כיצד היינו נוהגים לו היינו ילדים גרמנים, בשנת 1933

ב"על מדרונות הר געש", ספר המסות החדש שלו על יחסי ישראל וגרמניה, מתאר הסופר עמוס עוז את השינוי שחל ביחסו לגרמניה ולגרמנים, מאז שאל את עצמו בפעם הראשונה כיצד היה נוהג לו במקרה היה "נולד ומתחנך בתקופה ההיא, בצד של הרודפים"; משה צימרמן על ספר ששואל שאלות מטרידות לגבי ההיסטוריה - וגם לגבי ההווה

משה צימרמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
משה צימרמן

על מדרונות הר געש

עמוס עוז. הוצאת כתר, 80 עמ', 68 שקלים

נשיא האוניברסיטה הגרמנית גטינגן בא לא מכבר לביקור באוניברסיטה גרמנית לא פחות, האוניברסיטה העברית בירושלים, כדי לנהל משא ומתן על שיתוף פעולה אקדמי; אלא שמטרתו העיקרית בביקור, כך התוודה בשיחה לא רשמית, היתה אחרת: ללכת בעקבות מסלול הטיול השבועי בירושלים של הסופר הישראלי עמוס עוז, כפי שהוא מתואר בספרו "סיפור על אהבה וחושך", משכונת כרם אברהם ועד שכונת תלפיות.

בעבור הבורגנות הגרמנית המלומדת, ספריו של עוז הם מחוז חפץ ספרותי, ומאמריו ונאומיו הם מורי דרך מוסריים בכל הנוגע ליחסים שבין גרמניה, היהודים וישראל. לעוז מתייחסים בגרמניה כאל הסופר הישראלי בעל האוטוריטה הרבה ביותר, ולאו מילתא זוטרתא היא בארץ שבה זכו לא מעט אוחזי-עט ישראלים לתפוצה.

מבעד לכותרת הדרמטית של ספרו החדש, "על מדרונות הר געש", צופה הקורא הישראלי מצדה האחר של המשקפת - בדרך שבה מתייחס עוז לגרמניה. המסות הכלולות בספר נכתבו לרגל פרסים שקיבל עוז לאחרונה בגרמניה. אחת מהן, העוסקת בתפקידו של הסופר בחברה למודת אסונות, חוברה לרגל קבלת פרס ספרותי מטעם העיתון השמרני "די וולט", והיא שהעניקה את כותרתה לספר כולו. הופעת המסות בעברית סוגרת מעגל - הקורא הישראלי מתוודע באמצעותן למה שמלמד עוז את שומעיו הגרמנים, וגם לומד את מה שעליו ללמוד על עצמו.

היכן נמצא אם כן הר הגעש? לא בישראל ולא בגרמניה; אבל הוא יכול להיות בישראל, בדיוק כמו בגרמניה, ומשימתו של הסופר שלרגלי הר הגעש היא "לקום ולהתריע בכל מקרה של הזדהמות השפה (...), בכל מקום שבו מדברים על קבוצה אתנית או דתית או אחרת כעל ?זוהמה' או ?גידול ממאיר' או ?סכנה זוחלת'". את המסר הזה אמורים להפנים שני הקהלים שאליהם מכוון עוז את דבריו - בגרמניה ובישראל.

תנאי הפתיחה של ההתבוננות של עוז בגרמניה הכתיבו ראייה חד-ממדית ונחרצת: כילד הבוער "באש ההתלהבות הלאומנית של משפחתו ושל סביבתו", היה משוכנע כי יש להחרים את גרמניה לתמיד. דודו הרוויזיוניסט, פרופ' יוסף קלויזנר, היה אפילו אחד הדוברים, לצד מנחם בגין, בהפגנה הגדולה שכיוונה דרכה באלימות לבניין הכנסת ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, כדי למנוע את החתימה על הסכם השילומים עם גרמניה של אדנאואר בתחילת שנות ה-50.

אלא שרגישותו של עוז כסופר פתחה כבר בשלב מוקדם צוהר לגישה ולראייה אחרת: מתחילה סבור היה שספרים גרמנים אין להחרים, שכן החרמת ספרים "פירושה להיות קצת כמוהם"; הוא קרא את ספריהם, הם תירגמו את ספריו, וכך התגלגלה לה הרוויזיה של עמדתו המקורית של עוז ביחס לגרמנים.

לא מעט בקרבנו שבויים בקלישאות בנוגע לגרמניה. עוז, כסופר, מהרהר בקלישאות הללו וסונט ב"קיטש המוסרי" (עמ' 72) מכל צד שלא יהיה. הנאחזים בקלישאות עשויים לגלות בהרהוריו של עוז פנים של כפירה: "מה שעוללו גרמנים נאצים ליהודים, לצוענים, להומוסקסואלים, לאינטלקטואלים, למפגרים בשכלם ולמאות אלפי בני אדם אחרים לא היה ?שואה' אלא רצח מתוכנן ומכוון".

פסקה זו היא לכאורה כפירה בשני עיקרים - כפירה במושג "שואה", וכפירה בבלעדיותם של היהודים כקורבנות השואה; במלים אחרות - זוהי מעין "הכחשת שואה" ורלטיביזציה במשפט אחד. ראוי? ראוי אף ראוי! מי שאינו רוצה ליפול בשבי הקלישאות לא יתנגד לאמירה זו.

אם להתייחס לרישא: כיצד יעלה אמנם על הדעת שהקורבנות יאמצו להם את שפתו של הרוצח, ישתמשו במונח "השמדה" הראוי לחרקים ולא לבני אדם, ויובילו מכאן למונח המכובס "שואה", המציג את מה שאירע כאילו היה אסון טבע? ולסיפא: אכן לא יהודים בלבד היו הקורבנות של שיטת העוול הנאצית. מי שמכיר בכך אינו מגמד את גודל הפשע שביצעו נאצים ולא-נאצים בקורבנותיהם, או הופך את זיכרון העוול ל"אליפות העולם הגדולה בקורבניות" (עמ' 70), כפי שמציין עוז במסה "איפה גר השטן?".

נהפוך הוא: מי שמכיר בכך יכול לצאת להתמודדות של ממש עם הפרשה המיוחדת הזאת, וגם אינו נצרך להתגוננות על דרך הטאבואיזציה; הוא אינו דורש מן הגרמני שלא לבקר את ישראל. "מעשיה של ישראל אינם צריכים ואינם ראויים להיות חסינים בפני ביקורת, בגרמניה כמו בכל מקום", כותב עוז (עמ' 40), בלי שתהיה בכך כלל ועיקר הזמנה לגרמנים לסלוח לעצמם, או טענה שהנורמליזציה ביחסים בין גרמניה לישראל אפשרית.

מי שכותב וגם קורא ספרים, כעוז, לא נותר אסיר הקלישאה והגרסא דינקותא; הוא שינה במשך השנים את יחסו לגרמניה ולגרמנים ואימץ מבט חוקרני ומתבונן יותר. מה שעובר כחוט השני בפרשנות ההיסטוריה הגרמנית של עוז הוא ידידותו עם הסופר הגרמני זיגפריד לנץ. לנץ היה הלאודאטור (נושא נאום השבח) בטקס שבו קיבל עוז את פרס השלום של אגודת המו"לים הגרמנית בשנת 1992. לנץ עצמו, כמו מרטין בובר וקרל יאספרס לפני עוז, או מרטין ואלזר וסוזן סונטג אחריו, היה ממקבלי הפרס. ולנץ היה גם המארח הראשון של עוז בגרמניה, בשנת 1983.

עוז מזכיר את ידידיו הסופרים - וייס, אנצנסברגר, בל, גראס, מקל, בכמן, קלוגה (עמ' 23) - אך אין הוא מזכיר את מי שכאשר קיבל את פרס השלום, שאותו קיבל כאמור גם עוז, חולל מהומה רבתי בנאום התודה שלו: את הסופר מרטין ואלזר, שדיבר בנאומו על "האלה המוסרית הקרויה אושוויץ", המרחפת מעל גרמניה כחרב המתהפכת מחצית המאה לאחר סיום המלחמה.

בראיון לעיתון היומי הנפוץ "זידדויטשה צייטונג" אמר עוז: "אני יכול להבין מה הניע את ואלזר, שאותו אני מכיר היטב, לומר ?די עם כל זה, אנו זקוקים לגישה אחרת'". עוז הישראלי עשה אם כן דרך ארוכה ביחסו לגרמניה, וגילה בסופה הבנה רבה יותר מזו שגילה מנהיג יהודי גרמניה דאז, איגנץ בוביס, שכינה את ואלזר "מבעיר בעירה רוחנית".

אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, כתוב במסכת אבות; גישה קונטרה-פקטית קוראים לכך במקומות אחרים, ועוז שואל בספרו (עמ' 50): "סופר הוא אדם הקם בבוקר, שותה כוס קפה, מתיישב אל שולחנו ושואל את עצמו, לו אני הייתי הוא?". זוהי הגישה האנליטית עתירת הדמיון והפורה ביותר, יסכים ההיסטוריון.

הגישה הקונטרה-פקטית משרתת את עוז המתבונן בגרמניה פעם אחר פעם: "מה הייתי אני עושה, מה היה עובר עלי, לו במקרה הייתי אני נולד ומתחנך בתקופה ההיא בצד של הרודפים?" (עמ' 20), הוא שאל לאחר משפט אייכמן, וסבר כי כאן איחרו לשאול שאלה זו. "כיצד הייתי אני עצמי נוהג לו נולדתי בגרמניה, לו הייתי ילד גרמני בן שבע או בן עשר (...) בשנת תפיסת השלטון על ידי הנאצים?", תהה לאחר קריאת הרומן של לנץ, "שיעור בגרמנית". "אולי הייתי עלול להיות דווקא שוטר הכפר באותו רומן (בן דמותם של כל הקונפורמיסטים בעולם)?" (עמ' 26). זהו משפט עתיר משמעות.

גם מי שסבור שלו היה חי אז לא היה הופך לאיש ס.ס., עדיין אינו יכול להשתחרר מהמועקה אם יגלה, שאפשר שהיה נהפך לאחד מאותם "הולכים בתלם", שבהם רואה ההיסטוריון את הבסיס האמיתי להצלחת המשטר הנאצי. הסופרים הגרמנים שבספריהם קרא עוז "פיתו אותי להעמיד עצמי במקומם במשך השנים האפלות", ומכאן להגיע למענה על שאלת המסה השלישית שבספר "היכן גר השטן?": "להעמיד עצמך במקומו של הזולת (...) יש בזאת נוגדן חזק מאוד לקנאות ולשנאה".

ולא רק זאת. לא בכדי מדגיש עוז כי את השאלה "מה הייתי עושה לו הייתי במקומם" דחו אצלנו שנים רבות, שכן שאלת ה"אילו" אינה נותרת היפותטית כאן; בעזרת השוואה (בשינויים המתבקשים כמובן) אל מה שאנו מכירים בקרבנו, מתקופתנו, אפשר להגיע לתשובות אקטואליות מעיקות ביותר לאותה שאלה, ולא רק להבנה טובה יותר של הדינמיקה שעל פיה פעל הרייך השלישי.

בראיונות לעיתונות בישראל, כמו בספר (למשל, בעמ' 31), מדגיש עוז את האי-נוחות שבביקור בגרמניה. אך גם הוא מודה שמידת האי-נוחות שבשהות בגרמניה, מתוך חשד שמא ייתקל במי שהיה אז בין הפושעים, מצטמצמת. "אני מתחמק ככל האפשר ממגע עם גרמנים בני למעלה משמונים", הוא כותב - והרי זו משימה הולכת וקלה. ועוז עוד מוסיף לקולא - "אלא אם כן היו סוציאליסטים מאז ומתמיד", ושואל "כיצד אפשר להבחין כמעט מרחוק ב'פנים סוציאליסטיים?'" (עמ' 32).

על כך השיב לו כבר הבמאי הגרמני ארנסט לוביץ' בסרטו "נינוצ'קה", משנת 1939: באחת הסצינות בסרט נראים שלושה שליחים סובייטים כשהם מחפשים בתחנת רכבת בפאריס את הרביזור שנשלח אליהם מטעם המפלגה במוסקבה; איש שנראה להם (ולצופי הסרט), על פי ארשת פניו ולבושו, סוציאליסט מובהק, מתקרב אליהם ואז מרים לפתע את ידו להצדעה במועל-יד.

לא רק משפט אייכמן הראה כי לשטן אין בהכרח קרניים; את השטן אי אפשר לזהות על פי חיצוניותו, לא אז ולא עכשיו, לא במקום זה ולא במקום אחר. לא פלא שמרוב חשד וחוסר אמון היה המזרח התיכון, כפי שסח בשעתו עוז לקוראיו, למקום שבו קורא כל אחד לזולתו "היטלר".

פרופ? משה צימרמן הוא זוכה פרס לסינג לביקורת מטעם האקדמיה על שם לסינג בוולפנביטל 2006

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ