דוד רוזנטל
דוד רוזנטל

ככל שנוקף הזמן מתברר שאוסף קטעי הגניזה בז'נווה (שעליו כתבתי ב"תרבות וספרות" ב-26.5) יפה לא רק בצורתו החיצונית, אלא תוכו כברו. מצד אחד יש בו חיבורים ותעודות חדשות שלא בא זכרם בספרות, ומאידך גיסא - השלמות חשובות לחיבורים קטועים שעלו מהגניזה הקהירית. ויש בו כמובן גם לא מעט העתקות של טקסטים ידועים, ואף בזה יש ברכה, וכך אפשר להשוות את הנוסחים שבידינו עם הקדומים שבכתבי היד.

אחד העניינים המסקרנים כל חוקר גניזה הוא תיארוך הקטע שהוא מחזיק בידו. באוסף שלנו יש לפחות חמישה חיבורים שתאריך כתיבתם בטוח - בין 1026 (דפים חדשים מפיוט שתחילתו וסופו כבר פורסם), ועד המחצית השנייה של המאה הי"ב. ביניהם גט משנת 1166 ופיוט ארמי שבסופו תאריך: "בשתא דהיא אלפא וארבע מאה וחמשין ותשע לשטרי" (=1148). ברוב המקרים אין לנו אלא להישען על זיהויים משוערים של פליאוגרפים, חוקרי כתבים עתיקים. כך יש באוסף שלנו פלימפססט, כלומר קטע קלף המכיל כתב על גבי כתב - תופעה מוכרת בגניזה. החיבור הראשון שנכתב על הקלף (כנראה תרגום המקרא ליוונית) כתוב אותיות יווניות. במשך הזמן גירדו ומחקו את הכתב היווני מהקלף, ועל גביו העתיקו פיוט של הקליר. את תאריך הכתב הראשון, היווני, מקדימים פליאוגרפים יווניים עד בערך למאה השישית.

מכל מקום, במאות הי"א והי"ב עלו בערי המערב (צפון אפריקה) דמויות מרכזיות בעולם התורה (כרבנו חננאל בקירואן, טוניס; ואחר כך הרמב"ם במצרים). צמיחת מרכזים אלה סיכנה את התלות המוחלטת של יהודי מצרים וצפון אפריקה בישיבות הגאונים בבבל. ואכן, פרק מרתק בתולדות חכמי ההלכה הוא יחס הרמב"ם לגאוני בבל. בבואו למצרים ישב הרמב"ם בצומת דרכים בין גאוני בבל לעולם היהודי של המגרב. כשנתברר לו שהלכה שפסק ב"משנה תורה" שלו אינה נובעת מהתלמוד עצמו, אלא מדברי גאון שחדרו לנוסח התלמוד, חזר בו מפסקו וציווה למחוק את ההלכה מספרו. הוא יוצא חוצץ נגד הנהירה העיוורת אחרי הגאונים בבבל, בלא להבחין במידת גדולתו של כל גאון וגאון על פי כתביו ודבריו: "אותו הנזיד הנתעב שכל העם מצפים בצפיה לכל דבר שנשמע מהישיבה או לנתינת תואר כבוד משם ושאר ההבלים ההם, אשר נעשו להם דבר שבטבע" (אגרות, תרגום בנעט, תש"ו, עמ' 54).

אחד הממצאים באוסף בז'נווה הוא תרגום ערבי ל"בקשה" שכתב ר' סעדיה גאון. ר' אברהם אבן עזרא בפירושו לקהלת שיבח את ה"בקשה", והיא נתקבלה וחדרה לקהילות רבות, עד שהריצו שאלה לרמב"ם: "מה יאמר אדוננו בדבר אמירת התפלה הקטנה שחבר רב סעדיה גאון ז"ל... האם ראוי לאמרה... והיש הבדל בזה בין הציבור והיחיד? והאם אומרים אותה מיושב... או חייבים לעמוד בה... ואם מותר לאומרה, היאמר אחריה קדיש?" והתשובה: "לא יאמר אחריה קדיש בשום פנים... ואלה התחינות כולן והבקשות והתפלות המפורסמות מחיבורי הגאונים ז"ל והפיטנים, אסור לומר דבר מהן בשום פנים לא ליחיד ולא לציבור, לא בשבת ולא במועד" (תשובות הרמב"ם, בלאו, עמ' 368, ועמ' 490).

רוב רובם של קטעי המשנה העולים מהגניזה הקהירית מקורם ב"ספרי משנה" (ללא תלמוד), השייכים כמעט כולם לענף הארץ-ישראלי של המשנה. כאלה הם פני הדברים גם בשמונה קטעי משנה ממסכתות שונות שנתגלו באוסף שלפנינו, ביניהם משניות מנוקדות ניקוד טברייני, וגם במקרה שקטע אחד מנוקד ניקוד בבלי, נוסח המשנה שלו הוא ארץ-ישראלי. בקטע אחד של המשנה מסודרת מסכת חולין מסדר "קדשים" מיד אחר מסכת ברכות. ואף שהסידור נראה תמוה, מצאנו כיוצא בו בין גנזי המשנה.

שבעה קטעים מהתלמוד הבבלי נתגלו ושני קטעים מהתלמוד הירושלמי. כדי לעמוד על משמעות הממצא אציין קטע אחד בן שני דפים למסכת סנהדרין בבלי. ד"ר מרדכי סבתו הראה שנוסח התימנים שונה במסכת סנהדרין מכל שאר עדויות הנוסח של המסכת, והוא קשור קשר אמיץ עם נוסח הרי"ף (=ר' יצחק אלפסי) והגאונים, לעומת הנוסח הרווח המיוצג בדפוסים. הקטע שנתגלה בז'נווה מתאים בנוסחו לחלוטין לכתב היד התימני, ושונה ממילא מכל שאר כתבי היד של המסכת. על פי הקטלוג של פרופ' זוסמן מצטרף הקטע ומשלים 14 קטעים מהגניזה שנתלשו מטופס זה, הפזורים כיום בספריות שונות (קיימברידג', אוקספורד וניו יורק). דפים אלה מלמדים שכולם נתלשו מכתב יד אחד שכלל את כל המסכת.

התלמוד הירושלמי, בניגוד לתלמוד הבבלי, תלוי כולו על כתב יד אחד ויחיד, הנמצא כיום בספריית ליידן שבהולנד, ועל פיו נדפס כבר בפעם הראשונה (ונציה 1523). זו הסיבה שכל קטע המתגלה מהתלמוד הירושלמי מעורר התרגשות וסקרנות בקרב חוקרי התלמוד. במקרה שלפנינו זכינו לשני קטעים חדשים, האחד ממסכת ביכורים, המסייע לשחזר נוסח מוקשה עד כה, ואילו האחר מכיל נוסח מקוצר ממסכת קידושין.

תולדות גילויו וגלגוליו של "ספר הגלוי" לרב סעדיה גאון ראויות לגיליון ספרותי לעצמו. ראשיתן בהודעה לקונית של הראב"ד, בעל "ספר הקבלה", שכתב "ויתר דברי רב סעדיה והטובות שעשה לישראל הנם כתובים על ספר הגלוי". הספר עצמו לא נודע, וממילא גם שמו "הגלוי" היה בלתי מובן. מאז גילוי הגניזה אנו יודעים שהספר נכתב בשתי מהדורות: ראשונה עברית, בלשון מקראית מליצית, מפוסק לפסוקים ומוטעם בטעמי מקרא. הספר נכתב בעקבות הדחת רס"ג מראשות ישיבת סורא בבבל, ובו הוא יוצא במתקפה חריפה על ראש הגולה דוד בן זכאי ועל ראש הישיבה ר' אהרון סרגדו.

בהקדמתו לספר שנשתמרה בגניזה הוא מונה את מטרותיו בחיבור: דברי שבח לחוכמה (פילוסופיה), אחרי שמתנגדיו ובראשם ר' אהרן קראו לו אפיקורוס; הסבר לעיקרי המצוות; האשמת דוד בן זכאי ותיאור הצרות שעברו עליו מיד מתנגדיו. מתנגדיו - בעיקר ר"א סרגדו - האשימו אותו שהוא מתנשא ומחשיב עצמו לנביא, מפני שפיסק את ספרו לפסוקים והטעים אותם בטעמים כספרי המקרא. ר"א סרגדו גם עירער על ייחוסו של רס"ג והאשים אותו שהוא בן גרים. רס"ג השיב בחריפות על טענות מתנגדיו במהדורה שנייה בערבית. מאז החל א"א הרכבי (1891) בפרסום הספר על פי קטעי גניזה מתפרסמים והולכים קטעים נוספים גם מהנוסח העברי וגם מהערבי.

באוסף ז'נווה נשתמרו שני דפים מחוברים, דף אחד כתוב עברית והשני ערבית. הם משכו את סקרנותי, אך בלא ספרים קשה היה לזהות את הדפים. שלחתי צילום לאחי, אברהם רוזנטל, ועד שחזרתי לארץ כבר היה בידו זיהוי ברור לקטעים: "ספר הגלוי". לקטע הערבי יש מקבילה בפרסום של הרכבי (עמ' קסה ואילך) ואילו הקטע העברי הוא חדש, המשך ישיר לקטע שפירסם שפירא ב-1914 (68 REJ), מפוסק לפסוקים ומוטעם בטעמי המקרא. רס"ג מגלה שבכתיבת החיבור כינה את מתנגדיו בכינויים. את דוד בן זכאי הוא מכנה "ידוד" שפירושו יברח, את ר' אהרן סרגדו ששמו הערבי הוא "כלף" הוא מכנה "כלב מת", ואת "מוסי" הוא קורא "מאוסה אמו". חלק מהכינויים הללו מופיעים בקטע העברי שלנו ועוזרים בזיהוי הדף וייחוסו לרס"ג ול"ספר הגלוי". החלק הערבי בקטע שלנו כולל את הצגת הכינויים שכינה רס"ג את מתנגדיו, אך הסופר נבהל מתוכן הכינויים, ולא העתיק את כינויי הגנאי וכתב במקומם פ' פ' פ', לומר פלוני ופלוני וכו'.

כמה וכמה חיבורים נוספים משל רב סעדיה מצויים באוסף ז'נווה, כאילו יד נעלמה מישמשה בין דפי הגניזה ובחרה בכתבי רס"ג. נוסף לקטע מסידור רס"ג וספר הגלוי שהזכרנו, מופיע קטע מתרגום התורה לרס"ג בערבית, מספר שמות, וכן קטע תרגום וביאור רס"ג לספר דניאל (גם הוא בערבית). ועדיין נבדק קטע מספר מצוות בערבית, שאולי גם אותו יש לייחס לרס"ג.

הפרופ' שולמית אליצור מהחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית מודיעה שאחד הממצאים החשובים ביותר בין הפיוטים שבדקה באוצר הגניזה שנתגלה עתה בז'נווה הם קטעי פיוטים בלתי ידועים של רב סעדיה גאון, חלק מסדרת פיוטים לפרשות השבוע. ממחזור מפואר זה של רס"ג שרד רק מעט, ועל כן כל גילוי ממנו חשוב ביותר. הפיוטים החדשים של רס"ג מסתתרים בין קטעי פיוט של משוררים אחרים בתוך תוכנית תפילה מעורבת שערך חזן מאוחר. עוד משדה הפיוט יש לציין גילוי חשוב של נוסח חדש משירו של דונש בן לברט (המאה הי'), שיר שנמצא בידינו מקוטע, והפרופ' עזרא פליישר שיחזר אותו כבר לפני כשלושים שנה. כתב היד שלפנינו מאשר את שחזורו, ובעיקר מגלה הנוסח שלפנינו שהשיר כולו הוא שיר שבח לחסדאי אבן שפרוט.

בין קטעי הפיוטים שרדה קינה לחתן שלא זכה להגיע לחופתו: "אוי כי נועדו קרוביו וחתניו, וכל בני המסיבה עם רעיו ושכניו, ויפקד החתן מתוך שושבניו, והוא כחתן יוצא מחופתו / אוי כי נהי נכתב תמורת הכתובה, כי נפקד החתן מבני המסיבה, ויגדל המספד וגם הקינה רבה, והוא כחתן... / אוי כי פתאם המשוש חדל ושוברה כותרת המגדל ויתעצבו הקרואים וגם המספד גדל... / אוי כי מראש החתן נפל הכליל ויהפכו לקינות כל שירי (...) וההמון הגדול כולו ייליל".

חיבור "היסטורי" אחר מגוון את האוסף שלנו: קטע של שני דפים מחוברים, כתובים על קלף, המספר על מסעות אלכסנדר מוקדון. חיבור זה (בעברית), מצוי בידינו בכמה נוסחאות, ונוסחתנו קרובה ביותר לנוסח שהדפיס הפרופ' דוד פלוסר כנספח לספרו "יוסיפון" מכ"י פארמה. קונטרס בן 12 דפים העוסק באסטרולוגיה, מפרט (בערבית) כל מזל ומזל וסגולותיו, ושני דפים מרשימות סגולות ורפואות מוכיחים שנפש האדם לא נשתנתה באלף השנים האחרונות.

נמצאו כמובן גם תעודות ממש, כמו גט פיטורין משנת אתע"ז לשטרות, שהיא שנת 1166 לספירה, ובו מגרש יוסף הכהן בר' סעדיה הכהן נ"ע את סאדה בת נתן נ"ע, זוג אנונימי לפי שעה, אבל העדים החתומים עליו מוכרים לנו. האחד, מבורך בר' נתן החבר, ידוע מתעודות אחרות. הוא חתום, למשל, יחד עם הרמב"ם על התקנה בעניין הטבילה משנת 1167 שבתשובות הרמב"ם (בלאו, עמ' 444). העד השני, שלמה הלוי בר שמואל, זוהה בקטלוג זוסמן כמעתיק טופס של הלכות הרי"ף, אותו טופס ששרד ממנו באוסף שלנו קונטרס בן שמונה דפים מחוברים מהלכות הרי"ף לכל פרק ראשון של מסכת כתובות.

ארבעה מכתבים נשתמרו באוסף, האחד נושא את הכתובת: "לקדושת מרנו ורבנו אדוננו מבורך אלוף הבינות חכם הישיבה... קדושת מורנו ורבנו אדוננו משה הנגיד". כשהראיתי את צילום התעודה לפרופ' מנחם בן ששון זיהה הוא אותם כאב ובנו, מראשוני הנגידים בני המאה הי"ב במצרים. הוא גם שמח לפגוש במסמך אחר את הגברת "וחשה", אשה עתירת נכסים מפוסטאט במחצית השנייה של המאה הי"א, שהרתה מחוץ לנישואים, וכשנכנסה ביום הכיפורים לבית הכנסת של הבבליים, ראה אותה "הנשיא" וגירשה משם, ואף על פי כן לא נמנעה מלצוות מרכושה לצורכי הקהילות והוסיפה סכום הגון לבית הכנסת בירושלים.

אחת מהתעודות החשובות באוסף ז'נווה הוא מכתב שנשלח לרבנו אלחנן בר חושיאל: "שאלה לפני אדונינו הרב המובהק ראש כל בית די( ...) וקימיה". הוא נשאל לפסוק במחלוקת בענייני ממונות בין סוחרים, והשאלה מסתיימת: "יורנו רבינו מה הדין והמ'(קום) יכפיל שכרו וימלא שברו אמן וכן יהי רצון". בסוף התשובה הוא חותם: "וכן הדין אלחנן ברבי חושיאל תנצבה". התעודה חשובה לפרשה שהטרידה כל מי שעסק בחכמי קירואן במאה הי"א, מאז גילוי הגניזה, והיא מציאותם של שני חכמים חשובים, האחד רבנו חננאל ברבי חושיאל הידוע מאז, והשני רבנו אלחנן ברבי חושיאל ששמו עולה מכתבי הגניזה. השאלה היא, אם היה זה אדם אחד הנקרא פעם חננאל ופעם אלחנן. אחת הטענות שהועלו בוויכוח היא שמתשובותיו של רבנו אלחנן (שתי תשובות בסך הכל) עולה שאינו דובר ערבית, וטענה זו מסתלקת עם מציאת התשובה שלנו, הכתובה ערבית. לפיכך יצטרכו חוקרי התקופה לשוב ולדון בבני חושיאל. זיהוי כל הקטעים שבאוסף ורישומם עתיד להתפרסם בכרך אחד, שיכלול גם סקירה מפורטת של כל החומר החדש.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ