בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הולך לאן שהרוח נושבת

ספרו של יובל בן עמי הוא מסע עם גיטרה ופרפרים בבטן אל אמריקה של חוואי הדרום והג'ז, אל ארץ השחורים, הגזענות, הרוך, היופי והייאוש

תגובות

סוזנה, אל תבכי: ח"י ימים בדרום ההזוי של ארצות הברית

יובל בן עמי. הוצאת חרגול, 165 עמ', 73 שקלים

א ת "סוזנה, אל תבכי" כתב יובל בן עמי עם גיטרה על ברכיו במקום הבנג'ו של השיר, כי "סוזנה, אל תבכי", גם בלי ה"הו", היה לו מפת הדרכים של אמריקה הלא נודעת, אמריקה של הדרום, של דיקסי, של מלחמת האזרחים שעודה נמשכת, של מה שהוא הכי אמריקה שיש, הבלוז.

הוא כותב מסע באמריקה של דרך הטבק, של חוואי הדרום והג'ז, על ארץ השחורים, הגזענות, הרוך, היופי והייאוש, אמריקה של אי צדק ותוגה וכישוף ואמריקה שהיא עולם מעורער ועיקש שאינו שוכח דבר, של אלוהים אוהב אותך, וזאת תוככי הארץ העשירה בתבל. יש לו הקצב המרתק בשביל המקום שאותו הוא מעצב, יש לו ניגון בתוך הכתיבה, הוא שומע את הרוח ואת הכאב ומראה את המגוחך ואת הבלתי ייאמן, והוא עושה מה שרציתי לעשות מזמן ולא עלה בידי, לכתוב מסע של י"ח ימים בדרום ארצות הברית, ארץ לא נודעת שלעולם לא תהיה ידועה אלא למי שחי בה ושר "הו סוזנה, סוזנה, אל תבכי", ועושה את מסעו כאילו היה כותב מחקר אנתרופולוגי שעושים בדרך כלל על תושבי איים רחוקים או שבטים אוכלי אדם.

בשקט, באהבה, בפליאה, הוא יורד לצפון קרוליינה, לממפיס טנסי, שם, עם הגיטרה שלו ופרפרים בבטן, הוא פוגש את הקיטש שנותר מאלביס פרסלי, שבפסנתר ורוד הביא בלי דעת את המוסיקה השחורה לקהל הלבן. הוא מגיע לג'ורג'יה וללואיזיאנה, הוא נוסע בארצות הטבק שבהן מותר לעשן אפילו בהלוויות, שהרי שם מייצרים את הטבק של רוב העולם, ושם בווירג'יניה מצטטים לו את השורה האהובה עליו מאת אוגוסטינוס הקדוש: "תנו צניעות וטוהר מידות, אבל עוד לא". כלומר, עדיין לא. אפשר לחכות.

בדרום יש שנאה קשה, אך יש גם סבלנות גדולה. המחקר ההזוי של בן עמי הוא מסע הכי חקור שיש. הוא הולך לאן שהרוח נושבת, אך בתוך האיזון של מה שהתיר לעצמו לתכנן. לא יום נוסף. לא פחות יום. מי שישנו מדבר. הוא אינו מסביר, שכן החיים אינם ניתנים להסברים. הוא אינו שופט אנשים - יהיו הכי יפים ויהיו היותר מכוערים ויהיו היותר רעי לב שהכיר בדרכים.

הוא מעצב לנו דרום קסום שבאכזריות עדיין לוחם במלחמה הקשה ביותר, ההרסנית ביותר, הבלתי ניתנת לצידוק או לניצחון בתולדות אמריקה - מלחמת הדרום נגד הצפון. הסוציולוג הגרמני מקס ובר כתב שאמריקה רבודה במוסר פרוטסטנטי (או אולי נכון יותר קלוויניסטי), המביע את האמונה שלפיה העושר בא כמתת אלוה והעוני הוא עונש מוצדק שניתן משמים. בן עמי מחפש ומוצא את מה שהוא קורא לו "הנשמה של הדרום", שהיא בעצם נשמתה של אמריקה מחוץ לכמה אזורים מבודלים ומוכרים. בדרום, הצפון עד היום הוא "כובש זר ושנוא", שם מצווה אדם להקים על קברו כספומט לצאצאיו שיקבלו מעט כל פעם. שם מקים מטיף דתי בית חרושת למיסיונרים פרוטסטנטים. שם איש שחור זקן מסכן, אך אולי בעצם מחאתו היא נגד עצמו, כי הוא עוטה על עצמו את דגל הקונפדרציה, שהוא בעצם גזר דין מוות עליו ועל גזעו. אך זהו גם ניצחון על כך שהוא יכול היום בעל כורחם ולמורת רוחם של כולם להניף את דגל תלייניו.

בן עמי מתאר את רכבות הנוסעים, שמתו באמריקה בגלל לחצן של יצרניות המכוניות, ואת מה שנשאר לעשות כנווד, לנסוע לאינסוף באוטובוס גרייהאונד. הוא אינו משתאה כי הוא רוצה שהקורא ישתאה. הוא מביא, לא מתאר, והנפשות שהוא מדובב מתארות את עצמן. הם אנשים תמימים או חסרי מצפון, או אדם שנודד שנים מפני שהותיר אויבים שאולי שכחו לחפש אותו אחרי שהיכה זונה בפילדלפיה ואין לו לאן כן, לאן לא לחזור.

נושבת בספר רוח של צניעות, של ראייה חדה בלי ניסוחים מעייפים, שיושבת בתוך החיים ובמציאות ואינה מצריכה תירוץ. הוא מתאר את הכישוף של זונה בניו אורלינס ושל רגלי צפרדעים ושל נפשות תועות שאינן יכולות לצאת מהחור הקטן שבו הן חיות. בן עמי כותב עם משקפת הפוכה; בצד שלו הוא נשאר צמוד לצד הממזער של הזגוגיות, ואילו לנו הוא נותן את המרחב הגדול. במלים אחדות, הוא מעצב אנשים עצובים, מסכנים, החיים בתוך העושר הכי גדול, אך הם חיים ויודעים שהם חיים בעולם שלישי.

בסופו של דבר זהו ספר שמריח טוב, מהנה, מחכים, כי הוא בא מהחיים. בן עמי יכול לשיר את הבלוז שהוא הניגון של הדרום שכבש את אמריקה והיא הרסה אותו רק כדי שיהיה אמריקה, ואמריקה בסופו של דבר היא הדבר הכי דומה ליהודים: אבק ויופי, בלוז עם קנטקי פרייד צ'יקן והפלונג קאסידי עם עשרות פרסי נובל. בסופו של דבר, אמריקה נוסדה עם הרעיון שתיבנה בה ישראל חדשה והיא גמרה עם מה שהכי דומה למי שרצתה להידמות לו. אצלנו זה משרד ביטחון עם תזמורת פילהרמונית, ואצלם - הזבל כמכונה לעשיית כסף והאמנות הכי גדולה.

ספרו של יורם קניוק, "עיטים ונבלות", ראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד



הרובע הצרפתי בניו אורלינס לאחר הוריקן קתרינה, אוגוסט 2005



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו