עמינדב דיקמן
עמינדב דיקמן

שבעה שערי שירה - משוט פיוטי על פני תרבות המערב / כרכים א'-ז'

ערך ותירגם: אריה סתיו. הוצאת תמוז, 500 עמ' כל כרך, 140 שקלים לכרך

אשר פירסם אדוארד פרנקל, אחד מגדולי הפילולוגיה הקלאסית בדורו, את פירושו ל"אגממנון" לאייסכילוס, בשלושה כרכים גדולים, כתב עליו פילולוג ידוע אחר, קמפבל, ביקורת באחד מכתבי העת המדעיים. "זהו ספר גדול, ללא ספק", כתב קמפבל, "מידות הכרכים הן כך וכך, ומשקלם כזה וכזה". המאזניים הביתיים שלי מראים כי משקל שבעת כרכי אנתולוגיית התרגומים העצומה הזאת, על נייר הכרום אומר-ההדר של כרכיה, הוא כתשעה קילוגרם ומחצית הקילו. קילוגרם שלם יותר מששת כרכיו של מילון אבן-שושן במהדורתו החדשה. יש בהבדל משקלים זה איזה היגיון מוזר ומצמרר כאחד: משקלם של תרגומי סך שירת המערב לעברית גדול יותר מן העברית עצמה.

בפרוכת הספרות רקומה בחוטים זוהרים של זהב אגדה אחת, מסורת מימים מקדם, שהיא אמת לאמיתה: אחת לשנות דור, מתגלה, יש מאין, איש בודד ובעט הפלא שלו הופך את הספרות כולה על פיה. פילולוגים מקריחים, סופרים ומשוררים, מתרגמים ומבקרים עטורי זרי-דפנים מוריקים, אותות כבוד בוהקים, פרסים נחשקים וחברויות-כבוד באקדמיות אקסקלוסיביות - כולם כאחד מוצגים ככלי ריק, פיותיהם סגורים בהודאה אילמת באפסותם החדשה להם, כי מהבוקר שוב אין דבר כשהיה. הפציעה שמש חדשה. האיש האחד הפך את כל עמליהם הנכבדים לאבק-תמול. זהו, ביסודו של דבר, המיתוס המפתה שעליו נשענים "שבעת שערי השירה" של אריה סתיו. הלב הולך שבי אחרי האגדה הזהובה: ילמד לו הממסד האטי והנפוח לקח! קם אטלס יחיד והטה לנו את שכמו לעמוס עליה את כל חשכות בורויותינו. אבל האמנם כן?

הצהרות היסוד של בעל החיבור שלפנינו מרחיקות-לכת באמת ובתמים. "אם בתרבות מדובר", הוא כותב, "לעניות דעתו של הח"מ, רק תרבות אחת יש בכוחה להזין ולהפרות את תבניות היצירה הרוחנית במדינת היהודים, והיא מורשת המערב". ובכן, נמצא שכל אלה שעסקו כאן אם בתרגום הקוראן ושירת ערב, אם בתרגום השירה והפילוסופיה הסינית, השחיתו זמנם לריק בהתעסקות בחומר ספרותי משולל כל ערך תזונתי ל"תבניות היצירה" שלנו. נו, טוב.

הלאה מזה מצהיר סתיו, כי העובדה ש"תקופות שלמות בתרבות המערב הן בבחינת ספר חתום לקורא העברי" היא שורש הרע המקלקל את השורה בתרבותנו הירודה, ואת זאת, כמובן, נחלץ לתקן (ולו במעט) על ידי ספרו רב הכרכים.

הנה מתחילות הצרות

אלא שתיכף למפעל התיקון הכביר הזה מתחילות הצרות, ההולכות ומתרבות כבטור חשבוני. כמעט כל סימן של רעה חולה שאפשר לתת באמנות תרגום השירה ופרסומה בדפוס אפשר למצוא כאן: לגיונות על לגיונות של שגגות ניקוד מסמרות שיער ומפקעות מצחוק, כתיבים משונים שכבר בטלו משפתנו וכאלה שנוספו לה זה מקרוב (במיוחד בתעתיקי שמות יווניים, רומיים וצרפתיים: מרטיאל במקום מרטיאליס, סולפיסיה במקום סולפיקיה, ג'רר במקום ז'רר, וילהלם דה-לוריס במקום גיום דה-לוריס), שגגות בלשון העברית סתם ("שלשה עשר עצות", "שירה ברת-תרגום", ואפילו "כסופה ולבנה (ו)החלד" - ולא כסוף ולבן), טקסטים גדמים וקטעים (כשליש ומשהו מאידיליה של תיאוקריטוס, כארבע שישיות משיר של ורלן, שלושת-רבעי שיר של פסטרנק, שיר שמוט בית אמצעי משל הרברט), חיסול סיטונאי של הקדשות ואפיגראפים, תרגומים שגויים פשיטא ומשוטחים כבמערוך, והמון עצום ורב של "הערכות" ופסיקות משונות (דוגמה: בדברי ההקדמה לתרגומי מטיבולוס כתוב: "כיום נמנים עם מעריציו בעיקר הומוסקסואלים (ו)מחנה חסידים נוסף של המשורר הרומי בא מקרב גייסות השלום על פלגותיהם"). על כל אלה, על המבחר המוזר, על ההסברה נאדרת-הסמכות לקהל הפתאים - מרחפת רוחו קשת היד של המספר היודע הכל בכל, יותר מכל אחד אחר וטוב יותר מכולם גם יחד.

ה"משוט הפיוטי על פני תרבות המערב" (תת-הכותרת לאנתולוגיה כולה) אמור להוביל את הקורא על פני שירת אירופה כולה לפי ציר הזמן, "בצמתיה המרכזיים". אני מתיירא למתוח ביקורת כלשהי על לוח התחנות של הפלגה שירית זאת, כלומר על מבנהו הכללי של החיבור, מחשש פן יוליד הדבר בתוך חודשים ספורים כמה וכמה כרכי-מילואים. אסתפק בזה שאעיר כי הסיור ב"נמל הבית" של השירה המערבית (כלומר בשירת יוון ורומי) גרוע, וגם את העגינה בנמלי הרנסאנס והבארוק קשה לשבח מבחינת רוחב התיור.

מן הבחינה המתודולוגית, שהמתרגם מקפיד בה ביותר, תמוהה העובדה שפסח לגמרי על אחת התופעות היותר עשירות והיותר ממושכות בשירה האירופית, והיא השירה הניאו-לטינית, שבלעדיה אין לעמוד נכונה על התפתחות ספרות הרנסאנס, למשל. אבל הרי מדובר כאן במשוט לאורך "צמתים מרכזיים", ושוליותו או מרכזיותו של כל צומת הריהן, כמובן, עניין פתוח לוויכוח מתמיד בין הנוסעים ובין רב החובל, וסוף כל סוף, הלא הוא האוחז בהגה. נניח, אפוא, לביקורת על מסלול ההפלגה.

אפילו לאלים אין שם

התרגומים עצמם, המובאים "לנוחות הקורא והחוקר" (כלשון מודעות הפרסום) מול מקורותיהם בשמונה שפות, נגועים בבעיות כה מרובות, עד כי רפה היד מלגעת בכולן. אף על פי כן, אנסה לדלות דוגמאות מכרכים שונים. מה שניתן כאן לקורא משירת יוון ורומי ראוי לו יותר השם "עיבודים", או השם-הנרדף הרווח "שירים בעקבות".

נבחן דוגמה קטנה מיוונית. המבחר משירת קלימכוס נפתח בנוסח של אפיגרמה אחת, שבימים עברו היתה שגורה על פיהם של רבים: שיר אשכבה נפלא שכתב המשורר האלכסנדרוני לידיד מידידיו, פלוני הרקליטוס איש הליקרנסוס. סתיו הוסיף לאפיגרמה כותרת רגשנית משלו - "דמעות וזיכרון" - וכתב כך: "דמעות וזיכרון/ של כל אותם ימים/ בהם ישבנו ושוחחנו עד שקיעה./ הרקליטוס, אתה איש הליקרנסוס,/ ידיד מכבר, עכשיו עפר ואפר./ האיש אשר שיריו, כמו הזמיר/ נמלט מכלא כפותיו/ של אל סמוי מעין".

מצד העברית כלשעצמה, צורמת כאן השמטת השעבוד ("הזמיר [אשר] נמלט"). אם נתרגם שיר זה בתרגום מילולי שטוח ונוקדני מן המקור עצמו, נדמה שיתחוורו בו דקויות ועומק החסרים לגמרי בגרסתו הפיוטית עליצת-החופש של סתיו. ובכן: "אמר לי מישהו, הרקליטוס, את דבר מותך, והביא אותי/ לדמעות וזכרתי כמה פעמים שנינו/ את השמש בשיחה השכבנו לנוח; אבל אתה אי-בזה,/ ידידי איש-הליקרנסוס, כבר אפר ישן-נושן./ אולם זמיריך עודם חיים, ועליהם זה שאת הכל/ גוזל, הדס, לא יניח את ידו".

כך, בידי מתרגמים מסוג מסוים אפילו אלים מאבדים את שמותיהם. הפילולוגים, שנהגם המרגיז לענות בדקויות ולהעמידן כמכשול מעכב בדרך נסיקתו הזריזה של המתרגם, מעירים על הצירוף "טאי אאדונס" ("זמיריך"), כי אין לדעת אם מדובר כאן במטונימיה ל"שירים", או בכותרתה של יצירה אבודה כלשהי מאת אותו הרקליטוס, שנקרא שמה "הזמירים". כך או כך, אין כאן כל דימוי של השיר לזמיר ("כמו" בתרגום), וגם לא כל סלסול של דימוי ממין "כלא כפותיו של אל סמוי מעין".

נניח שאין להחמיר כאן עם המתרגם יותר מדי, מכיוון שבכל זאת הודיע ש"יוונית זרה לו לחלוטין" וגם סימן את הדבר בזה שלא הדפיס את המקורות היווניים בצד תרגומיו. אבל לטינית, כעדותו, הוא יודע יותר מלא-כלום ("שיעורי לטינית בבית ספר יסודי", עמ' 27). נפנה, אם כך, לאפיגרמה שהיא, כנראה, היותר מפורסמת מכלל האפיגרמות הנשכניות והמפולפלות של מרטיאליס; במקור (ספר א', מס' 32) כתוב: Non amo te, Sabidi, nec possum dicere quare. hoc tantum possum dicere, non amo te, ששיעורו בלשוננו: "איני אוהב [=מחבב] אותך, סבידיוס, ואינני יכול לומר מדוע;/ רק זאת אני יכול לומר: איני אוהב [=מחבב] אותך".

בתרגום המיוחס לתומס בראון (1663-1704), שניגח את הדיקן של קולג' כרייסט-צ'רץ' באוקספורד, הדוקטור ג'והן פל, נהפכה אפיגרמה זאת למרגלית אנגלית מפורסמת מאוד (כמעט אין מפרש בריטי שלא יזכיר זאת) I do not like thee, Dr. Fell ; / The reason why I cannot tell: / But this I know, and know full well: / I do not like thee, Dr. Fell ובנוסח סתיו: "פשוט איני סובל אותך, סבידיוס,/ איני יודע למה ומדוע./ רק זאת אוכל לומר:/ איני סובל אותך, ודי". הייתי אומר, שתמורת החן הדיבורי המפוקפק, כלה כעשן כל עוקצו של המכתם, הנעוץ, בין השאר, ב"מבנה הנחש המתפתל סביב זנבו": אותן מלים המצויות בראש ובזנב.

ניוותר בתחומי אותה משפחת שפות, ונעיין עיון קל במעשיו התרגומיים של אריה סתיו בשירים רוסיים. בכרך ז' מופיעים תרגומים לכמה משיריה של אהובה ותיקה של הקורא העברי, "סאפפו הרוסית", אנה אחמטובה. בתרגום השיר "אלכסנדר בלוק" (ליתר דיוק, "אל אלכסנדר בלוק", אבל מילא) כתוב: "היו עיניו מסוג שטוב לו/ אותן שכחת במהרה./ אכן מוטב היה לי אילו/ נמנעתי מלהביט בהן".

הצצה במקור מאשרת מושכל ידוע: מי ששפת אמו פולנית מוטב לו שייזהר בתרגום מרוסית, ולהיפך. מסתבר שעיניו הדמוניות של המשורר הדגול הן דווקא מן הסוג שכדאי לזכור. ברוסית "זפומניט'" פירושו "לחרות בזיכרון" ואילו בפולנית "זפומינץ'" פירושו "לשכוח".

המניפולציה של יהודה הלוי

עד כאן סקרתי באורח חלקי את הפרקטיקה של סתיו בתרגומיו; הגיעה השעה ליהנות משמץ תיאוריה. במבוא לאופוס כולו, מסביר סתיו כי אינו "דבק בשולחן ערוך של תרגום במובנו הצר של מושג זה" ומזכיר שלושה תחומים של "מרחב פעולה" שיש להותיר למתרגם: שינוי משקל, תרגום חרוז ב"חרוז חופשי" ולהיפך (מן הסתם - חריזת טקסט שאינו חרוז). האמת היא, שסתיו נוקט מהלכי תרגום רבים ומגוונים הרבה יותר ממה שמתרמז מהצהרה זו - החל בשינוי משקלים, שינויים קיצוניים למדי בתבניות חריזה, היפוכי סדרי שורות במקטעי טקסט רחבים, הזחת גלישות וביטולן, קיצורי שורות והארכתן, ביטול סימני פיסוק ושינויים (עד כדי הפיכת משפטי שאלה לחיווי ולהפך) ואפילו תוספת שורה שלמה או החסרתה. לעתים בוחר סתיו להודיע את הדבר לקורא, וברוב המקרים - לא. במקום פירוט מדויק של מהלכיו התרגומיים (שאינם פסולים מעיקרם), יש אצלו הצהרות כלליות, מצועפות בערפל.

רוב ההצהרות "התיאורטיות-פרקטיות" נוגעות לענייני משקל. לעתים תכופות נוהג סתיו לכתוב משהו מעין "החלפתי את המשקל המקורי ביאמב (סוג של משקל) הטבעי יותר לעברית, אבל נשארתי נאמן לפרוזודיה המקורית של השיר". לא עמלתי למנות כמה פעמים בדיוק מופיעה מלת הקסמים "פרוזודיה" בשבעת הכרכים שכאן, אבל על דברתי, עשרות פעמים. יסולחו לי דברי הבוטים, אבל המונח "פרוזודיה", בשימושו בימינו, יש בו די אריג כדי לתפור ממנו כיסוי לכל ישבן בכל מזג אוויר, שהלוא הוא כולל הן משקל, הן חריזה, הן תבניות בית, הן תבניות צליל, והשד רק יודע מה עוד.

ובכן, למה בדיוק מתכוון המתרגם "נשארתי נאמן לפרוזודיה המקורית"? אם במשקל עסקינן, הרי שמי שמסביר לקוראיו צמאי ההשכלה שהדו-טור האלגי, למשל, "מבוסס על שורה יאמבית בת 12 הברות ולאחריה שורה בת 11 הברות" (כרך א', עמ' 255) יש לו מושג דהה למדי על מה הוא מדבר, בהיות השורות מבוססות דווקא על דאקטילים.

את משנתו התרגומית מגולל סתיו בנספח מיוחד בשלהי כרך ב', תחת הכותרת הנאה "בין ביות לניכור - הערות לאסתטיקה של תרגום שירה". כאן עלי לגלות את דעת הציבור, שבחיבור זה אני זוכה לביקורת מידי המחבר, בעוון השמות שאני מחולל בתרגומי בגלל נטיותי הסלסלניות-בארוקיות (עמ' 484-486); אבל לפחות הכניסני סתיו בחברה טובה: אבי, שלמה דיקמן (תירגם את אובידיוס במדויק, אבל לא באורח רענן ונכון), ראובן צור (כשל בתרגום רילקה), ש. שלום, אפרים ברוידא ושמעון זנדבנק (קצרה ידם כולם כאחד בתרגום סונטות שקספיר).

חמוש בחוש היסטורי איתן מוכיח סתיו במופתים נחרצים שלא רק אחרונים סרחו בהלכות משקל ולשון, אלא גם ראשונים: עמנואל הרומי, אברהם אבן-עזרא ואף יהודה הלוי! "משורר גדול (מאבן-עזרא), יהודה הלוי, באחד משירי הים הנודעים שלו (...) אף הוא דוגמה למניפולציה פרוזודית של העברית. המשורר מבקש לעמוד במשקל של ארבעה יאמבים בכל שורה, אינו יכול לאתגר, ועל כן הוא דורש מן הקורא להשמיט את התנועה שבשוואים הנעים (דווקא!) ובחטפים (...) אגב, כוונתו של המשורר להעניק מקצב אשר יחקה את גלי הים עולה בידו גם במקצב האנפסטי ולא היה צורך לאנוס את השפה לשם כך" (עמ' 488). לבי לך, יהודה הלוי, שככה נתפסת בקלקלתך! וכי למה התעקשת לערוך את שיריך ביתדות ותנועות לבדן, ועל יאמבוס ואנאפסט ושאר ירקות כאלה נואלת לא לשמוע דבר מעודך?

במבוא הכללי (כרך א', עמ' 26) כותב סתיו: "מעט בלבד מן השירה המתורגמת בזאת ראה אור בעברית. ההחלטה לחזור ולתרגם שירה זו היתה סובייקטיבית לחלוטין. אם סברתי שאוציא מתחת לידי גרסה טובה מזו הקיימת, עשיתי זאת (אם עלה בידי, ישפוט הקורא)". בזאת הצהיר המחבר: אחת - שבא להטליא במחט-עטו את חורי התרגום של מסורתנו הדלה; ושתיים - שכוונתו המפורשת אינה להיעמד לצד קודמיו בתרגום, אלא לעלות עליהם.

ובכן, הריני מקבל, כקורא, את המינוי לשעה שהעניק לי המתרגם בתורת שופטו, ואני פוסק, על סמך השוואות בדוקות, כי ברוב המקרים גרסותיו נופלות מאלה הקיימות. למטה באותו עמוד, ממשיך ומסביר המתרגם, שאמנם היו אי-אלו "קודמים" ש"חסכו" לו מעט עבודה (חי נפשי, בזו הלשון!) - שלונסקי, שלמה דיקמן (אבל רק בתרגום "אינאיס", כנראה לא בתרגום לוקרטיוס), ז'בוטינסקי ואפילו אני הקטן.

לזה ייאמר - מגלה זעיר-טפח ומכסה עולם ומלואו. ושמא אך מחמת עקת המקום הצר הזכיר מר סתיו רק אחדים מקודמיו (ועוד כמה דחק להערות שוליים רחוקות)?

ודאי שלא: שהלוא צייד את כרכיו בביבליוגרפיות לועזיות ארכניות שלא היו מכלימות שום חיבור מן ה"אקדמיה", שבוזו העמוק כלפיה אינו יודע גבול. במחי-עט זריז העלים מקוראיו את רוב מפעלות תרגום השירה בדורות האחרונים ובדורנו-שלנו.

אני מתבונן במגדל הקטן של שבעת הכרכים האלה המתנוססים על שולחני, והמרקסיסט שהיה בי קם לתחייה מקבר ימות-עלומי ומקשה, כדרכו, קושיה מטריאליסטית דיאלקטית למשעי: לאלו חובבי-שירה פרולטריים נועדו שבעת הכרכים המפוארים האלה, שמחירם אלף שקלי כסף? לסטודנטים, לתלמידים? לכל חובב שירה?

כמו סוסי יאור רדומים למחצה, רבוצות "השאלות הגדולות" במימי ביצת החיים הרגילים, ורוב הימים אין אתה רואה אלא את קצות אוזניהן הקטנות ואת עיניהן המעוגלות מעפעפות בעצלות. אבל אך יעבור על פניהן משהו גדול דיו, הן פוערות לוע היפופוטמי גדול. וכך גם כאן: מתוך בחינה בהקשרה הכולל של תרבותנו, האנתולוגיה של אריה סתיו גדולה דיה להחריד את השאלות הגדולות מרבצן. מדוע זה טרם הגיעו עולם המו"לות שלנו וכל מוסדות התרבות הרבים, המשפיעים לו את חלב התמיכות המתוק, למצב פעיל באמת? פעיל - פירושו כאן שאנתולוגיה כזו שתירגם סתיו היא אמנם צורך מובהק, אבל לא כמפעל גחמן יחיד, דבר שלשמו ראוי היה ליזום, במרץ, צוות גדול ורבגוני של מתרגמים מעולים, צבא עוזרי-מחקר, גדוד ביבליוגרפים, אוגדת נקדנים ומגיהים, ולקומם על אדנים מוצקים ואמינים בניין שירה כזה, או כדומהו, על שבעת עמודי הדעת ושערי החוכמה.

ד"ר עמינדב דיקמן הוא ראש המחלקה ללימודי תרגום באוניברסיטה העברית בירושלים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ