שקט, השתיקות רועמות!

עלא חליחל
עלא חליחל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עלא חליחל
עלא חליחל

יודעים ושותקים: מנגנוני השתקה והכחשה בחברה הישראלית עורכות: חנה הרצוג וכנרת להד. הוצאת מכון ון ליר, הקיבוץ המאוחד, 200 עמ', 79 שקלים

קשה מאוד לסקור את הספר "יודעים ושותקים" מבלי לקפח חלקים ממנו; הספר הוא פרי יוזמתן של העורכות חנה הרצוג וכנרת להד, שאיגדו ואספו הרצאות, רשימות ומאמרים סביב הנושא המוכר כל כך והלא-מדובר כל כך - השתיקה וההכחשה בחברה הישראלית.

כל פרק בספר "יודעים ושותקים" מתמקד בתחום מסוים. למען ההגינות המינימלית אציין את כל הפרקים שבספר ואת כל המחברים והכותבים שנטלו חלק בספר חשוב זה, מכיוון שאין ביכולתי להתייחס לרוב הרשימות והמאמרים שבתוכו: "שתיקות רועמות": יאיר אורון, יהודה באואר, מיכל גבעוני, נדים רוחאנא, אריז' סבאע'-ח'ורי וגדעון לוי; "קשר השתיקה: שתיקות במשפחה ובקהילה": תמר כהן, חנה נוה, חיים חזן, כמיליא עראף-בדר, מנחם פרידמן וברק כלב; "שלא כדרך הטבע: איכות הסביבה בישראל": דני רבינוביץ וגייל טלשיר; "כלבי השמירה נרדמו": יולי חרומצ'נקו, רבקה פלדחי ויהודה שנהב; "שוברים שתיקה": סעד א-דין חלואני ויונתן בוימפלד.

אחד החיבורים המעניינים בספר הוא ההקדמה של העורכות, שממקדת את מטרת הספר ותוחמת את הרשימות המרובות והמגוונות אל תוך מתחם רעיוני ומחשבתי ברור ומהודק, וטוב שכך. אחרת הספר היה נופל בפח "תפסת מרובה לא תפסת", וגם כך הניסיון לקרוא בו קריאה ליניארית הוא ניסיון לא קל, לאור הגיוון הגדול בנושאים ובנקודות המבט. אך אולי זאת בהחלט היתה הכוונה מלכתחילה: לתקוף את הנושא מכל הזוויות האפשריות על מנת לספק תמונה רחבה ועמוקה לתופעה, וגם לשמש כמעין "מקפצה" למחקרים ודיונים שעתידים להתעורר בעקבות מקבץ הרשימות והמאמרים המגוון בספר. מכאן חוזקו של הספר, וייתכן שגם חולשתו בעיני אחרים.

כבר בהקדמה ניצבת הדילמה הלא פשוטה: אנשים לא יודעים ולכן הם שותקים, או שהם כן יודעים ובכל זאת מעדיפים להתעלם. תעלומה זו אינה נפתרת עד תומה, אך היא בהחלט נדונה בכמה מקומות בספר. אחד המרכיבים הבולטים של התעלומה הוא היותה של הדמוקרטיה "חממה ל'מכבסת מלים'. הדיבור עשוי להפוך למנגנון המאפשר המרה של זוועה כוחנית בדיבור מרגיע" (עמ' 9). איפיון זה תקף לגבי כל רבדי החברה והסתעפויותיה. העורכות גם מציינות ש"המשותף לרוב הכותבים הוא התביעה לפוליטיזציה - במובן הרחב של המושג" (עמ' 20), וזאת על מנת שמכבסה זו לא תפעל שעות נוספות.

יולי חרומצ'נקו מדגישה במאמרה, "תקשורת עצמאית מהי?", את אוזלת ידה של התקשורת המודרנית להעלות סוגיות מהותיות וביקורתיות, ומגוללת בפירוט את מהות העבודה שנעשית באתרי "אינדימדיה" בישראל ובעולם, כתחליף לתקשורת המסחרית הממוסדת שאיננה ששה להעכיר את מצב רוחם של הצופים הנינוחים בסיפורי כיבוש ועוני מהותיים ומנומקים.

הספר, כאמור בהקדמה, "מבקש לחשוף את הרבדים האמביוולנטיים של מנגנוני ההדחקה וההשתקה הפועלים בקרב הציבור הישראלי ולפענח את הקשר בין השתיקה, הידיעה והמעשה" (עמ' 8). אם נשפוט את הספר לפי הצהרה זו, יהיה אפשר להבחין בנקל שכמעט מחצית מהרשימות בתוכו עונות למטרה המוצהרת בהצטיינות, וכמחציתן פחות. נדמה היה לפעמים שהעורכות הכניסו רשימות (אפילו רשמים) שנוסחו כהרצאות במכון ון ליר, מתוך כוונה להרחיב את יריעת ההתדיינות, אך היה עדיף לפעמים לוותר על רשמים או רשימות מעין אלה, ו לו בגלל ההבדל העצום ביניהם לבין רשימות ומאמרים אחרים, מצוינים לעילא.

אתמקד בשני המאמרים הטובים ביותר בעיני, המבליטים את חשיבותו של הספר הזה; הראשון נכתב על ידי פרופ' נדים רוחאנא וגברת אריז' סבאע'-ח'ורי, תחת הכותרת "כוחניות, מרחב הסובלנות והמצב הפריבילגי". חשיבותו גלומה בניסוחה מחדש של הבעיה המרכזית שמאפיינת את יחסי רוב-מיעוט בתוך מדינת ישראל, והכפפת בעיה זו, באופן ישיר, נהיר ועקבי, לעצם היותה של מדינת ישראל מדינתם של היהודים. הם כותבים שהמרחב הביקורתי המתקיים בישראל אינו מרחב ביקורתי אמיתי, כי הוא עדיין נשען על עליונותה של הציונות והמפעל הציוני, מבלי לנסות לפרק את הנראטיב הציוני החל מהנכבה ועד היום. הפריבילגיות של קבוצת הרוב אינן מוטלות בספק, אפילו בעיני אלה הקרויים "פוסט-ציונים".

מדברי הכותבים צצות השאלות הבאות: "כיצד ניתן להסביר את היעדרו של מעבר מהכרה בעוול ההיסטורי לדיון במשמעויות המעשיות של הכרה זו? דהיינו, מדוע ההכרה ההולכת ורווחת בחוגים אקדמיים בעוול שנעשה לפלסטינים איננה מיתרגמת לדיון בעשייה שתביא לתיקון העוול, ולו באופן יחסי?" (עמ' 69). אלמנט השתיקה לגבי סוגיית העוול שנעשה לפלסטינים מונע את תיקון המצב, בגלל רצונו של הרוב לא לוותר על הפריבילגיות שלו כרוב שולט וכוחני: "מקור ההבדל בין החברה הפלסטינית לחברה היהודית במדינת ישראל אינו רק באפליה השוררת ביניהם. החשיבות בהמשגתם של ההבדלים, הנובעים מפריבילגיות של הקבוצה היהודית, היא בכך שזו מערערת על נקודת המוצא ורואה בחלק מן ההבדלים תוצאה של הפרויקט הקולוניאלי, ועל כן מבינה שיש צורך בדיון היסטורי על הדרך שבה אלה נרכשו וכך גם על אודות דרכי הפעולה לתיקונו של העוול" (עמ' 70).

לדידם של המחברים, הפריבילגיות של הקבוצה השלטת משתרעות על פני שלושה תחומים: הפריבילגיות החומריות (אדמות, ערים, פרברים, בתים, מפעלים, וכו'); הפריבילגיות הפוליטיות (הקמת המדינה כיישות יהודית וגיוס כל המשאבים על מנת לבצע זאת); והפריבילגיות התודעתיות (הקבוצה השלטת תובעת את המולדת לעצמה ומפקיעה את עצם הקשר בין הפלסטינים למולדתם). השתיקה לגבי נושאים אלה חילחלה אל תוך רבדי החברה הישראלית, והיא אינה מופרת גם בחוגי האקדמיה והמחקר.

ודווקא בתחום הזה הבעיה היא חמורה וסבוכה, כמו שמעיד מאמרו של פרופ' יהודה שנהב: "הפוליטי מתעניין בך: אינטלקטואלים, כוח ופוליטיקה". המאמר מצייר קו מתאר למצב המצוי מבחינת שתיקת האינטלקטואלים, וקו מתאר ברור ומנומק למצב הרצוי. בעיני שנהב, נוצרים מצבים שלאינטלקטואל אסור לשתוק בשאלות מוסריות ופוליטיות, כמו המצב השורר כיום במדינת ישראל: "במצב עניינים זה, שבו עומדים שני הקולקטיבים הללו בפני נקודה שכמעט אין ממנה חזרה - אי אפשר לקבל ולהשלים עם פריבילגיית השתיקה שמרשים לעצמם אינטלקטואלים, יהודים וערבים. שתיקה זו משמעותה בגידה" (עמ' 169).

מכאן עובר שנהב למושג "בגידת האינטלקטואלים" (שרבקה פלדחי מנתחת בהרחבה במאמרה "בגידת האינטלקטואלים") ודרכו הוא מציג את הבעיה המרכזית, בעיניו, לגבי האינטלקטואלים של היום - הינתקותם מבעיות מוסריות ופוליטיות, מבלי להפר את השקט שבתוכו הם חיים, כל אחר בתחומו.

למצב הזה שנהב מציע פתרון פרקטי וזמין, דרך יצירת מרחב לאינטלקטואל ועושר עשייתי בתחומו שלו. מתוך מרחב זה יוכל האינטלקטואל לעבור למרחב הציבורי-מוסרי-פוליטי, עם נטילת הסיכון להיות מנודה או מאוס בגלל דעותיו: "אנו זקוקים למקום שממנו יוכלו האינטלקטואלים לדבר. כשכתב ג'ורג' אורוול מתוך מלחמת האזרחים בספרד, הוא תיאר אותה כמלחמה של אינטלקטואלים נגד הפשיזם. אינטלקטואלים צריכים להיות מוכנים לצאת מן הקונסנזוס המחבק אל הכפור, הכריז במסה שקרא לה ?מדוע אני כותב'. האינטלקטואל צריך להיות מוכן ?להרצות באולמות עם רוח פרצים, לצייר בגיר על המדרכות, להפגין, להיעצר'" (עמ' 173).

עלא חליאל הוא סופר ועיתונאי

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ