גילוי הלב

ספרו הרביעי של אריאל הירשפלד, "רישומים של התגלות", מתאר ברשימות קצרות ובשירים רגעים שבהם מוסר לפתע וילון מעל לחיים, ומה שחשבת שאתה יודע משתנה לנצח; שיחה על התגלויות, על אהבה - ועל כתיבה מתוך עולם המתים

דרור משעני - צרובה
דרור משעני
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דרור משעני - צרובה
דרור משעני

ברגע הקשה והחזק ביותר, בעיני, בספרו החדש של אריאל הירשפלד, "רישומים של התגלות", הוא מתבונן בכף היד של אמו חודשים לפני מותה; ואז, במהלך ההתבוננות הממושכת הזאת, המשתהה, בכף היד של האם, מתגלים לפתע, למתבונן עצמו ולקורא, כל החומרה והכאב שבחיים ובזיקנתם. הנה קטע מתוך הרישום, "אוזלת יד" שמו:

"רק חודשים מעטים היתה אמא זקנה. הזיקנה קפצה עליה והתירה פתאום את הקו הישר שעבר בין תנועותיה לבין תכליתן. במשך אותם חודשים מעטים היא ראתה ואנחנו ראינו איך ידיה אינן מגיעות בדיוק אל הדבר שכיוונה אליו, איך רווח של ריק נכנס פתאום וגדל בינה לבין הדברים.

"ידה הזקנה מונחת על ידי. יד העשויה תבונה טהורה. יד שכולה ידיעה לעשות. לשתול, לרקום, ללוש, לפרוש, לקלוע צמה, לתקוע מסמר, לעקור זוהמה מתוך ביב, לקפל כבסים, לסרוג, להתפיח כרים וכסתות, ללוש בצק דק ולמלאו תפוחים וצימוקים וסוכר וקינמון, לצייר, לחבוש פצעים, לשאת הרבה דברים, לעדור, לתקן קרעים, ליצור כדי חומר, להכין כופתאות, לביבות, ריבות, אטריות, צלי וממולא, לחתוך את הלחם באוויר, לרחוץ, למרק, לארוז, לגזום, והכל מתוך ידיה היטיב לגדול ולצמוח (...) ידה הזקנה מונחת על ידי. אינה יכולה עוד לאחוז בסכין או במחט ואינה מגיעה אפילו לידי שלי האוחזת בה" (עמ' 26-27).

הספר, ספרו הרביעי של הירשפלד, מסאי וחוקר ספרות, עשוי כולו מרגעים כאלה של התבוננויות איטיות באנשים קרובים, בטבע דומם, בשירה, התבוננויות החושפות במושאיהן את מה "ששרוי בצד המציאות כמו אלגוריה מלווה, חיה, ההולכת ומשתנה לאורך ההתרחשות הממשית" (עמ' 68). רגעי ההתגלות האלה שונים מאוד זה מזה באופיים, אבל כולם מעוררים איזו פליאה על היכולת לראות לאט כל כך, השתאות מן היכולת לחוות ולכתוב את ההוויה מתוך מלאות יוצאת דופן, השייכת בדרך כלל לשירה או לכתיבה הפילוסופית. הפליאה הזאת, נדמה לי, היא שהנחתה את השיחה שלנו על הספר ועל החיים הכתובים בו.

מהי התגלות בעיניך? מה משותף לכל רישומי ההתגלות בספר?

"התגלות היא ראייה פתאומית, חזקה, הסרת לוט מאיזשהו יסוד של החיים, שמשנה את מה שאתה חושב לנצח. מה שהיית עד לאותו רגע לא יהיה אותו דבר אחרי הרגע הזה. וככל שמתגלים יותר דברים כך אתה פחות מבין - ויותר יודע. אתה רואה ורואה. אתה חש יותר אלמנטים בחיים ובעולם, מפסיק לנתח אותם ולסגור אותם באמצעות מלים".

כיצד מגיעים למצב הזה של החישה? אתה מתאר באחד הרישומים שפעם לא היית כזה, אתה כותב שהיית "בלי לב", "לא מרגיש", בעצם עד הולדת בנך הראשון.

"נכון. אני יכול לנתח את זה בדיעבד, ולומר שהצורך שלי בהכרה רגשית נעשה גורלי כאשר עמדתי להיות אבא. התבוננתי בעצמי וראיתי שאני נכה. ראיתי שאני לא מרגיש, הרגשתי שאני לא מרגיש. יש לזה בוודאי סיבות גלויות בחיים שלי, אחת מהן אני מזכיר בספר והיא המוות שנכנסתי לתוכו בילדותי (אחיו הבכור של הירשפלד, עזרא, נהרג במלחמת יום העצמאות, ד"מ), אבל יש גם סיבות שאי אפשר להגיע אליהן, אני חושב. עגנון, ב'עד עולם', כשהוא הולך בעקבות הסיבות לחורבן העיר גומלדתא, מגלה שזה הרס וההוא הרס, אבל שבבסיס היה שם סדק מימי הרעש. גם אצלי הסדק עוד מימי הרעש. ולך תדע מתי זה היה, אולי בבריאת העולם.

"ואז התקרבתי להיות אבא, והבנתי שזאת הגיליוטינה של החיים שלי. שאם לא אעמוד מול הילד הזה גלוי לגמרי עם הרגשות שלי, לא אהיה אבא טוב, לא אהיה אבא בכלל, אפילו אם אגדל אותו ואפרנס אותו. ואז אירעה לי התגלות הלב הזאת, כאילו מישהו מצייר לי בתוך הגוף את הלב".

את האירוע של גילוי הלב כותב הירשפלד ברישום המכונה "השיר היפה" (עמ' 57), רישום יוצא דופן גם בתוך הספר, נועז בתפיסת ההתגלות שלו וביכולתו לכתוב אותה. הרגע של התגלות הלב, עם הולדת הבן, רגע של הסרת מחיצה בינו לבין העולם, נרשם בו כחוויה רליגיוזית ממש, היפתחות של שכבות חדשות בעולם ובהוויה; זהו רגע מיוחד למדי בספרות העברית המודרנית מפני שהוא מתקרב מאוד אל "המיסטי"; הנה קטע מתוכו: "אז הנחתי את גופו ויצאתי בריצה מבית החולים אל ההרים שממזרח, אבל אני יצאתי אל-על בכלל, ובאווירים נשמע קולו הגדול של השיר היפה שבא מחיוך הרקיעים: נעימה כמו קשת היורדת מן העננים, של ריבוא כינורות, ואז אחותה - הקשת הגבוהה היורדת כתאומתה, וזוהב חצוצרות רחוק נשמע מן ההרים, וכל הנקיקים עונים, ואז נשמע בואה של הקשת הגדולה, הגבוהה מכל גבוה, היורדת מאפסי שמים אל חג האור המתקמר עלי. ואני זוכר את הדברים האלה כאילו היו מעשים. ואז נשאתי את עיני אל השמים וכל עפעפיהם נפקחו אל הזוהר, והוא עצמו נפקח - יזהר הרקיעים".

אתה מתקרב אל הלשון של המיסטיקה כאשר אתה מתאר את האירוע של "התגלות הלב".

"כן, אנשים אומרים לי את זה. אני מקבל את המלה הזאת ברמה העקרונית, אבל אני לא אוהב את השיחים הסגנוניים של המיסטיקות, גם לא היהודית. יש בהן סמלים נפלאים, אבל את הפרקטיקות ואת הדברת שסביב עולם המיסטיקה אני לא אוהב. זה ממש לא לטעמי. ואם יש בי דבר מיסטי - אני לא יודע, יכול להיות - נראה לי שזאת האפשרות הפתוחה של ההכרה, אפשרות זמינה לפי דעתי לכל אחד, שנראית לי לגמרי מחוברת לעולם הזה. המלה הזאת מפריעה לי בעיקר מפני שהיא יוצרת סביבה מין הילה, אומרים עליה שהיא ?תורת סוד', וזה לא נראה לי לעניין. הדברים הקרובים נראים לי פעמים רבות חשובים ונשגבים ומלאי תוכן והרי-אלוהות לא פחות ממחשבות על שמימיות. ההתגלויות בספר הן המשך הרצף הזמין לגמרי של ההכרה ושל החושים וההתבוננות. כאילו, תסתכל עוד קצת - וזה כבר מתחיל".

מהקריאה בספר נדמה שהחוויה הזאת כרוכה בפרקטיקות של חיים. אתה מתאר למשל כיצד אתה יושב יום שלם כמעט מול פרח ומסתכל בו. במובן הזה זהו ספר פילוסופי מאוד, ספר שמצביע על איך "צריך לחיות".

"קשה לי עם המלה ?צריך' משום שהיא קובעת קודקס סגור, והדברים שמשוקעים כאן הם דברים שאתה מבין אותם דווקא אם אתה לא מוכן להם. אתה לא מוכן, אתה לא יודע, אתה הולך בתוך החיים ואתה לא יודע, וזה בעצם תהליך אדיר של זימון. פתאום אתה מגלה. יש דווקא איזה רפיון של השאלה ?מה צריך', הייתי משאיר מהשאלה הזאת רק את ה'מה'. אני באמת מרגיש היום תלמיד בתוך זה שאני חי, תלמיד שכבר אין לו מורה. אבל זה לא שאני המורה. כל מיני דמויות של אבות, גם אבי האמיתי, היו לי בחיי בבחינת מורים, ולפעמים ספרים גדולים היו לי מין חכם כזה, מוביל. ועכשיו החכם היא ההוויה. ואני בפירוש תלמיד.

"זה נכון שאני מסוגל ורוצה להיות מאוד מדיטטיבי על משהו, לא רק פרחים אבל גם פרחים. פרחים זה אחד הדברים הכי שווים לעשות את זה עליהם. אבל אני חושב שגם האופן שבו אני מקשיב לפעמים לאנשים, לילדים שלי, לאנשים שאני אוהב, ליצירות שאני קורא, הוא כזה. אבל זה לא נראה לי דבר מיוחד במינו, באמת לא. אם אתה שוהה על משהו, נותן לו את הכבוד הראוי, הוא מתגלה".

יש בחוויות האלה שאתה מתאר איזו התעצמות או התנפחות של "האני", דווקא בתקופה שבה הפילוסופיה או התיאוריה חושבות על ההרס שלו.

"אני לא חושב ש'האני' כאן מתנפח במובן הזה. יש כאן לפעמים חוויה של התרחבות מאוד ?טווסית' של חלק מסוים בהכרה, וזאת הרגשה של אושר גדול מאוד, רגע נהדר בהכרה, שחבל שאנשים לא יתנו לו לגיטימציה כמו שאפשר לתת ליגון או לשמחה".

הספר לא נקרא "התגלות" אלא "רישומים של התגלות"; האם ההתגלויות ניתנות בכלל לרשימה? האם הן לא מאבדות משהו במעבר שלהן אל הכתיבה?

"הדברים שהיו במשך החיים שלי בבחינת התגלות כזאת נתנו לי תמיד את ההרגשה שאם שווה לכתוב על משהו, זה עליהן. גם משום הפשטות והאוניברסליות שלהן, השייכות שלהן לכל בני האדם. מה שגיליתי זה שלא נכון להשמיץ את המלים במידה שמשמיצים אותן. הן טובות. הן הולכות איתנו למקומות מאוד רחוקים. ראיתי גם, במיוחד בשנה של המחלה של בתיה, שהמלים והספרות הן כלים מאוד אוהדים, מאוד חיוניים, כמעט עד התחייבות בנפש. גם המלים של הדיבור הרגיל - הדיבור עם אחים וחברים ורופאים - וגם הספרות. בסופו של עניין השתכנעתי שמה שאני קורא לו התגלויות הן הזדהרויות של סודות החיים בחיים, ונראה לי שהדבר הזה קשור במלים מעצם טיבו. בלי מלים זה לא היה הולך, אי אפשר היה אפילו לקלוט את הדברים האלה".

*

השבוע, כאשר ייצא הספר לחנויות, יציין הירשפלד שנה למותה של בת זוגו במשך שמונה שנים, הסופרת בתיה גור; רבים מרישומי ההתגלות בספר נכתבו מתוך התבוננות בבתיה, באהבתם, בחייהם יחד וגם במחלתה ובמותה. בהקדמה לספר כותב הירשפלד כך: "שישים יום אחר מות אהובתי ישבתי לכתוב את הדפים האלה. אין בי ולא היתה בי אמונה שהיא רואה אותם וקוראת אותם. ובכל זאת הם נכתבו אליה".

איך השפיעו החיים עם בתיה, ומותה, על הכתיבה שלך?

"כל הרישומים שנמצאים בספר נכתבו בשנים שבהן הייתי איתה, או אחרי שהיא מתה. ובמשך כל השנים האלה שחייתי איתה, שמונה שנים, הרגשתי שבבת אחת, בזכות החיים איתה, היכולת שלי לכתוב הצטללה מאוד. שאני כותב יותר ויותר פשוט. וזה לא שהיא הטיפה לדבר הזה, אבל איכשהו ההתרחשות בינינו חיזקה מאוד את השאיפה הזאת. וזה התחזק עוד יותר אחרי מותה. כאילו נעשה עוד סיבוב בורג. זה גם הצורך, וגם פה ושם ההרגשה שאפשר לגעת בה, שאני יכול. לגעת בפשטות, אני מתכוון, בבתיה, אני לא יודע".

אתה מתאר באחד הרישומים הראשונים את הפגישה הראשונה עם בתיה; הייתם אז סטודנטים לספרות באוניברסיטה העברית. עברו שנים רבות עד שהפכתם לבני זוג.

"שנינו גדלנו קשה. ההתבגרות הנפשית שלנו היתה מורכבת וכנראה שעם יסודות קשים של עיכוב. ברור היה לשנינו שלא יהיה לנו מין רומן. היא היתה נשואה, ואחר כך גם אני הייתי נשוי. ועד שהיא התגרשה זה בכלל לא עלה על הפרק. זה לא אומר שזה לא רחש מתחת לפני השטח, אבל באמת מתחת לפני השטח. זה פשוט לא היה באופק השאיפות שלנו.

"במשך כל השנים היינו חברים בלב ובנפש, זו היתה ידידות שאין כמותה, ידידות שאני לא רואה הרבה בעולם. לא היה יום בלי שיחה. זאת היתה היכרות שהפכה לאינטימיות בלתי רגילה. אבל אני הסתובבתי עם הפחד שאם נעבור ל'יחסים שלמים' זה ייהרס, ורק אחר כך הבנתי שזה פחד גברי ככל הנראה, שגברים חושבים שהמיניות מכילה איזה אלמנט הרסני. כשהעליתי את ההשקפה הזאת בעיני בתיה היא הסתכלה עלי בבוז לא-יתואר. אבל זה לקח לי שנים להסכים לחשוב בכלל שזה לא ככה. וזה באמת לא יאומן כמה זה לא ככה.

"אחרי שהיא התגרשה לקח עוד כמה זמן, ופתאום ירד לי האסימון. ואני העליתי לאט לאט את הנושא הזה. היא היתה מסורתית מאוד מבחינת תפיסת התפקידים הגבריים והנשיים, ולכן היא בכלל לא העלתה את הדבר הזה. זה היה פסול שזה יבוא ממנה, בעיניה. ולא שהיא הסתירה, זה פשוט היה כל כך אסור שזה יבוא ממנה, שזה לא בא ממנה.

"אבל מרגע שהעליתי את הדבר הזה, זה התרחש בתוך כמה חודשים. ונכון לחשוב גם שזו היתה מעין הסרת לוט מדבר שרחש כל השנים. מצד אחד אני שמח שזה לא היה אבוד כבר בכלל, אבל הסוף של הסיפור מראה שלא היה הרבה זמן. היא אמרה כמה פעמים שהאלים לא יאפשרו את זה הרבה. אבל זה היה רק בגלל הפסימיות שלה, שום דבר יותר מזה".

הספר נפתח בפנייה אל בתיה וגם מסתיים במותה, אבל במהלכו הוא מנהל דיאלוגים עם עוד כמה מתים: עם אחיך, עם אביך ואמך, עם המשורר חזי לסקלי. באיזה אופן קשורה הכתיבה שלך אל המוות והמתים?

"היא קשורה כל כך שאני בקושי יכול להגיד את זה. אני כל כך קשור בעולם המתים, והם נוכחים בתוך החיים שלי בצורה אינטנסיבית כל כך. אני חושב שזו אחת הסיבות שלקח לי שנים רבות לחיות, הקולות שלהם ממש החרישו אותי. ובכל זאת אין מה לעמוד בעמדה של קובלנה, מפני שככה זה. בנוסף לזה, אחד המורים שלי שהזכרתי קודם הוא בלנשו (הסופר וההוגה הצרפתי מוריס בלנשו, ד"מ). והוא הראה כיצד המרחב הספרותי הוא בעצם מרחב של מוות, והמצב הנפשי של הכתיבה הוא הימצאות שם. ומבחינה זו, יותר ממה שכתבתי אי- פעם ואולי אכתוב, אני נמצא שם. אני נמצא שם גם כשאני לא כותב או מלמד ספרות. ותמיד הייתי שם".

*

אחד הדברים המעניינים בספר, הוא מושאי ההתבוננות של הירשפלד ברשימות; בתקופה שבה פורחים "לימודי התרבות", בוחר הירשפלד לאורך רוב פרקי הספר להתבונן דווקא ב"טבע": בפרחים, באור, בנוף.

נדמה שיש משהו ארכאי במושאי ההתבוננות בספר. מושאי הכתיבה שלך היו מושאי הכתיבה גם במאה ה-12, למשל.

"קודם כל, מה שמחזיק כבר מבריאת העולם הוא רציני, לא? וחוץ מזה, יצא לי להיות אדם עם אספקט מאוד נאיבי, במובן של פרידריך שילר. זה בגלל אמא שלי, שהיתה מין אשת טבע ומחזורי השנה. היא לא היתה יהודייה, וזה ניכר, ואני הייתי מאוד קרוב אליה. ההרגשה שהאלמנטים האלה של הטבע והחיים הם האלמנטים - ולא שום דבר אחר - זה מלווה אותי ממנה, לגמרי. אין לי בדבר הזה ספק.

"גם היום כשאנשים מתרגשים הלב שלהם פועם ולא האוזן, וגם לא שום מכשיר דיגיטלי. אני לא מרגיש שזה ארכאי, זה פשוט לא מוכתב על ידי סדר היום של העכשיו, זה נכון, אבל יש לכתיבה הזאת מסורת בספרות, גם אם לא בספרות העברית, שלא תמיד עסקה בדברים האלה באופן ישיר. ויש בהחלט אספקטים שבהם אני יכול לומר שאני לא חי היום - ואולי זה גם חלק מעולם המתים הזה שבו אני מרגיש שיש לי אחווה כזאת עם דברים שחלקם בני מאה שנה וחלקם בני אלף. אני גם לא מרגיש שאני לבד בזה".

אתה מלמד שירה באוניברסיטה, אבל באחד הרישומים אתה כותב שאי אפשר ללמד שירה; שהדרך היחידה ללמוד שירה היא ללמוד אותה בעל פה.

"אתה צריך ללמד הרבה מאוד שירה כדי לגלות שאין מה ללמד. אני חושב שהדבר שיכול לקרות לכל אדם קורא שירה זה שהוא ייתן לשיר לעבוד בעצמו, באופן הולך ונמשך, שהוא יקרא אותו הרבה פעמים ויראה את הריכוז העצום שנוצר בין המלים ומתוך המלים. מה שעשתה מערכת החינוך הישראלית עם שירה, לעומת זאת, הוא אחד הדברים הנוראיים ביותר שהתרבות הישראלית עשתה. וזה משום שהיא עשתה לה תמיד דקונסטרוקציה נוראית: היא הפשיטה ממנה את הרעיון והעמידה את הצורה כאיזה מין צרה נוספת. והמפתיע הוא שהיא לא השתחררה מזה עד היום. הרי כך מפסידים את המקום האינטליגנטי שלה, את המקום המרוכז. והמקום הזה יכול להיחשף רק כשאתה קורא את השיר עצמו יותר ויותר, יותר ויותר לאט. ללמד לקרוא זה בעצם ללמד לקרוא לאט. להתבונן יותר. זה הכל. וכששיר עובד לבד, אז אין עליו. זה יותר מרוכז מכתיבה פילוסופית, שירה. מה שיש בכתבי הפילוסופים אתה לפעמים מוצא בשיר אחד. ואין מה לדבר שזה יותר יפה, בדרך כלל".

אתה כותב באחת הרשימות בספר, על הבדידות ההכרחית למצב של קליטת האמנות; הספר הזה הוא ניסיון לשתף בכל החוויות "האוטיסטיות" האלה.

"כן, זו בדיוק הכתיבה. היא מבקיעה את האוטיזם של ה'לחיות', שקשור לפחות אצלי, אבל זה גם נראה לי אוניברסלי, בבדידות נוראית. לחיות זו בדידות קולוסאלית, שמובקעת רק במצבים מאוד נדירים של אהבה. אני יכול להגיד שטעמתי את ההבקעה הזאת, ולא רק עם בתיה - גם עם הילדים ובעוד זיקות חזקות שיש לי עם אנשים - אבל ה'לבדיות' של הדברים העקרוניים ביותר היא המצב. היא המצב. והכתיבה היא הגשר המשוכלל והיפה ביותר מעליה; כמו הדיבור, בעצם, אבל בעוד שדיבור רגיל הוא גשר שאפשר ללכת עליו רק הלוך, כתיבה היא גשר שאפשר ללכת עליו הלוך ושוב".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ