האדמות שעליהן הוקם כפר יהושע נקנו כדין, בכסף מלא, מידי האפנדים, ואילו האריסים קיבלו פיצוי בכסף או באדמות חלופיות. בספר "כפר נולד: סיפורים מכפר יהושע" מתוארים הדברים כך: "ראשוני כפר יהושע לא ראו את דיירי המקום הקודמים. ידוע רק שהיו אלה אריסים שהועברו על ידי בעלי האדמות ממקום למקום מדי שנתיים שלוש, כדי שלא יתבעו חזקה על הקרקע. כאשר פונו מהמקום קיבלו פיצויים". ובכן, יש חוזים, יש הסכמים, יש שטרות חתומים. כל הצדדים לכאורה היו מרוצים ואם כך, מדוע הסיפור לא סופר? מדוע הוא נעלם עם השנים ונשכח לגמרי? מדוע לא נותר מאותה תקופה ומאותם מקומות דבר? נורית גרץ על זיכרון ושכחה

כפר נולד: סיפורים מכפר יהושע, שלושים השנים הראשונות עורכת: רינה פורת. הוצאת "מערכת", קיבוץ דליה, לא צוין מחיר

נורית גרץ היום אנחנו יודעים שהארץ שאליה הגיעו החלוצים הראשונים לא היתה לגמרי שוממת, וששיבת ציון לא היתה באופן ברור מתן "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ"; אנחנו יודעים שהיה כאן משהו מלבד ביצות.

ועידת יהדות ישראל והעולם

אבל מה בדיוק זה היה: כפרים? באר מים? חלקה מעובדת? עזים? מה, למשל, היה בעמק המערבי כשאנשי כפר יהושע עלו ליישבו? מה היה במעיין עין-חרוד כשיהושע חנקין קנה את אדמות עמק יזרעאל מידי משפחת סורסוק?

בשנים האחרונות מתחיל להעלות הזיכרון הרחוק, בספרים ובסרטים, את שמות הכפרים שנעלמו בשנת 1948. אבל מאחורי הכפרים הללו, או לידם, עדיין נותרו עלומים לגמרי כפרים אחרים. אלה שהיו כאן לפני כפר יהושע (תל שמם), לפני עין-חרוד (ג'לוד, תל ביר, נוריס), לפני עין השופט (ג'וערה).

ולא מדובר בתיקון ההיסטוריה והשבת זכויות, כי הרי לאריסים שישבו כאן בתחילת המאה לא היו שום זכויות; ולא מדובר במה שכינה הסופר עמוס עוז "זיהום רטרואקטיבי של הציונות". מדובר רק בזיכרון, לא יותר. רק לדעת מה קרה. הזיכרון שלנו אינסופי, מדוע שלא יימצא בו מעט מקום גם לכמה בתי אבן וגגות אדומים, לתל שמם לדוגמה. האדמות שעליהן הוקם כפר יהושע נקנו כדין, בכסף מלא, מידי האפנדים, ואילו האריסים קיבלו פיצוי בכסף או באדמות חלופיות. בספר "כפר נולד: סיפורים מכפר יהושע" מתוארים הדברים כך: "ראשוני כפר יהושע לא ראו את דיירי המקום הקודמים.

ידוע רק שהיו אלה אריסים שהועברו על ידי בעלי האדמות ממקום למקום מדי שנתיים שלוש, כדי שלא יתבעו חזקה על הקרקע. כאשר פונו מהמקום קיבלו פיצויים פעמיים: פעם אחת מבעלי הקרקעות הקודמים, פעם שנייה מקרן קיימת לישראל" (אליהו עמיצור. סופר בשנת 2003. עמ' 32).

ובכן, יש חוזים, יש הסכמים, יש שטרות חתומים. כל הצדדים לכאורה היו מרוצים. ואם כך, מדוע הסיפור לא סופר? מדוע הוא נעלם עם השנים ונשכח לגמרי? מדוע מלבד תעודות, אישורי קנייה והסכמי ויתור לא נותר מאותה תקופה ומאותם מקומות דבר? הספר "כפר נולד" הוא ספר חלקי, קטוע ו"קליפי". הוא מעלה רק שביבים חביבים משלושים השנים הראשונות של כפר יהושע, שמתיישביו הראשונים עלו על הקרקע בשנת 1927, ופיסות מעטות מהחזון של ראשוניו. ובכל זאת הוא מגלה שלא רק שממה ראו החלוצים עם עלייתם להתיישבות.

"מראה תל שמם שנגלה לעיני אנשי הכפר שהגיעו לכאן", מספר למשל אליהו עמיצור, "היה שורת בתים קטנים בנויים אבן, בני חדר אחד וגגות רעפים אדומים" (עמ' 32). המתיישבים האחרים, גם אם לא ראו את הכפר, ידעו על קיומו, והשתמשו למגורים באחד מבתיו. בנימין הלוי, למשל, כותב: "היום עליתי לגור בצריף ליד חורבות הכפר הערבי, המשמש לנו דירה ארעית עד עלייתנו לנקודה הקבועה"; ודוד ברש: "ראשית הימים של הכפר נעוצה בצריף שהשאירו אריסי תל שמם בשיפולי התל" (עמ' 30-31). ובכן, היה שם כפר.

קראו לו תל שמם, ולפחות המתיישבים הראשונים ראו אותו או ידעו על קיומו. רק בחלוף השנים הלך הכפר הזה ונשכח, התכסה בביצות ובשממה. כיצד קרה הדבר? את התשובה לכך אפשר למצוא כאשר קוראים את תיאורי המקומות הללו, בספר על כפר יהושע ובספרים אחרים, וכאשר עוקבים אחר האופנים שבהם הטקסט מתאר את המקום ומוחק אותו בד בבד; כך כותב למשל בנימין הלוי: "ההרגשה קצת כבדה, אנו נבנים מחורבנם של אחרים". ומיד מוסיף: "אך לא. הלא כפר אריסים היה זה ואנשיו לא היו קשורים לאדמה. אך לנצלה היתה מטרתם והדבר עלה בידם, כוחות רבים נצטרך להשקיע עד אשר תשוב האדמה לתת תנובתה כבימים קדומים" (עמ' 30). סוג ההצדקה הזה (האדמה מגיעה למי שמשקיע בה ולא למי שמנצל אותה), לא מובא בדרך כלל ישירות אלא מתוך התיאור החולף בקצרה על אזכור המקום הערבי שבו מתגוררים החלוצים ועובר מיד לתיאור מפורט ביותר של עבודת החלוצים (בנינו תעלה, זרענו בצלים, הנחנו יסודות לבניין וכו').

העבודה לא רק נותנת לגיטימציה לחיים במקום, אלא יותר מזה, היא מעניקה לגיטימציה להשכחת הנוף שאותו ראו המתיישבים. ובכל המקרים, ההתבוננות במקום, ההסתכלות והראייה אינן עומדות לעצמן. החלוץ לא רואה את הארץ כפי שהיא, אלא על פי הפונקציות המיועדות לה, והפונקציות האלה משכיחות את המראות גם במקרים שבהם הם מתוארים בפירוט רב, למשל בספרו של שלמה לביא, "מגילתי בעין-חרוד" (1947).

לביא (לבקוביץ'), ממקימי עין-חרוד, שהגה את חזון הקבוצה הסוציאליסטית הגדולה, מתאר באופן חי ביותר את עמק יזרעאל (מארג' איבן עמר) ליד מעיין חרוד: פלחים עובדים בשדות, נשים וילדים, עדרים ואוהלים, שביל ובו מטיילים בדואים מזוינים, קני סוף ועשבי ביצה ושדות סומסום. הוא מתאר את בנות הכפר הממלאות כדיהן ממעיין קטן, ואף מתעכב לספר מה אמרו לו הבנות האלה: "את מי זרעין לעולם לא נמכור ליהודים". הוא מתאר את הגגות האדומים של בנייני הכפר שבנה האפנדי סורסוק לאריסיו.

הוא מתאר עדרי כבשים לאלפים וילדים משגיחים עליהם, ומרבדי צמר לאור השמש קרוב למעין, אבל התיאור החי הזה מתועל בפסקה הבאה למטרה האחת: "יכול להיווצר כאן משטר כלכלי שלם, חברה של אלפים רבים, קרקע כה משובחת ומים רבים. איזה לב יהודי לא יתרחב לשם כך. איזה עולם יפה אפשר להקים על שטח כזה. נבלע חינין, נייבש את הביצות ולאט לאט נזיז גם את הבדואים". בהינף עט או עיפרון אחד, הפלחים, הילדים, הנשים, נהפכו לבדואים, והשדות הצטמצמו או פינו מקום לביצות שאותן באו החלוצים לייבש. בכל המקרים, הדרך אל ההתיישבות החדשה נסללת תוך שינוי זהות הערבים יושבי המקום.

הכפריים הופכים לבדואים, האריסים עובדי האדמה הופכים אריסים שלא שמרו על אדמתם, והנשים ההולכות אל המעיין, למשל בספרו של פנחס גוברין "היינו כחולמים" (כרמל 2005) הופכות לנשים תנ"כיות: "מעבר לגברים מנצנצים בתי חימר שחומים בצבע האדמה. כפר שונם, מסבירים לנו. נשים ערביות, נערות ערביות בשורה ארוכה חוצות את הדרך וכדים על ראשן. יורדות הן אל המעיין, שם למטה ליד תחנת הקמח. נשים עולות וכדי מים על ראשן.

צועדות הן זקופות ברגליים יחפות בשמלות ארוכות שחורות, מפטפטות בקול רך, מעיפות מבט עלינו, מבטים מבוישים ומחייכות. כפר שונם. השם כל כך מוכר לי, האם הייתי כבר כאן פעם, אי פעם. אלישע הנביא, השונמית, האישה הגדולה. חדר בעליית הגג". במעין תנועת "דיזולב" קולנועית מתמזגים תיאורי הכפרים בתיאורים של מקומות אחרים ואנשים אחרים ומיטשטשים כך ונעלמים, ומפנים את המקום לסיפור הימים הראשונים של גדוד העבודה, ייבוש הביצות, נטיעת העצים, הקמת קיבוץ תל יוסף וכו'.

הרשימה הזאת אינה רשימה על צדק או אי צדק, על נישול או אי נישול, אין בכוונתה לחפש את החטאים הקדומים של ההיסטוריה הלאומית, היא רק שואלת שאלה פשוטה: איפה הסיפור? אם היו חוזים ושטרי מכר וחכירה, כפי שהם מתועדים כל כך במדויק בספרו של אריה ל. אבנרי, "ההתיישבות היהודית וטענת הנישול", מדוע לא נרקם סיפור שאולי יבהיר למה האריסים של תל ביר וג'לוד, למשל, שקיבלו 1,700 דונם קרקע לשש שנים תמורת האדמות והכפרים שלהם ליד מעיין חרוד, התחרטו אחרי שנתיים והעדיפו לקבל פיצויים? מדוע כשעלו ראשוני עין-חרוד לחרוש את האדמה, השתטחו האריסים לפני גלגלי הטרקטור? מה הם לקחו איתם כשעזבו? לאן הם הלכו? מה זכרו? גם אם זכותנו על המקום היא מלאה ומוצדקת, ובעיקר אם זכותנו על המקום היא מלאה ומוצדקת, גם אם לא התרחש שום עוול, בוודאי לא לעומת העוולות שעוד יבואו, חלה עלינו חובת הידיעה, חובת הסיפור המלא.

שהרי היום אנו יודעים: אין סיפורים נשכחים, יש רק סיפורים מבעבעים, שיילכו וימשיכו לבעבע עד שלא יסופרו. * לא מזמן מצאתי פתק מצהיב שנכתב בידי עמוס קינן כשהיה ילד בן 14; הפתק מופנה לחיה, המדריכה שלו בתנועת השומר הצעיר. "חיה", הוא כותב, "עוד לפני זמן רב התעוררו אצלי שאלות בנוגע לאידיאולוגיה של השומר הצעיר. כעת חשבתי על זה ואני רוצה שיבררו את זה בגדוד: בנוגע לערבים, אנו קונים מאפנדים מקומות שוממים ומיישבים אותם.

זה יפה מאוד. אולם אנו קונים מהם גם קרקעות מיושבים. במשך מאות בשנים ניצלו האפנדים את האריסים וכעת אנו, שאומרים שהאדמה שייכת לעובדיה, ממלאים את כיסי הקפיטליסטים האלה בכסף ומתיישבים על אדמת האריסים. אמנם אנו נותנים להם פיצויים, אולם אני רוצה לדעת האם יש לנו רשות להוריד אותם מעל אדמתם ולו גם פיצינו אותם. כן, אני רוצה לדעת כיצד הסתדרו האריסים הללו בעזרת הכסף שקיבלו". הפתק נכתב בשנת 1941, מאז עברו שנים. 1948, 1967, 1982. המדריכה חיה כבר מתה, מתו גם האריסים, כך שאם היתה תשובה לאותה שאלה, היום כבר איש אינו זוכר אותה.

ספרם של נורית גרץ וג'ורג' חלייפי, "נוף בערפל", ראה אור בספריית אופקים של הוצאת עם עובד ובהוצאת האוניברסיטה הפתוחה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ