טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ואריאציות על ברוש

תגובות

התגנבות יחידים / יהושע קנז (עם עובד)

שם המעצב לא צוין

הרוצחים / דרור בורשטיין (בבל)

עיצוב הסדרה: אנקטי

על המדף בחנויות הספרים הופיעו פתאום ברושים; על עטיפת המהדורה המחודשת של "התגנבות יחידים", ספרו הקלאסי-זה-כבר של יהושע קנז, בציור מאת מיכאל קובנר, ועל עטיפת ספרו החדש של דרור בורשטיין, בציור מאת ישראל הירשברג (ובינתיים הצטרף עוד ספר, בהוצאת מאגנס, העוסק בשדרות הברושים שניטעו בארץ ישראל בתקופת המנדט, ועל עטיפתו צילום ישן של ברושים).

על העיצוב אין טענות; בספרו של קנז נפרש הציור היפה על פני העטיפה כולה, הלוגו האדום של ההוצאה בפינה הימנית משתלב יפה בצבעים החמים שבציור, והכיתוב מופיע בתחתית, על רקע בהיר, כמעט כמסגרת לציור, באותיות מרובעות בגוון סגול עם נתזי לבן, כשבין שם הסופר לשם הספר מפריד רק קו אנכי דקיק בכתום.

עטיפת ספרו של בורשטיין נוצקה לתבנית קיימת. הוצאת בבל הצטיינה מתחילת דרכה בתשומת לב רבה לעטיפות, וגם זו עטיפה יפה בפשטותה האלגנטית: "פריים" מתוך ציור הברושים של הירשברג קוטע את צמרתו של האחד; הם פרושים על העטיפה לאורך, ומצד ימין נקטע הציור בפס מלבני לבן. מצד ימין למעלה, לאורכו של הפס הזה, מופיע שם הסדרה באות קטנה ועדינה בירוק, הד לגוון של הברושים, ובתחתיתו של הפס רישום קטן בשחור: הלוגו המוצלח של בבל, עץ הפוך שצמרתו כעין תחרה עדינה, והמלה "בבל" בפרנקריהל פשוט בשחור מתחתיו. משמאל, באותו גובה, על הציור עצמו, גם כן בפרנקריהל (הפעם בצבע לבן), מופיעים שם הספר ושם הסופר בשתי שורות, בשני גדלים שונים.

חשבתי מיד על הסיפור הקצר והמופתי של ארנסט המינגוויי "הרוצחים" ("The Killers"), על עלילתו המינימיליסטית, המקולפת כמעט כליל מתיאורים, למעט זה של שני הרוצחים שנראו "כמעט כמו תאומים". העיצוב מינימליסטי - ויש צמד ברושים תאומים. אבל ספרו של בורשטיין דווקא עשיר, ואין בו זכר להמינגויי (ובאנגלית הוא נקרא דווקא "The Murderers").

אבל מה עם הברושים? אצל קובנר הם עומדים לבדם משני צדיה של דרך עפר שממשיכה ומתעקלת הרחק מאחוריהם, מזמינים לפסוע בה, לחלוף ביניהם ולהיבלע באופק. אצל הירשברג הם נרכנים זה אל זה, מצטופפים, חורשים רע, לרגעים מתמזגים לכלל מפלצת מוזרה. קובנר והירשברג הם שני ציירים ירושלמיים, שמייצגים תפיסות ציוריות שונות לגמרי. אצל קובנר, משיכות מכחול חופשיות בסגנון אקספרסיוניסטי, ופאלטה בגוונים חמים של שקיעה (ארגמן, אוכרה, כתום), דרך עפר בגוון כמעט שקוף מוליכה אל האופק, אל גבעות סגולות ושמים שקופים שפרושים ברקע. אצל הרשברג, עמלנות דייקנית ברוח הציור הצפון-אירופי של המאות ה-16 וה-17, פאלטה בגוונים קרים (תכלת עזה מבצבצת מבין הצמרות באור בהיר וחד של צהריים), והברושים עצמם גושי ירוק כהה ואפלה שחורה.

אפשר להיזכר, כפי שאמנם הזכירו לי חכמים ממני, שבמיתולוגיה היוונית ברושים הם סמל לאבלות: ב"מטאמורפוזות" של אובידיוס מסופר על קיפאריסוס (מכאן Cypress, ברוש), שהאלים הפכו אותו לברוש אחרי שהתאבל, כנראה בהגזמה, על אייל המחמד שלו שניצוד. האם נשאר משהו מזה בשדה הסמיוטי? נדמה שכן. יש הסתגרות, שתיקה, בדידות.

אבל בעיקר, בשתי העטיפות האלה, גם אם הנושא אחד, הביצוע שונה. הנוף של קובנר, על עטיפת ספרו של קנז, הוא מין נוף ישראלי מיתי, של צייר יליד הארץ, כמו תמונה מתוך זיכרון ילדות קולקטיבי של בני דור מסוים. בברושים התמירים, המסוגרים, יש ממיתוס הצבר, הלוחם השתקן והנוגה, ומהמציאות הגברית-המיתולוגית הישראלית שעומדת מעל ומאחורי גיבורי הספר. אצל הירשברג, שאינו יליד הארץ, הברושים מקומיים אמנם, אבל גם זרים, מאיימים, מצוירים באור הישראלי החד, שציירים שבאו לכאן מארצות אחרות נאלצו תמיד להתמודד אתו (והרבה דובר בכך בדברי ימי האמנות הישראלית). שני ציורים, של שני ציירים ישראלים שונים כל כך בסגנון הציור שלהם ובהיסטוריה האישית. וגם שני רומנים, מאת שני סופרים שונים כל כך בסגנון כתיבתם, בני שני דורות שונים. אולי ארבע וריאציות על הישראליות.





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כרטיסים להופעות והצגות

tm_tools.isArticleType(article) : true