במאה ה-13) מתייחס בחיבורו הנפוץ "ילקוט שמעוני" (שאלוניקי רפ"א, 1521), פ' בראשית, רמז ג', למובא במסכת שבת: "אותיות של אמת בשתי רגלים; ושל שקר ברגל אחד: כל שעושה אמת מקוים ושקר אינו מקוים".

האם יש לראות באימרה הארמית שבתלמוד תשתיתו של הפתגם: "שקר אין לו רגליים"? הופעתה המתועדת הראשונה נמצאת ביצירה "אלפא ביתא דרבי עקיבא" (המכונה גם מדרש אותיות דרבי עקיבא) שנתחברה לפני כאלף שנה: "אלו כ"ב אותיות שבהן נתנה תורה כולה לשבטי ישראל והן חקוקין בעט שלהבת על כתר נורא ואיום של הקב"ה". במדרש זה מופיעה כל אות לפני בורא עולם ושוטחת את טענותיה ואת בקשותיה. והרי הקטע שבו מופיעה האות ש' לפני בורא עולם: "אחר כך נכנס שי"ן ועמדה לפני הקב"ה. אמר' לפניו: רבש"ע! רצונך שתברא בי את עולמך? שבי נקרא שמך המפורש, שנאמר: זה שמי לעולם! ועוד, שאני תחילת השם שדי. השיב הקב"ה ואמ' לה: לאו. אמרה לו: למה? א"ל (=אמר לה): מפני ששוא ושקר - שניהם נקראו בך. ושקר אין לו רגלים; אף את אין לך רגלים. אות שאין לו רגלים איך אברא בו את העולם? מיד יצאה מלפניו בפחי נפש" (מדרש אותיות דרבי עקיבא, ירושלים תרע"ד, נוסחא ב, עמ' ס; א' ילינק: בית המדרש ג, ליפסיא 1855, עמ' 51; י"ד אייזנשטיין: אוצר מדרשים, ניו יורק 1915, עמ' 424/5).

אף הרמב"ן (1194-1270), בפירושו למסכת שבת, קג ע"ב, שבו הוא דן בין היתר בצורה הגרפית של אותיות האל"ף-בי"ת ומצביע על הסיכון בקריאה לא-נכונה עקב דמיון בין אות לאות, מזכיר לנו "שי"ן - שקר אין לו רגלים" ומוסיף את המובא באותה מסכת: "ולא קאי". האימרה נוהגת גם בארמית ובתיקוני הזהר (ירושלים תשמ"ח, תקונא כב, דף סו ע"א): "אתמר באורח מתלא: שקרא לית ליה רגלין" (נאמר בדרך משל: שקר - אין לו רגלים).

רבים וטובים ניסו להרחיב את המובא באלפא ביתא דרבי עקיבא כדי לקרב את הנאמר בו אל לבות הקוראים. וכך כותב הרמח"ל (ר' משה חיים לוצאטו, 1707-1747) בחיבורו "מסלת ישרים" (ירושלים תשט"ו, פרק יא, עמ' יז): "וחז"ל אמרו 'חותמו של הקב"ה אמת'. ובודאי שאם האמת הוא מה שבחר בו הקב"ה לקחתו לחותם לו - כמה יהיה הפכו מתועב לפניו". קודם לכן (עמ' 32) עסק המחבר בשקר: "יש בני אדם שאומנותם ממש היא השקרנות, הם ההולכים ובודים מלבם כזבים גמורים למען הרבות שיחה בין הבריות". לא לחינם קבעו ליצני הדור שהשקרן הוא בחינת "שהכל נהיה בדברו".

גם ר' אברהם דקולוניא (חי במאה ה-13) מוצא במיקומן של האותיות "אמת" ו"שקר" בא"ב העברי סימן לתכונות שתי מלים אלה: "כי אותיות אמת כוללים כל האלפא ביתא: א-בראשית, מ-באמצע, ת-בסוף... מה שאין כן בשקר, על כן אמ': שקר אין בו רגלים ואותיותיו נדחים עד סוף האלפא ביתא" (כתר שם טוב, בתוך: גנזי חכמת הקבלה, ההדיר: א' ילינק, ליפסיא 1853, עמ' 43).

בספרות השאלות והתשובות (השו"ת) היקרויות רבות של האימרה. הדוגמאות הבאות הובאו רק כדי להצביע על חילופי נוסחאות ולהאיר פן נוסף של שימושיה. וכך טוען הראב"ד (רבנו אברהם בן דוד מפושקיירא, 1198-?1120) בספרו "תשובות ופסקים" (סימן כ, ירושלים תשכ"ד, עמ' ע): "לפי כך הוא שקר ולא רגלים לו". ומהרלב"ח (ר' לוי אבן חביב - 1483-1545) בחיבורו "שו"ת מהרלב"ח" (לעמבערג תרכ"ה, "פסק הסמיכה", עמ' מד) טוען בלהט: "ואני אומר שאם הם שקר הוא שקר שיש לו רגלים, ודבריך בזה הם שקר שאין לו רגלים".

כבר בני ישראל נצטוו בצאתם ממצרים: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז). על סיפור חסידי העוסק בכלל זה קשה לוותר. מעשה ברבי שנתבקש לכתוב איגרת המלצה לאחד האברכים כדי שהלה יזכה במשרה שנתפנתה בעיירה נידחת. הוא עשה זאת בלב כבד. כתב שורות מספר על המועמד וכישוריו בראש האיגרת וחתם בתחתית העמוד. על שאלת תלמידיו מה ראה להשאיר מקום רב ריק בין ההמלצה לחתימה, ענה: הרי כתוב במפורש "מדבר שקר תרחק".

אכן, השקר נתפש בכל התרבויות כמידה מגונה. נשאלת כמובן השאלה: מי בראו? תשובה חלקית אנו מוצאים בסדר אליהו רבה וסדר אליהו זוטא, יצירות שרב נטרונאי גאון (חי במאה התשיעית) מכנה "משניות חיצוניות", היינו "ברייתות". מחברם הוא אבא אליהו שהורה (במאה השלישית) בבבל, יבנה וירושלים. ואלה דבריו: "הכל ברא הקב"ה בעולמו חוץ מן מדת השקר ומדת העוולה" (סדר אליהו זוטא, ירושלים תשס"ב, פרק ג, עמ' תח).

המסקנה המתבקשת: השקר הוא יציר כפיו של השטן, ולכן מתועב הוא. ומספרי קבלה (כגון חיבורו של ר' חיים ויטאל: "שער הפסוקים" (סדרת כתבי רבינו האר"י), שער רביעי, סימן טו; תל-אביב תשכ"ב, כרך ז, עמ' ריז) אנו למדים "השקר אין לו רגלים, כי הקליפה (מונח קבלי לכוח החיצון, כוח הטומאה) הנקראת שקר, היא הפך מפסוק "וה' אלהים אמת". ובתלמוד (שבת, נח ע"א) מובא: "חותמו של הקב"ה אמת: אמצעית לאותיות (מ), וראשון (א), ואחרון (ת), על שם "אני ראשון ואני אחרון ואני הוא"". כבר בספר משלי (יב, יט) אנו לומדים על הקוטביות בין שני המושגים: "שפת אמת תכון לעד - ועד ארגיעה לשון שקר"; ורש"י (1040-1105) מפרש: שפת אמת - תתבסס ותתקיים, ואילו השקר - למעט רגע הוא כלה והולך, והוא מוסיף: "שהשקר אין לו רגלים".

סימן מובהק לנפיצותה של אימרה והתקבלותה הוא יצירתן של גרסאות שונות. כך נוספה בימינו הגירסה "לשקר אין רגליים" ויש המוסיפים "אך יש לו כנפיים". להלן נביא שלוש דוגמות על נכותן של רגלי השקר. בחיבורו של ר' א' סבע (ממגורשי ספרד ופורטוגל, חי במאה ה-15) "צרור המור" (ויניציאה רפ"ג, 1523), דף ז ע"א, אנו מוצאים הסבר לעמידתו של השקר על אף רגליו הכושלות: "השקר אין לו רגלים; ואנו בעוונותינו משימים לו רגלים של ברזל", הווה אומר - רגליים תותבות. גם הסופר חיים הזז מדגיש נכות זו: "אתה (השטן) כוח השקר נכה רגלים" ("בישוב של יער", ברלין-תל-אביב, תר"ץ, עמ' 360). והנה אף ההגמון פלנטביט מביא בחיבורו (J. Plantavit: Florilegium Rabbinicum, Lodovae 1645, No. 1719, p.330) את האימרה בעברית ובלטינית ומייחס לרגליים מעין נכות: "רגלים האמת קימות; והשקר - רגליו רפות" ובלטינית: mendacij vero debiles ;Pedes veritatis stabiles sunt.

זה הזמן למושג הממתיק את הגלולה המרה, "שקר לבן" - שקר שאינו בא להרע לזולת אלא להיטיב עמו או למנוע ממנו סבל מיותר. כבר ר' יוסף זבארו (בן המאה ה-12) טען שיש שלושה מקרים שבהם מותר לשקר: "ואמר: לא יאות הכזב כי אם בשלושה מקומות: א) במלחמה כי היא תחבולות וערמה ב) או לאיש ישלים בין שני אנשים ג) או לאדם ירצה את אשתו" (ר' יוסף זבארה: ספר שעשועים (ההדיר י' דוידזון), ברלין תרפ"ח, פרק ז, מס' פז, עמ' 78). שני המקרים האחרונים מזכירים לנו את הביטוי הלטיני Pia fraus (תרמית חסודה), מעין מעשה טוב שנעשה בעזרת שקר; מקבילתה במקורותינו: "מצווה הבאה בעבירה" (יבמות סה ע"ב, פרק השלום - דרך ארץ זוטא פרק ה' ופרק יז ועוד).

חוקרי פולקלור מלמדים שהפתגם הוא לפעמים תמציתו של סיפור שאבד (או נשכח), ויש מקרים שהוא תשתית לסיפור חדש שנרקם סביבו. כיוון שהאימרה "לשקר/לשקרים רגליים קצרות" נפוצה בחלק משפות אירופה מתבקש לבדוק אם קיימת בספרות היוונית-הרומית אגדה דומה. והנה במשל "De veritate et mendacio ,Prometheus et Dolus: (=על האמת והשקר) שבאוסף פדרוס - Phaedrus, App.5 פאבולה המיוחסת לאיסופוס (530 - (Aesopus, Fables אנו קוראים כי פרומיתיאוס מכייר את האמת. כיוון שנקרא אל זאוס, הוא משאיר את שולייתו (דולוס) בבית המלאכה ויוצא. הלה מנסה אף הוא לכייר את האמת - דמות זהה לזו שעיצב פרומיתיאוס - ומצליח בכל, פרט לרגליים, כיוון שנגמר לו החומר. פרומיתיאוס חוזר, מסתכל בדמויות ומכניסן לתנור המבוער. בסוף יוצאת הדמות השלמה - האמת, ואילו השנייה אינה מצליחה לזוז. דמות זו נתכנתה שקר - כי לשקר אין רגלים" (O. Eichert: Phaedri Fabularum Aesopiarum, Hannover 1865, S.34).

איסופוס חי במאה השישית לפני הספירה ואילו פדרוס (Caius Iulius Phaedrus), ממשל בזכות עצמו והמתרגם ללטינית של הפאבולות של איסופוס, חי בשנים 15 לפנה"ס ו-50 לספירה, תקופה שבה חז"ל הבינו וכנראה גם קראו לטינית. האם מותר להניח כי הפתגם הרומי מצא לו מהלכין בחוגי היהודים, ורק אחר כך "הולבשה" עליו האגדה שבאלפא ביתא דרבי עקיבא שתסביר אותו?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ