"כנראה שאני זה שלא שייך לכאן"

"הקורבן", ספרו המטלטל של יוסף אלגזי, הוא לכאורה ניסיון לספק הסבר להתאבדותו של אדם צעיר השרוי במצוקה בעת שירותו הצבאי; אבל כוחו העיקרי של הספר אינו בהסברים שהוא מספק למעשה ההתאבדות של רותם שפירא, אלא באומץ לקבל את היעדר האפשרות להבין את המניעים. חנן חבר על גבולות הפרשנות הפוליטית של ההתאבדות

חנן חבר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חנן חבר

הקורבן יוסף אלגזי. פרדס הוצאה לאור, 120 עמ', 49 שקלים

הכוח העיקרי של "הקורבן", ספרו המטלטל של יוסף אלגזי, טמון במה שאין בו. בספר על התאבדותו של החייל רותם שפירא במסגרת שירותו הצבאי נמנע אלגזי מלהציג בצורה מובהקת וחד-משמעית את הגורמים להתאבדות. לכאורה, הספר הוא ניסיון לספק הסבר למעשה הנורא של התאבדות אדם צעיר השרוי במצוקה בעת שירותו הצבאי. אבל הנושא העיקרי של הספר הזה הוא לא ההסברים שהוא אמור לספק למעשה ההתאבדות אלא דווקא המוגבלות ואפילו היעדר האפשרות להבין את המניעים והסיבות למעשה. או כפי שאלגזי מציין: "זהו ניסיון כמעט נואש לברר מה גרם לו לבחור בדרך זאת" (עמ' 10).

רותם שפירא תפס את השירות הצבאי כמסגרת קשה ביותר לחייו כפציפיסט. אבל הצבא לא מוצג בספר כמערכת אטומה ונוקשה; ההיפך הוא הנכון: במשך זמן רב איפשר לו הצבא לא להשתתף בירי חי, האזין למצוקותיו והגמיש את עמדותיו. הצבא מיוצג בספרו של אלגזי כמערכת הטרוגנית ומורכבת, שכוללת עמדות שונות שאינן מתיישבות בהכרח זו עם זו.

למעשה, אלגזי משרטט בספרו את גבולות הפרשנות הפוליטית של ההתאבדות. הוא עושה זאת מתוך כבוד רב למבט הפוליטי אבל הוא אינו מכפיף בפשטות את כלל הפרטים האנושיים למבט זה: לפי עדותם של הוריו, רותם לא היה חבר בשום ארגון פוליטי ולא היה מעורב בעשייה פוליטית. אך כתיבתו, איוריו והקולאז'ים שהכין, בשנים שלפני גיוסו לצבא, עסקו בנושאי אקטואליה וחשפו עמדות פוליטיות מגובשות בנושאים שהעסיקו באותם ימים את בני גילו (עמ' 27).

רותם, על פי איסוף העדויות של אלגזי, לא התנהג במובהק באופן פוליטי. השיפוטים הפוליטיים שלו הם לב העניין, הם חלק מהותי ממנו, אבל הם אינם מתורגמים להתנהגות נורמטיבית של נקיטת עמדה פומבית עד כדי כך ש"למרות השקפתו הפציפיסטית המוצהרת, אומרים בני משפחתו, רותם לא העלה את הסרבנות כאחת האופציות הפתוחות בפניו" (עמ' 41). אביו, אלכס, מפרט את המורכבות הזאת: "סרבנות היא הפגנה. רותם היה מאוד קונפורמיסטי, אולי בשל החשש להיות חריג" (עמ' 42).

כך, למשל, בכתבים שהותיר אחריו רותם כמעט ולא מוזכר הסכסוך הערבי-ישראלי (עמ' 31) ועל כן הוא אינו יכול לשמש כהקשר טבעי להתנגדותו למסגרת הצבאית. "כי אצלו, אדם הוא אדם באשר הוא אדם. הוא לא התמקד בסכסוך מבחינה פוליטית כמו שהוא התמקד בכאב האישי של בני האדם" (עמ' 33). ואכן מעשה ההתאבדות הוא גדול מסך כל מרכיביו המפורטים. הוא מעוגן בצורה כללית בתפיסה הפסימית של רותם שפירא, אבל העיקר הוא שמכיוון ש"רותם איננו כאן כדי להסביר את הצעד הפטאלי שבחר לעשות", הרי ש"את ההסברים צריך בעיקר לחפש בשיריו, בציוריו ובמוסיקה שלו" (עמ' 41).

יערה, אחותו, טורפת את כל הקלפים כשהיא אומרת: "רותם לא הרג את עצמו בגלל הצבא. רותם רצה להישאר בצבא, כי הוא באמת רצה להיות חלק מהחברה, מהמדינה, לתרום כמו כל האחרים, זה היה חשוב לו מאוד" (עמ' 44). הדברים הגיעו עד כדי כך שרותם נעלב כשאביו העלה את האפשרות שאינו מתאים נפשית לשרת כחייל קרבי (עמ' 47). ההכרעה הפרדוקסלית שלו היתה להיות חייל קרבי, אך מבלי לשאת נשק. כדברי יערה אחותו, "הוא השיג את הידיעה שקודם כל הוא לא בורח, שהוא מנסה, שהוא לא יכול לשלול משהו בלי לנסות אותו, שהוא חלק מהמערכת של החברה הישראלית, שהוא לא יצא ממנה, שהוא שייך אליה" (עמ' 49).

לעומת גבולות הפוליטיקה הציבורית שמכתיבה בחירה נחרצת: פציפיסט או חייל, חייל קרבי או חייל ללא נשק, משרטט הספר בעדינות רבה את הפוליטיקה הפרטית של רותם. הוא מכונן בזהירות וברגישות את הסובייקטיביות שלו והופך את הכותרת הבוטה של הספר, "קורבן", לנקודת מוצא למסע שכולו שורה של דיוקים ואיוכים מעודנים של מושג הקורבן. למעשה הספר הזה מכונן את רותם שפירא לא כקורבן פסיבי אלא כסובייקט, כפי שהתבטא חברו ביחידה: "מה שהוא עשה לא היה סוג של בריחה, אלא של בחירה" (עמ' 115).

סדרה של דיוקים מונעת מלתאר את התאבדותו של רותם במונחים פשוטים וקלים לזיהוי. האם ההחלטה להתאבד גמלה בלבו כאשר עם תחילת האימון המתקדם שבה ועלתה שאלת החתימה על נשק שהוא התנגד לה מאוד, או שמא צודקת אחותו יערה, הטוענת שההחלטה לעשות כן גמלה אצלו זמן רב קודם לכן? (עמ' 66). מהי המשמעות של העובדה שהצבא החליט להעבירו לתפקיד של תומך לחימה (ולא של לוחם) ובידיעה זאת הוא התאבד? (עמ' 93). ואיך ניתן להכיל את הכעס של אביו של רותם, אלכס, על המערכת הצבאית על שלא זיהתה את ההתרסקות הצפויה שלו (עמ' 94), שכן רותם הכריז על עצמו כעל פציפיסט, אמירה שלדעת אביו היתה צריכה להדליק נורה אדומה בצבא.

אמו של רותם, חגית, רואה לעומתו בהאשמת הצבא מעשה חסר היגיון (עמ' 98); לדבריה, "לא המערכת הצבאית אשמה, אלא החברה, ומי זה החברה אם לא אנחנו, שאיננו מציגים בפני הילדים שלנו אופציות אחרות" (עמ' 99). אי-הבהירות הזאת נותרת בעינה עד לסופו של הספר. הפוליטי הגלוי, הניכר לעין, מופיע בדמות הצבא, שקיבל והשלים, למעשה, עם השילוב ההטרוגני של פטריוטיות ופציפיזם (עמ' 45-46). אבל הפוליטי גם משתבר ומצטמצם למיקרו-פוליטיקה של אדם שניצב מול המכלול השוחק ומפלס בו את דרכו עד לסוף המר. מורכבות זאת ניכרת בעוצמה רבה במכתב שכתב רותם שפירא לפני התאבדותו:

"אז אני הולך בטוב, שתדעו, לא ברע. נכון שאני כועס פה על המערכת, אבל בסך הכל יש לי את המפקדים הכי סבלניים בעולם, והמ"מ הכי טוב שיש, ומפקד פלוגה שרוצה לעזור לי, ואני מודה לכולם על מה שהם עשו בשבילי. הבעיה שהם רק ברגים במערכת מפגרת. כזאת שכשהיא מזהה עצם בגרון כמוני, לא ישר פולטת אותה, אלא נשארת תקועה, לא יורקת ולא בולעת (...) כל המציאות הזו שכל כך מפריעה לי, לא תשתנה. ומכונות ההרג ימשיכו לדהור קדימה, ואנשים ימשיכו להרוג ולהילחם, וכנראה שאני זה שלא שייך לכאן. אם אני לא מסוגל להתמודד עם זה אולי אני שייך למציאות אחרת. אז לשם אני הולך" (עמ' 73-74).

ספרו של פרופ' חנן חבר, "קורא שירה: רשימות, מסות ומחקרים על שירה עברית", ראה אור בהוצאת קשב לשירה

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ