טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"איפה היית כשאירע הרצח ואיך זה השפיע על יצירתך"

הספר "יוצרים בעומס יתר" כולל 29 ראיונות עם האמנים המובילים בישראל, המתבקשים לספר על השפעת רצח רבין על עבודתם, ומאפשר לבחון את הקשרים המגוונים בין אמנות ישראלית לפוליטיקה

תגובות

יוצרים בעומס יתר, רצח רבין אמנות ופוליטיקה

דנה אריאלי-הורוביץ. הוצאת בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב והוצאת מאגנס, 407 עמ', 89 שקלים

"יוצרים בעומס יתר" הוא ספר מרתק; אפשר אפילו לומר שהוא ספר מפתח בתחום האמנות בישראל, אבל לאו דווקא בגלל הנושא המוצהר שלו, אלא בגלל מה שמגיח מתחתיו. מבעד לעדשה שהתקינה המחברת משתנה הפוקוס, ודברים אחרים מאלה שהתכוונה אליהם מתחדדים ומתבהרים.

הספר הוא מחקר על "קשרי הגומלין בין אמנות לפוליטיקה בישראל", והוא מורכב מראיונות שערכה המחברת עם 29 אמנים על רצח רבין, שהיא רואה בו "אירוע טראומתי שהשלכותיו קשות מנשוא". בין האמנים המרואיינים בו אפשר למצוא את לאה ניקל, רפי לביא, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן ורבים אחרים.

כנראה מפני שבאה מתחום ההיסטוריה, כתבה דנה אריאלי-הורוביץ טקסט בהיר וישיר, נטול יומרות ובה בעת מקצועי מאוד, בניגוד לרוב הכותבים בישראל בתחום האמנות, שכתיבתם לעתים סתומה ממש. הקריאה במבוא משכנעת שהכותבת מעוניינת באמת ובתמים לשרת את מושא מחקרה.

היא ניסחה גרעין של שאלון אחיד, אבל הוסיפה "הדגשים ייחודיים לכל אחד מהיוצרים". בשיחות שלה עם האמנים היא לא דוגמטית, אלא הולכת איתם וכך מאפשרת לאישיות של כל אחד מהם לפרוץ ולעמוד בו כיישות עצמאית. הספר שיצרה מקבל חיים משלו, בין השאר בזכות גמישותה ורגישותה למרואיינים, וכך נדמה כי הוא חותר תחת התזה המוצהרת שלו עצמו. בספר הזה הפוליטי נהפך לערוץ - אפקטיבי אמנם, אבל רק ערוץ - להולכת האישי, במובנו המילולי ממש: הוא משקף באופן בלתי אמצעי את אישיותם של האמנים המשתתפים בו, הוא מציג את הלשון האישית שלהם, את אופן החשיבה שלהם, את כל ה"אישי" שלהם כאמנים.

האמנים עצמם מסרבים להסתדר בשורה לפי ה"אג'נדה", כלומר לפי ה"פוליטי"; הם צפים, זורמים, מתעתעים, חושבים, זזים. כך, למשל, מוטי מזרחי, שבתשובה לשאלה "מה זו אמנות פוליטית טובה" עונה: "זה לא מעניין אותי. בעיני זה משהו רחב יותר, רוחני, שלא מתממש", וזאת לאחר שענה ב"כן" נחרץ לשאלה אם "הרוב המכריע של יצירותיו הן פוליטיות". ומיד בהמשך: "העבודה שלי מבחינת הזמן היא לא פוליטית, לא קונקרטית".

בראיון שהתפרסם ב"הארץ" סמוך לפרסום הספר, נשמעה המחברת כמעט מתנצלת על טענה שהושמעה כלפיה, כי החינוך האמנותי בישראל אינו פוליטי דיו. בקורסים שלה היא מקפידה על זה, אמרה. המראיינת המשיכה וטענה כי "לא רואים את זה בעבודות הגמר של בוגרי בצלאל", ואריאלי-הורוביץ השיבה כי "זה תהליך הדרגתי, שייקח זמן". כלומר, מתחוללת כאן מהפכה. האמנם? ואיפה יגאל תומרקין, דוד ריב, מיכה אולמן, דוד גינתון, מיקי קרצמן, פבל וולברג? או אמנות מגדרית נשית שאוצרות כאן תמי כץ פריימן, גליה יהב ועוד?

ובכל זאת שני הישגים גדולים יש למחברת הספר הזה, והראשון הוא הצלחתו לנצח את התיזה של עצמו; דווקא הוא ההוכחה שהמבט על האמנות מבעד לעינית הפוליטית, חשוב ככל שיהיה, הוא מבט מצמצם. מאחר שהאמן רגיש לסביבתו, הרי שבמדינה כמו ישראל הפוליטיקה תמצא בוודאי את דרכה לעבודות, אבל מקום וזמן הם כל מיני דברים, לא רק פוליטיקה. וזכותו של אמן שלא לעסוק בכך, וזה בשום אופן לא יכול להיות, ואסור שיהיה, קנה המידה היחיד.

רפי לביא משרטט בספר את הקו הדק שמפריד בין אמנות פוליטית לתעמולה, כאשר לגבי אחדות מעבודותיו הוא מתייחס כתעמולה ומסרב להחשיבן כאמנות. הדיון המדויק של רפי לביא, האינטלקט החריף שלו, ושאר "סמני אישיותו" שבוקעים מתשובותיו לשאלות, הם הדברים החשובים במסמך הזה. כלומר, מה שמעניין כאן הוא לא האופן שבו האמנים פועלים ומגיבים באופן פוליטי; מה שמעניין כאן הוא האופן שבו הם מגיבים ופועלים.

ההישג השני של המחברת הוא יצירת מסמך תיעודי רב-ערך, שראוי להימצא בספרייתו של כל מי שאמנות ישראלית חשובה לו, מסמך המספק מכלי ראשון, באופן בלתי אמצעי, טקסטים, אחדים מהם נדירים ממש, של אמנים, על עצמם ועל אמנותם, ומבעדם מצטיירות לנו דמויותיהם. כך, למשל, לאה ניקל, המעידה על עצמה כי "יש המון צעירים היום, אבל אין לי מושג מה עמדותיהם. אני לא צריכה להכיר את כולם. לא מספיק שאני מכירה את מאטיס ואת פיקאסו?"

או דגנית ברסט, שסיפורה על המפגש שלה עם רבין זמן קצר לפני הרצח משקף אמפתיה ורגישות; אריאלי-הורוביץ מתעכבת אתה על השלבים בתהליך העבודה על היצירה שעשתה בתגובה על רציחתו, "איש זקן, לבוש בחליפה", ומהשיחה הזאת עולה דמות של אמנית רגישה, חכמה ומעמיקה.

או ניר הוד, מין פיטר-פן חכם, ילד של אבא-אמא. "היכן היית כשרבין נרצח?" הוא נשאל. "הייתי בבית, אצל ההורים שלי", הוא משיב, בנאיביות נוגעת ללב ובכנות, למרות מוחצנותו המוצהרת. "הדבר היחיד שמעניין אותי באמנות זה הכוח, סוג של קסם, אשליית הזוהר", הוא אומר. "ב'בצלאל' כל הזמן ירדו עלי שאני לא מבין (...) טענו שאני שטוח (...) ירדו עלי גם מכיוון שדיברתי על רגש. כי אמרתי שאני מתעסק ביופי. טענו כלפי שאני מתעסק בדברים הכי שטוחים שאפשר בעולם האמנות".

אחד התענוגות בספר הוא לפתוח אותו כל פעם במקום אחר, כמו לשלוח יד לשקית אטומה ולהוציא שוב ושוב הפתעה אחרת. לראות את ההקשרים, את התשובות השונות לשאלה האחידה הפותחת - "איפה היית כשאירע הרצח ואיך זה השפיע על יצירתך" - ואת הכיוונים השונים והמרתקים שהשיחה יוצאת אליהם.

לרוע המזל, מצד העיצוב לא שפר גורלו של הספר. זה מאכזב במיוחד בהתחשב בכך שחתומה עליו כמו"ל, נוסף להוצאת מאגנס, גם האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, שמוציאה מדי שנה מחזורים שלמים של מעצבים מוכשרים. העטיפה מעוצבת בנוקשות מגושמת, מלבן רוחבי בתחתית (שנמשך לגב הספר) ועליו הכותרת בלבן, ומלבן אדום בצד שמאל, ועליו שמות האמנים בשחור, הכל מודפס באותו גופן, בעובי ובגודל שונה. הכריכה הרכה לא תחזיק מעמד בדפדופים החוזרים שהספר מזמין, בין השאר כי היא מחזיקה 400 דפים כבדים. הנייר הוא נייר לבן חצי מבריק, כנראה כדי לשרת את העבודות המוצגות בספר, אבל זהו נייר כבד מהרגיל. כנראה משום כך השתמשו בדפים דקים יותר, שהכתוב בצדם האחד משתקף בצד השני. כך, מצד הכתב רואים את צורת המתאר של המלבן הכהה של תצלומי העבודות, ומה שחמור יותר, כשמסתכלים בתצלומי העבודות, רואים בהן את הכתב המשתקף מגבו של הדף.

האיכות של הדפסת העבודות ירודה במקרים רבים, והתחושה בטקסט לא נוחה. גודל האות ביחס לריווח בין השורות נראה לא נכון. גם האות אינה נוחה לקריאה של הרבה טקסט רציף, אבל אם כבר נבחרה, אולי כדי לתת תחושה "עיצובית" יותר, כדאי היה להוסיף אלמנטים עיצוביים עדינים. אבל עדינות ותחכום הם לא הצד החזק של העיצוב כאן.



פנחס כהן-גן, הרצל - רבין אינסוף


דגנית ברסט, ללא כותרת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כרטיסים להופעות והצגות

tm_tools.isArticleType(article) : true