הגיע הזמן לומר "אני" אחרת בשירה העברית

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

המהפכה השירית החשובה שחוללו נתן זך וחבורת "לקראת" בשירה העברית נהפכה כבר מזמן להגמוניה החולשת על רוב היצירה בשירה העברית המודרנית; אותו "אני" ארעי וחולף, הלוכד עצמו בשברי הרהורים ורשמים, השתלט על השדה השירי כולו. עבור השירה הזו, למרכיבים קונקרטיים של זהות יש מקום שולי בלבד. עבורה, שירה העסוקה בהגירה ובזהות או בתכנים רליגיוזיים וסימבוליסטיים היא שירה "דתית" או "עדתית". אבל עכשיו הגיעה העת לזוז מראיית "האני" האוניברסלי הזה כשדה היחיד שבו מתרחשת השירה העברית ושבמסגרתו נקבע המדרג מן המיטב אל הגרוע - אל ראייתו כאפשרות אחת בין אפשרויות אחרות. יש לזרז את פריצתם של מודוסים שיריים חדשים ונוספים. חלק ראשון במסה על אילמות בתוך השירה העברית - ועל הדרך להשתחרר ממנה

המניפסט הפואטי של נתן זך, "לאקלימן של שנות החמישים והששים בשירתנו" ("הארץ", 29.7.1966), ביטא התאמה מושלמת בין היסוד הצורני שבשירה לבין יסודותיה התוכניים ותפיסת "האני" שלה: הדגשת "פתיחתו של הטור אל הזרימה", "ארעיותו המצודדת של הטור כיחידה זמנית רוטטת וקטועה (מבחינה הגיונית ותחבירית)", "אי הסדירות בחריזה". בכל אלה אפשר לראות ביטוי מושלם לייצוג "האני" בשירתו של זך עצמו ובשדה הפואטי שהוא שירטט את גבולותיו. אלה היוו למעשה ביטוי הולם לחמקמקותו של "האני", לארעיותו, לאי-קיומו לכשעצמו אלא ברגע שבו הוא נלכד ברסיס של רגש או ברסיס מחשבה. מובן מדוע נכרכה במהלך זה גם דחיית הפיגורטיבי, כלומר ההעמדה התמונתית של נופים או סיטואציות אורבניות, שכן הפיגורטיבי, בקרבה מסוימת לנרטיבי, עשוי לשמש מבע וייצוג ל"אני" כזהות או כיישות כוללת. ההתאמה של הפואטיקה הזו למבע הספרותי של זרם התודעה היא ברורה; פואטיקה זו, בכליה הצורניים, מבקשת לקרוע "חלון לעצבי העולם המודרני", קוראת להפשטה וחותרת לדגם אוניברסלי-קיומי של ה"אני". פואטיקה זו, שנוסחה להפליא בידי זך, ואף התגשמה בשיריו בהישגים שיריים שהם מפסגות השירה העברית המודרנית, באה לידי ביטוי גם בשירי רוב המשוררים הקשורים בחבורת "לקראת". ואולם בסופו של דבר היא לא התבטאה רק בשירת זך וחבורתו אלא נהפכה לחולשת על רוב היצירה בשירה העברית המודרנית עד ימינו.

* ככל שהדגם השירי של זך מופנם ומבוצע על ידי משוררים צעירים הנולדים לתוך השירה העברית כיום - מתרחש ההיפך ממה שהוכרז במניפסט זה. אם זך כתב: "התנגדות לנוסח, לחבורה הכותבת כולה בסגנון זהה", הרי שהשותפות לאותו "אני" ארעי חולף, הלוכד עצמו בשברי הרהורים, אסוציאציות ורשמים, יצרה דגם סמוי של "אני", החולש על השדה הפואטי כולו. ה"אני" האוניברסלי, העוקב למעשה אחרי ה"אני" המערבי ואחרי אופני המבע הצורניים של הסיפורת במערב, הפך להיות הדגם המשוכפל ביותר בשדה הפואטי. אשר על כן, מה שהיה אמור להיות מתכון להבעת האינדיבידואלי, ה"אני" הייחודי, נהפך למנגנון ייצור ושכפול יותר מאשר כל דבר אחר. הבעייתיות הכרוכה במודוס ה"אני" האחיד ניכרת גם בשדה השירה וגם בשדה הפרוזה, אלא שבשדה השירה היא בולטת יותר, בין היתר בשל התמצות של המעשה השירי. שדה השירה הוא שדה מהודק מאוד. משמעות ההידוק היא ההתיישרות הברורה של מרבית השירה לפי קוד לגיטימי. גם כאשר היא אינה מחוורת למשוררים - הם הלא ודאי פועלים מתוך דחף יצירה; הם הלא אינם מתנבאים בסגנון אחד - הם שותפים ליצירתו של ואקום, ההודף מעליו אלטרנטיביות פואטיות.

שכן ייצוג ה"אני" בתוך התרבות הוא מעשה חברתי; כך שקביעתו המהפכנית של זך, בהיותה מפורטת, נוקשה וחמורה בסדר שהיא מבקשת להשליט ובשקט שהיא מבקשת להשתית, באופן בלתי נמנע היה בה גם ממד דוגמטי, שהוביל בדיוק למקום שממנו ניסתה להימלט, אלא שבצורה פחות בולטת ופחות נתפסת לעין, במבט ראשון. ה"אנחנו" (הקולקטיב) בהחלט מיוצג כאן בכל עוזו, אלא שהוא אינו מיוצג בשפה השירית של כל שיר ושיר לעצמו.

עם זאת, הוא מייצר במרחב הזמן תמיד אותו "אני", שהופך עם החזרות ל"אני" הגמוני, סובייקט משוכפל. מתוך כך הוא אותה גברת בשינוי אדרת, דהיינו: ה"אנחנו", ה"אני" הקולקטיבי.

* לא באתי למפות את הישגיו של השדה הפואטי שניסח זך, אלא לקבוע שיש לזרז באופן יזום ומנוסח היטב, ברמה הקונספטואלית, את מיזעורו של השדה הפואטי הזה - ולהחיש את פריצתם של מודוסים פואטיים חדשים ונוספים. דבר זה יושג בין היתר על ידי ראייתו של מודוס שירי זה כפרט בתוך תשבץ כללי, מתוך מיקומו מחדש.

דהיינו, יש לזוז מראיית "האני" האוניברסלי הזה כשדה העיקרי והיחיד שבו מתרחשת השירה העברית ושבמסגרתו נקבע המדרג מן המיטב אל הגרוע - אל ראייתו כאפשרות אחת בין אפשרויות אחרות. גישה זו תאפשר למרחבים שיריים חסרים להתמקם מחדש. זאת ועוד, הגישה שה"אני" האוניברסלי אינו מציג עצמו אלא דרך רפרופי רשמיו מן העולם הולמת תופעה מקבילה, והיא ששירה הפועלת מתוך השדה הפואטי ההגמוני מתאפיינת בחוסר הצורך שלה להציג את ה"אני" שמתוכו היא כותבת. מבחינה זאת, הצגת ה"אני" המפורטת ואף הנרטיבית מיותרת עבור מי שכותב מתוך המובן מאליו הכרוך בכתיבה מן הקוד הלגיטימי. אדם כזה כותב ללא קונפליקטים מיוחדים של זהות חברתית ופוליטית.

מדרך הטבע, אדם שאינו חווה חוויית הגירה וזרות או חוויית דיכוי חריפה גם אינו טרוד באופן אובססיבי בגמגום הכרוך בהצגת עצמו. פואטיקה העסוקה בצורה אינטנסיבית ועמוקה בהגירה ובזהות, פואטיקה העסוקה בתכנים רליגיוזיים וסימבוליסטיים, ופואטיקה העסוקה במבני העומק של תרבותה - כל אלה נהדפו מחוץ לשדה הפואטי החולש הזה, ותויגו בשמות שונים, אחד מהם הוא שם התואר "אתני", השני "עדתי", השלישי "דתי" (דתי בהקשר זה כחריג קשה לעיכול, כחותר לקדושה, להבדיל משירה המגדירה עצמה "אמונית"). כך, מה שנועד לשחרר מן "הקולקטיבי" והמגויס הפך מבלי משים למעכב של שירה הדוברת בקול "פריפריאלי". הצורות הטבעיות וההולמות פואטיקה מסוג זה עשויות להיות האקספרסיוניזם, הפיגורטיבי, רצפי "אני" המקבילים לרצפי זיכרון.

אלה מעמידים תביעה להתבוננות אחרת במושגים שלנו על "היפה" וה"לא יפה", הווה אומר מבקשים לקבוע את יחסיותו של ה"מקורי", לעומת ה"עייף" וה"משעמם" (כהגדרתו של זך), הנקבע תמיד לפי קוד כלשהו של לגיטימיות. שירת הענק שנוצרה במקביל לשדה הפואטי שאת קווי מתארו שירטט זך, ומתוך חוסר היכפפות אליו, היא כעין היוצא-מן-הכלל המלמד על הכלל: אבות ישורון מצד אחד ואורי צבי גרינברג מצד שני, הם שני משוררים שבשירתם זורמת ההגירה כנוכחת ולא כמעשה שהיה ונסגר וננעל. זאת, יחד עם קיומן של אינספור הקונוטציות למשקע היהודי. שירתה של זלדה גם היא אירוע המתרחש מחוץ לקודים הלגיטימיים החולשים על השדה הפואטי. ושירת פנחס שדה פועלת מתוך השדה הפואטי הזה, אבל תוך כדי שהיא מנסה, לפחות בחלק משלביה, להתייצב מחוץ לו.

בשירתם של משוררים אלה אני רואה סצינת-חוץ, המלווה בהתמדה את סצינת-המרכז שחוללה קבוצת "לקראת" וממשיכיה: סצינת-חוץ שהיא היבט רליגיוזי כבד (שדה), יניקה חזקה ממקורות היהדות וקומבינציה אישית ביותר של הוויה דו-לשונית סמויה שבה היידיש מספקת מוסיקה לעברית (ישורון), עומק דתי (זלדה), או אקספרסיוניזם אפוקליפטי, ליריות, ובחלק משכבות השירה גם שילוב של הלאומי עם הדתי (אצ"ג). אפשר להגדיר כוחות אלה כמרכז ואנטי-מרכז, הבונים יחד את השדה השלם של הספרות, להבדיל ממרכז ושוליים. ארבעה משוררים אלה מציעים מודוס פואטי שונה. מודוס זה, לעתים רחוקות שב והקרין על יצירת משוררים בדורות הבאים ולעתים קרובות יותר היה בלתי רלוונטי לדומיננטיות של ה"אני" השליט בקוד הלגיטימי של שדה השירה.

רק בודדים הושפעו, למשל בנימין שבילי מפנחס שדה ומשורר עלום כיחזקאל קדמי מאצ"ג (על האחרון כתב עמיאל אלקלעי). משוררים נוספים - יונה וולך ויאיר הורביץ - הציעו מודוס פואטי שפרם גבולות לתוך עולם של שיגעון-חלום או התבוננויות ציוריות. המשוררים האלה כתבו בלי ספק שירה גדולה, שירה שהטביעה חותמה על השירה העברית. עם זאת, הייצוגים השונים והמגוונים של העצמי בשיריהם לא סיפקו מודוס "אני" שאפשר לדבר מתוכו. אפשר להציע פרדיגמות שונות לארגון השירה הזאת של המשוררים הראשונים שנמנו כאן, כל מיני צירופים של זמן ומקום ו"אני" וחפציו. מקום וזמן על פי רוב יופיעו בשירה הזו באופן מופשט. ה"אני" לא יהיה כזה המוגדר "בעולם". היוצא מן הכלל הזה הוא מאיר ויזלטיר, ששירתו מכילה ממדים של קונקרטיות הקשורה לעתים בשפה של מקום ולעתים בישירות חברתית ופוליטית.

גם בשירת אבידן בלטה הישירות האורבנית. למרכיבים הקונקרטיים של הזהות יש מקום שולי בלבד בשירה זו ואפשר להציע מערך שלם של סיבות לכך, כפי שגם אפשר להסתפק בטיעון שאותו אדם המצוי בתוך ה"מובן מאליו" התרבותי אינו טורח להציג את עצמו. מי שהסכים, השכיל, או באופן בלתי מודע התיישר עם הקו השליט, הרי שהתפרק או הצליח להתפרק מעדייו של זיכרון, מערכי תרבות שונים, וכתב מתוך עמוד השדרה של ה"אני" האקזיסטנציאלי. הוא גם זה שהצליח במידה רבה להתקבל לתוך הקוד הלגיטימי של התרבות.

אפילו רפרופים של שירת מחאה שנכתבו בין שנות השבעים והשמונים נכתבו בדרך כלל מתוך הקודים השיריים השליטים. אם נשווה למשל את רוב שיריו של סמי שלום שטרית ב"פריחה שם יפה - שירים 1987-1992" (ראה אור ב-1995), נמצא שמראשית הספר עד עמוד 45 לא נוכל להצביע על שום הבדל בין כתיבתו שלו לבין כתיבת "אני" אחרת. הסיבה פשוטה: רסיסי ה"אני" הספונטני מוחבאים היטב בדגם ה"אני" האקזיסטנציאלי. לעומת זאת, הפריצה של ה"אני האחר", אקרא לו האני הספונטני הנרטיבי, מתחוללת בשירתו דווקא בניו יורק. האם במקרה? בוודאי שלא. התכנים ששוטטו בשיריו המוקדמים כשהם מאורגנים בתוך המודוס השירי השליט השתחררו והוא אימץ מודוס של שירת מחאה, היונקת מדגמי שירה שחורה בארה"ב.

אם מצב גלות הוא מצב קונטרפונקטי, כפי שניסח זאת אדוארד סעיד, כי אז חוויית הכפילות שיחררה ואיפשרה את פריצתו של מודוס שירי חדש. גם בתוך שיריה של המשוררת ויקי שירן אפשר להגדיר שסע ברור המבטא את הבעיה שאני מסמנת. שירתה מתגלה במיטבה כשהיא מפנה מבטה ממנה והלאה לציורי דיוקנאות שונים, ומתגלה כחלשה עד חלשה ביותר בעת שהיא עצמה נמצאת בתוך השיר כ"אני" הדובר, ומרוכזת בהבעת הגיגיה ותחושותיה. בקצרה, אין לה מודוס של "אני" לדבר מתוכו. * איני מנסה לטעון בדברי טענות ביקורת כלפי משורר מסוים וודאי לא לטעון שמשורר מסוים כתב מתוך מודעות לפי דגם מסוים של כתיבה.

בקריאה החברתית של מעשה האמנות יש כאב חריף, כמו כאב של חיתוך בבשר החי. אולם לעתים יש לבוא ולבצע את החיתוך הזה לא כדי לחלק ציונים לעבר, אלא כדי לפתוח שער לעכשווי. לעתיד שהוא כבר כאן. לנסח את מה שמרחף באטמוספרה של המעשה האסתטי הבוער אצל יוצרים צעירים. אם כן, כאב החיתוך הזה מוצדק בגלל שאין כוונתו לפגוע באדם זה או אחר, וגם לא להעניק ציונים למשורר זה או אחר; גם אין כוונתו להמיר מערכי שירה למערכי התנהלות תרבותית חברתית. תכליתו לפתוח שערים. חשיבות הניסוח גדולה מאוד.

ממש כפי שהכרזותיו של זך היה בהן את הנכון לעכשיו שלו, ממש כפי שהיתה זו אז מהפכה נהדרת שגרמה להתחוללות חשובה בשירה העברית, כך עתה זהו צו-השעה לנסח את הנכון לעכשיו, הנכון לעכשיוונו. תרבות אינה נוצרת רק על ידי משוררים וסופרים כי אם גם על ידי עורכים ומבקרים המאפשרים את ההתקבלות לתוך התרבות. בשלב זה, דהיינו בשנים הראשונות של שנות האלפיים, מתרחשים רעד ותזוזה בתוך הקודים הלגיטימיים של התרבות. אלה מתרחבים בעל כורחם בעיקר במישורי המוסיקה הפופולרית ובפריצת המוסיקה של הפיוט.

הלחץ הזה לוחץ גם על הספרות והשירה הכתובה, הוא מתבטא ברצון ובצורך של הרב-תרבותיות להתבטא בתוך המרכז ההגמוני ודרכו. ברגע הרה-גורל זה שבו הלגיטימציה בוקעת מכמה כיוונים שונים - ההתרחשות בתחום התרבות הפופולרית הפתוחה יותר מתמיד לאתניות; כתיבה תיאורטית שמיישמת הישגים של ביקורת תרבות - בנקודת זמן זו עלול להיווצר מצב שבו התזוזה הנדרשת בתוך שדה השירה לא תתרחש במלוא התנופה וטווח הטלטלה שבו היא נדרשת. הסכנה היא בכך שבדיעבד, ומתוך תיאום עמדות למובן מאליו של עידן הפוסט-מודרניזם, הפוסט-קולוניאליזם והגלובליזציה, שקוראים ומאפשרים רב-קוליות, תיערך הקפאה מחדש של המצב השירי ללא התנערות מהותית של מודוסים.

תחת זאת צריכה לעלות קריאה לרב-קוליות חברתית ולגיטימציה לכל אופני ה"אני" בשירה. גם אם זה אכן היה נדרש לפני 30 שנה ויותר, מה שנדרש עכשיו הוא לא פחות מרב-קוליות בתוך השיר האחד. בתוך מעשה השיר. לא די בקבלה אוהדת של זיכרונות או רסיסי "אני" ממקום אחר. קבלת פנים נאה של מבקר ספרות למשורר, אשר ודאי היה זקוק לה לפני עשרים שנה ויותר, אין בה די לעכשיוונו, ואנו רשאים לדרוש יותר מזה. אין להסתפק בהרחבת ה"אני" הלגיטימי בשירה העברית, הרחבה שעשויה להתבטא בכך שמשוררים יביעו, מתוך ה"אני" האקזיסטנציאלי המעונה והמיוסר או מתוך ה"אני" העירוני, את רסיסי המזרח שבהם; או אפילו יעזו לנסח נוסחאות מרירות מסוימות במסגרתם.

בסוג כזה של התרחבות אין די והיא עלולה להקפיא את המצב של הגדרת "שירה במיטבה" ו"שירה גדולה" ככזו הגזורה על פי קודים מסוימים, בעוד שעצם ההגדרה והעיצוב הנוקשה של הקודים הלגיטימיים החולשים על שדה השירה לא ישתנו, ורק תורחב מעט היכולת לסבול ולהכיל רסיסי אמירה צורמת או מרירה, המכילה בגלוי את קטעי הזהות המודחקת. התרחבות מוגבלת כזו עשויה לשוב ולשמר את הגבולות בין "שירה גדולה" לספיחי-שירה או לשוליה, בין שירה-במיטבה לבין מה שהיא כמעט-לא-שירה בעיני נציגי הקוד הלגיטימי של התרבות.

בעוד שמה שמבוקש הוא שהשירה של המזרח, אם וכאשר תפרוץ מן המקום הזה ולמי שהדבר משמעותי עבורו, תסמן מתוך עצמה את מיטבה, ותסמן מתוך עצמה גם את גמגומה, את חולשותיה ואת שירתה הדלה. * עתה אנו מגיעים לסכנה המשמעותית הכרוכה בהרחבת בית הקיבול של הקוד הלגיטימי. ההרחבה הזו שבה ומקבעת את דפוסי האסתטיקה הקיימים, אשר מכתיבים את "הנכון" ו"היפה"; היא איננה חותרת תחת הצורות, היא איננה מזעזעת ומפרקת צורות. הרי הקוד הלגיטימי הוא מפעל הייצור העיקרי של הבלתי-לגיטימי. בלי הקביעה של ה"אני" האוניברסלי אין משמעות ל"אני" עדתי. בשלב מסוים צריך הדיאלוג בין שתי תופעות סימביוטיות למצות את עצמו, צריך להסתיים, חייב להסתיים.

אם נקבל את הטשטוש בדיעבד ואת העמדת הפנים התרבותית - השלב הזה לא יסתיים. האופן שבו חולש הקוד הלגיטימי אינו ישיר. הקושי בהעמדת מודוסים פואטיים בעלי מגמה פיגורטיבית, קונקרטית, אקספרסיבית, נרטיבית, הוא בלתי ניתן לניתוק משתיים-שלוש מגמות שונות בספרות העברית כיום: החשש מסימון "אני" נרטיבי חשוף כ"אני עדתי"; הצורך האקוטי בדגמים ובמודוסים פואטיים אקספרסיביים ונרטיביים הולם יותר טיפוס שירי היונק מרבדי תודעה מיתיים או מיסטיים; הפיגורטיביות, האקספרסיוניזם והנרטיביות הם צורך חזק של שירת מחאה חברתית ופוליטית, ומאפיין של שירה העולה מלמטה.

מודוס ה"אני הרזה" מקרין על חולשה במישור שירת המחאה בשירה העברית בכללה, כי שירת מחאה מטבעה דורשת לעתים הצגה יותר שלמה של נרטיב, תיאורים קונקרטיים, דמויות, אירועים, תמונות שלמות; מכיוון שהמודוס הזה לא מפותח כלל בתחום השירה העברית, הרי אי אפשר להישען עליו במסגרת שירת המחאה הפוליטית ושם הגמגום אכן בולט. הקריאה שלי היא לפתוח שדות פואטיים חדשים בשירה העברית. הקודים האסתטיים של כל שדה ייבחנו בהתאמה עם התכנים והזיקות הפנימיות בין המבע ואופניו.

אין ספק שלכל גישה פואטית יתרונות וסכנות משלה. האקספרסיביות, האקספרסיוניזם והמטען הסימבולי עשויים להיות עושר השמור לבעליו לרעתו. אבל הרזון, הצמצום וההפשטה עשויים להסתכן בהדרת העושר השמור לבעליו לטובתו. בקיצור, הסכנות אינן מופרדות ממעשה השיר של כל שיר באשר הוא; ובכל מודוס של שירה הן נעוצות במקום אחר. על כן אין אפשרות לברוח מן הסכנות על ידי היצמדות לשדה פואטי אחד "נכון יותר". נכון יותר עבור מי, ומתי והיכן? אין לקבוע מערכת היררכית של שיפוט אסתטי המציבה את השדה הפואטי של ה"אני" האוניברסלי במקום ראשון - ובקצותיו מועידה מקום לעשיית שוליים ממדרגה נמוכה. יש להבין שכל בחירה ב"אני" אוניברסלי היא מניה וביה היצמדות לדגם של "אני" מערבי, ולכן דחיקת ייצוגי "אני" אחרים, כמו למשל "אני" פריפריאלי, או "אני" מן המזרח. הרחקת האופציה הזו מן השירה, באופן לא מודע ושלא מתוך כוונת מכוון, משקפת מבלי משים את המובן מאליו של התרבות. היא משקפת אילמות בתוך השירה, והאילמות בתוך השירה היא תאומתה של ההדחקה התרבותית הכללית. בשבוע הבא יתפרסם חלקו השני של המאמר

פרופ' חביבה פדיה היא משוררת וחוקרת יהדות ותרבות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ