לדבר בלי רשות דיבור

דרור בורשטיין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דרור בורשטיין

אפרים חוזר לאספסת

ס. יזהר. נדפס לראשונה בכתב העת "גיליונות" ב-1938

בסתיו הקרוב ימלאו לס. יזהר תשעים, אירוע שיש להניח שיצוין בהדגשה רבה. כמעין הקדמה אני פותח השבוע את סיפורו הראשון של הסופר היקר הזה, משנת 1938. הסיפור הופיע בכתב העת "גיליונות" (היה כזה כתב עת) בעריכת יצחק למדן (היה כזה משורר), ופורסם לאחרונה לפני 15 שנה בספר, בהוצאת זמורה ביתן, בליווי איורים יפים של נעמי סמילנסקי. הספר אזל, כמו מהדורה קודמת שלו.

הנה רעיון לקורס באוניברסיטה; על ארבעה "אפרים": אפרים מרגלית של גנסין ב"אצל", אפרים של יזהר, "אפרים חוזר לצבא" של יצחק לאור, ואפרים של יואל הופמן. מין היסטוריה בדילוגים של הספרות העברית. לפחות בין שלושת האפרים הראשונים יש זיקה מודעת. ובאמת, הדבר הבולט ביותר בסיפורו הראשון של יזהר הוא היותו פסטיש וירטואוזי של כתיבה בסגנון אורי ניסן גנסין. יש כאן חיקוי סגנוני עקרוני לצד ציטוטים ישירים מיצירת גנסין (למשל: "כאילו היא מפלסת לה בכבדות רבה נתיב" מסיום "בטרם" של גנסין מול "היו קולות קשים ומסורבלים המפלסים נתיבם בכבדות" של יזהר), כמו שימוש בתבניות גנסיניות ("פיזמו שאננות", "נלאות והוזות"). וגם ציטוט ברנרי אחד חשוב יש כאן, שלא אוכל לדון בו מקוצר הטור. יחפש הקורא.

הסיפור הוא בראש ובראשונה אינטר-טקסט מפני שהעולם והדמויות שהוא מספר עליהן חשובים פחות ממעשה הסיפור עצמו, ממרקם הטקסט. זהו כמעט "תרגיל בסגנון" במובן של רמון קנו. מסופר כאן על דילמה בנלית במתכוון: אפרים רוצה לעבור מענף חקלאי אחד (האספסת) לענף חקלאי אחר, נוח יותר (הפרדס). העניין מובא לאסיפת החברים, ובסופו של דבר, כפי שעולה מכותרת הסיפור ולכן ידוע מראש, אפרים חוזר לאספסת - "חוזר" אל תפקיד שממנו לא יצא מעולם. הוא תמיד-כבר-שם. זה החוק.

במאבק בין הקולקטיב והפרט מוכרע הפרט ללא קרב, כמעט ללא דיבור. מקום שמארגן "סידור עבודה שנתי" אינו יכול לסבול זמן פרטי הנתון לרצון חופשי. אבל יזהר פורם את הניגוד "פרט-כלל": ברגע מסוים בסיפור (עמ' 62) מתגלה כי גם "הקולקטיב" אינו אלא אוסף פרטיו, העוינים את הפרט באופנים פרטיים. פתאום מתברר כי העימות אינו בין הפרט לקבוצה, אלא בין הפרטים המדמיינים את עצמם כאיברים של הקבוצה ובין הפרט שאינו שותף לתמונה המדומיינת הזו.

אבל יש בסיפור עוד רמות של מאבק, והשימוש בסגנון של גנסין מדגיש זאת, מכיוון שההתלבטות הגנסינית היא תמיד הרת גורל, קיומית או מוסרית, ואילו כאן מדברים בלשונו של גנסין כדי לתאר דילמה מאוד טריוויאלית. התוצאה מזהירה: הדילמה ה"קטנה" של אפרים הופכת, מכוח הסגנון המרומם, לעניין חשוב, סמלי. ליתר דיוק, האספסת היא כאן גם סמל להתלבטות עקרונית יותר (אפשרותו של רצון פרטי בתוך קבוצה יצרנית, מעין צ'רלי צ'פלין במכונת הזמנים המודרניים), אבל היא גם פרודיה על עצם דפוס ההתלבטות של גנסין ושל גיבורים אחרים בספרות. האספסת היא, בסיפור, גם יותר מעצמה (כסמל) וגם פחות מעצמה (כפרודיה).

אבל מה שמעניק לדילמה של אפרים את הכובד העקרוני שלה הוא לא רק השימוש בסגנון ספרותי משוכלל, אלא היכולת לקרוא את הדילמה של המספר, של יזהר, כמקבילה לדילמה של אפרים. הרי יזהר כמעט אומר כאן: אני, יזהר סמילנסקי, הוא גנסין בארץ ישראל. במלים אחרות, עצם קול הכתיבה של הסיפור הזה עומד בניגוד לקולקטיב בסיפור (ומחוצה לו). עצם הסגנון של הסיפור מנוגד לסגנון הדיבור של העובדים בסיפור (ומחוצה לו). אם חוק הקולקטיב הוא מונוטוניות והתמדה, חוק היחיד בסיפור הזה (חוקו של אפרים כמו חוקו של הקול המספר) הוא של שינוי וגמישות. וכל הטקסט הזה הוא מין חלום של דיבור. "אין פנאי לשיחות פרטיות. איציק, רשות הדיבור לחבר איציק", קובע החבר אביגדור (עמ' 52). אבל פרוזה כמו של יזהר תובעת לדבר בלי רשות דיבור, תובעת להיות שיחה פרטית במלוא מובן המלה.

אביה של אשתי, איש פלמ"ח, אמר לי פעם על "ימי צקלג" של יזהר שבפלמ"ח "לא דיברו ככה". וזה בדיוק העניין, וגם ב"אפרים חוזר לאספסת". והפרדס שאפרים שואף אליו דומה לפרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד) שאליו שואף המספר של "אפרים" - פרדס שהוא הספרות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ