שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יואב די קפואה
יואב די קפואה

Adeed Dawisha, Arab Nationalism in the Twentieth Century From Triumph to Despair, Princeton University Press 2004, pp. ,$25 340

בהתחלה אמרו שהיא כלל לא דומה לדבר האמיתי. בהמשך אמרו שהיא מתפתחת אך יעברו שנים רבות עד שתתבגר. לימים נחשבה חצופה ואפילו אלימה, וכבר פחדו ממנה ותיארו אותה כמשיחית, בלתי רציונלית, אחוזת שיגעון גדלות ואכולת שנאת זרים. מישהו הוסיף גם: פאשיסטית ונאצית. לקראת הסוף אובחנו סימני שקיעה, ובשנות השבעים אמרו שמתה.

כל הדברים האלה נאמרו על הלאומיות הערבית. עתה, כרבע מאה לאחר מותה המשוער, בא עדיד דווישה, היסטוריון וחוקר מדע המדינה החי ומלמד בארצות הברית, לסכם את קורות הלאומיות הערבית במאה העשרים. כותרת המשנה מסגירה את מרכז הכובד וקווי המתאר של הסיפור: מתקווה לאכזבה ומניצחון לתבוסה.

באופן מפתיע ומיושן למדי פותח דווישה את החיבור בפרק שמטרתו להגדיר את הלאומיות הערבית, ובכך הוא מוותר מראש על מסע בלתי מותנה לחיפוש המשמעות הייחודית שלה. בפרק קצר כותב דווישה על סולידריות, סנטימנט, פרויקט פוליטי, עבר משותף, שפה ותרבות. הוא מפלרטט עם גישות, תיאוריות ופרשנויות שונות, אך כל אותה עת משהו לא מסתדר לו. ולכן, באופן מאכזב הוא חותם את הפרק ומספר לקורא ש"לאומיות היא סולידריות אנושית שחבריה מאמינים שהם חלק ממסגרת תרבותית קוהרנטית השואפת לבדלנות פוליטית וסוברניות" (עמ' 13), ולאומיות ערבית שואפת נוסף לכך גם לאחדות פוליטית.

בקיצור נמרץ, אלו הם ראשי הפרקים של תולדות הלאומיות הערבית על פי המחבר: בעקבות תמורות פוליטיות ורעיוניות שהתרחשו בלבנון ובמצרים של סוף המאה ה-19 החלו הוגים מקומיים לחשוב על הקהילה הפוליטית שהשתייכו אליה במושגים אתניים-חילוניים. התפנית התבטאה בנטישת האומה האסלאמית הרב-אתנית כבסיס למסגרת הפוליטית הקהילתית ואימוצה של הקהילה האתנית והא-דתית כמסד לסדר הפוליטי הרצוי. תמורה זהותית-מחשבתית זו לוותה בקריסתו של הסדר הפוליטי העותמאני, שבמרכזו האומה האסלאמית, ועלייתה של מדינת הלאום. כמקובל בהיסטוריוגרפיה הערבית והמערבית כאחד, המרד הערבי של מלחמת העולם הראשונה הוא קו פרשת המים של הלאומיות הערבית, שכן בעקבותיו חולק האזור למדינות ולמדינות שבדרך.

למרות הזהות הלאומית הייחודית, שכל מדינה טיפחה בנפרד, התקשו הערבים להשלים עם הפרגמנטציה של המרחב הערבי. מבחינתו של דווישה, יותר מכל הוגה אחר מייצג סאטע אל-חוצרי את המחשבה הלאומית הערבית השואפת לאחדות בסיגנון גרמני. אכן, רעיונותיו של חוצרי אינם יותר מאשר עיבוד של הלאומיות הגרמנית הקלאסית לערבית. מכאן ואילך עוקב המחבר אחר הניסיונות המרתקים לאיחודה של האומה הערבית במסגרת פוליטית חילונית. הוא כותב על מפלגות הבעת' הסורית והעיראקית, ובעיקר על הנאצריזם ומלחמותיו האין סופיות בריאקציה ("המערב", הסעודים, המלך חוסיין, המלוכה העיראקית, המלוכנים בתימן, הנשיאות הלבנונית ועוד ועוד).

שיאה של הלאומיות הערבית זו היה באיחוד המתוח והקצר בין סוריה למצרים (1958-1961). לאחר קריסת האיחוד ותבוסת 1967 קמו על הלאומיות הערבית אויביה המסורתיים: כיתתיות, שיבטיות, איסלאם פוליטי, הלאומיות הייחודית של של כל מדינה או כל עם ללא מדינה וכמובן - המערב. מות נאצר, ראשיתה של המהפכה הפלשתינית, והפוליטיקה המצרו-צנטרית של סאדאת, רוקנו את השאיפה לאחדות פוליטית מכל תוקף מעשי. רק מעורער כמו קדאפי המשיך לדבוק בה. חתימת חוזה השלום עם ישראל היה תאריך סימבולי המציין את מותו של פרויקט האחדות הערבית. מאז, כל אומה עושה לביתה ומטיפה לשכנתה.

דווישה, "ילד טוב היסטוריוגרפיה", לא רוצה לריב אם אף אחד. הוא מלא מחמאות לעמיתים שלו והוא כאן רק כדי לספר סיפור קטן וזה הכל. למרבה המזל, הכתיבה המדויקת והלא יומרנית מפצה על העדר הביקורתיות. היכרותו של המחבר עם המקורות הערביים מרשימה ביותר. זה אינו עוד ספר מנוכר הנכתב ממדפי ארכיב המדינה הבריטי אלא חיבור אינטימי וממצה שישמש ספר מבוא מצוין למתעניינים. עם זאת, בהקשר רחב הרבה יותר, יש לתהות על מה שדווישה לא נדרש לו: מדוע יש להמשיך ולספר את קורות הערבים במאה העשרים דרך המנסרה הזאת? האם הלאומיות הפאן-הערבית היא באמת ובתמים החוויה המעצבת של המאה העשרים מבחינת הערבים? האם הסיפור הזה עוזר ולו במשהו להבהיר את מצבם של הערבים בפתח המאה החדשה?

כדי לענות על השאלות הללו יש לחזור לסוף המאה התשע עשרה. בניגוד לרושם המתקבל מספרו של דווישה, מבחינה רעיונית, הלאומיות היתה תופעה שולית ביותר. בכל רחבי האימפריה העותמאנית עיקר האנרגיה המחשבתית הושקעה בניסיון לספק הסבר ממצה לשקיעתה של הציוויליזציה האיסלאמית ולעלייתו המטאורית של "המערב". ה"ציוויליזציה" ולא מדינת הלאום היתה המסגרת הניתוחית האלמנטרית של רוב אלה שעסקו במחשבה (משפטנים איסלאמים, תיאולוגים, ואינטלקטואלים מודרניים). הכוונה היתה לזהות את גורמי השקיעה, להבינם, לאסלמם, לנכסם ולקוות לטוב.

די מהר התברר לעוסקים במלאכה שלמעשה הם נדרשים להגיב על מערכת רעיונית מורכבת למדי הכוללת מדע, מחשבה פוליטית, חברתית, משפטית וכלכלית המגובה במערכת ערכית ובאורח חיים ייחודי. קראו לזה מודרנה, והלאומיות ומדינת הלאום היו לא יותר מאשר טכנולוגיה פוליטית מודרנית אפשרית אך בהחלט לא בחירה הכרחית.

בעוד המחשבה האיסלאמית המסורתית פרשה את המציאות בעיקר דרך המערכת המשפטית המבוססת בראש ובראשונה על הציווי האלוהי כפי שהוא מופיע בקוראן, המודרנה ביכרה את הפילוסופיה כמערכת האולטימטיווית לחילוץ משמעות. משום כך, ראשוני ההוגים שלמדו להכיר את המערב באופן אינטימי המליצו על שילוב של לימודי פילוסופיה ומחשבה מדעית (שהיא הכרחית לניכוס העוצמה הטכנולוגית של המערב). מעל לכל, הם התחבטו בשאלה כיצד אפשר ליצור סינתיזה בין המחשבה המדעית והפילוסופית של המערב לקורפוס המשפטי האיסלאמי. האמת היא שהם כתבו על הבית אך חשבו על יפאן, שבאותן שנים הדגימה כיצד להגיע לאיזון בריא בין מודרניזם לתרבות ילידית.

אותם הוגים שמזכיר דווישה "כמבשרי הלאומיות" הוטרדו בראש ובראשונה משאלת הסינתיזה ומחובת ההוכחה ש"איסלאם" ומודרנה אינם עומדים בסתירה זה לזה. זה היה ונשאר אתגר אדיר. לאומיות לכשעצמה לא ממש עיניינה אותם ועיקר הטקסטים המערביים שהתמודדו אתם כמעט ולא נגעו לשאלת הלאומיות.

בהקשר זה, מוחמד עבדה הוכר זה מכבר כנועז והמעמיק ביותר שבין אנשי המחשבה האיסלאמים המצדדים בסינתיזה. ניסיונותיו לרפורמה תואמת במוסד הדתי המוביל אל-אזהר נכשלו וב-1905 מת כשפחות מחצי תאוותו בידו.

במקביל למחשבה האיסלאמית הלכה והתפתחה מסורת ערבית מודרנית וחילונית שבמהרה הצליחה להשתלט על מרכזי המחשבה ודעת הקהל הערביים. לדידה של האליטה הנוצרית-חילונית והמתמערבת שאיכלסה את מערכות העיתונים, מרכזי הסחר הגדולים והביורוקרטיה של המדינה הקולוניאלית, הסינתיזה בין איסלאם למודרנה היא משימה מיותרת. לאדם כמו העיתונאי והסופר ממוצא לבנוני ג'ורג'י זידאן, כל מה שנדרש מהערבים לעשות הוא לאמץ את אירופה והמודרנה שלה. מורשת היא לא יותר מאשר קישוט. הצרפתים והבריטים עודדו מגמה זו.

עם העמקת תהליכי המודרניזציה והקולוניזציה מצד אחד, ונטישת הסינתיזה מצד אחר, נוקזו רוב המאמצים הערבים לפרויקט פוליטי שמטרתו שחרור מעול הכובשים. באופן טבעי, מדינת הלאום, ומכאן הלאומיות, היתה הכלי שבאמצעותו קיוו לשוב ולזכות בעצמאותם. מיטב הכוחות האנושיים, חלקם תלמידים לשעבר של עבדה, פנו לפיתוחה של המחשבה והתרבות הלאומית מתוך תקווה שהיא תחזיר לערבים, מכונניה המקוריים של האימפריה האיסלאמית, את התנופה והבכורה שאבדה להם. כלומר, האינטליגנציה ברובה השליכה את יהבה על הלאומיות ככביש עוקף סינתיזה בדרך למודרנה.

למן מלחמת העולם הראשונה, אתגר המודרניות נהפך מסוגיה פילוסופית לפרויקט פוליטי. היסטוריונים ערבים ומערבים כאחד קיבלו את התפנית הזאת כמובנת מאליה, ומשום כך כתבו, והם עדיין כותבים, את ההיסטוריה הערבית במאה העשרים בעיקר דרך המנסרה הפוליטית-לאומית.

גם דווישה דבק במעשה הפוליטי כחזות הכל ופוסח על המורכבות הרעיונית של הלאומיות, בייחוד ביחס למודרנה והתמערבות. הוא כמעט ולא נדרש לניסיון הלאומי הליברלי ולסוציאליזם הערבי, שנתפש בזמנו ככלי מדעי להשגת מודרניזציה. הוא גם הזניח את האופן שבו דחקה הלאומיות החילונית את המורשת האיסלאמית שהחלה להתפתח לכיוונים חדשים ואנטי-מערביים.

ממש לקראת סופו של הספר מרגיש המחבר פתאום צורך לנפק הצהרה כוללנית ביחס לקשר שבין מדע, טכנולוגיה, תרבות מערבית, לאומיות, דת וקורות הערבים במאה העשרים. אולם עתה כבר מאוחר מדי לנסות ולהבין באילו מובנים הרצון להיות מודרני קשור ללאומיות הערבית שמלכתחילה, מבחינתו של דווישה ורבים אחרים, היא לא יותר מאשר פרויקט פוליטי שמטרתו אחדות ערבית.

משום כך, כאשר בא המחבר לדון באויבי הפאן-ערביות הוא ניצב לפני שוקת שבורה. מה בדיוק הפיל והכשיל את הלאומיות הערבית? מדוע מרד האיסלאם הפוליטי ומה הקשר שלו ללאומיות? מדוע במקומות רבים לא הצליחה התרבות הלאומית להתגבר על מערכת הערכים השבטיים והכיתתיים? ובעיקר - מה הקשר בין כל אלו למערב ולאורח החיים ודפוסי המחשבה המודרניים?

הכישלון של המסגרת הסיפורית הסטנדרטית הזאת בולט בייחוד ביחס לאירועי שנת 1967. דווישה מצליח לתאר היטב את השבר של 1967 אבל לא להסביר אותו. פרויקטים פוליטיים כאלה ואחרים כשלו גם לפני כן (למשל ב-1948 וב-1961) אך בשום שלב הם לא הולידו מתוכם תרבות של תבוסה שהתבטאה ברדיקליזם דתי חסר מעצורים. מה מייחד איפוא את 1967 אם לא סיומו של פרק מפואר ואופטימי בניסיון לתרגם את העולם המודרני לעולם שהוא גם ערבי? מהי התבוסה אם לא רגע שבו התברר להמונים שאין כביש עוקף סינתיזה ושזניחת האיסלאם, מורשתו וערכיו לטובת לאומיות חילונית היא סוג של משיחיות שקר? מכיוון שכל השאלות האלה לא באות על פתרונן, גם המסקנה החותמת את הספר לפיה "הלאומיות הערבית מיצתה את עצמה ונכשלה מפני שלא הצליחה לממש את ההבטחה לאחד את כל הערבים" (עמ' 312) היא חלקית בלבד.

אז מהי אם כן לאומיות ערבית ומה מורשתה במאה העשרים? בד בבד עם היותה של הלאומיות פרויקט פוליטי-כלכלי לאחדות כלל ערבית, או לשלמות מדינתית ייחודית, היא היתה למצב קיומי דווקאי המקפל בתוכו את ההבטחה והכישלון של מודרניות ערבית אותנטית ודמוקרטית. על עיי החורבות של הכישלון הזה נותר מוסד המדינה כשהוא חזק, ריכוזי, בלתי שקיף ואנטי דמוקרטי מתמיד. ואל מול התל העשן, הרוגש והטרגי הזה, ניצב המערב הגאה וניצבת ישראל שהמודרנה שלה נתפשת באזור כסוג של שחצנות. בערבית קוראים לזה ע'טרסה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ