זהו. זהו? זה מה יש, אוקיי

בבדידותן, ובאימתן, משתוקקות כל הדמויות ברומאן החדש של אורלי קסטל-בלום לחזור ולהירקם במרקם החיים. ביטוי לכך הוא עיסוקן בקורים, חוטים, בדים וטקסט-טקסטיל

אסתי אדיבי-שושן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסתי אדיבי-שושן

טקסטיל, מאת אורלי קסטל-בלום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 2006, 200 עמודים

כמו אודיסאוס, שיצא להגן על בני עמו והותיר באיתקה עירו את פנלופה אשתו, הטווה תכריכים; כמו אודיסאוס, שהתגורר במערתה של קליפסו, טווה אחרת, ושב לבסוף לאיתקה - כך גם עירד גרובר, גיבור הספר "טקסטיל", זוכה פרס ישראל ומדליק משואה, יוצא לאיתקה שבארצות הברית למסע שתכליתו הגנה על בני עמו, פיתוח מדי הגנה נגד טרור. הוא מותיר בעירו את אמנדה, אשתו הנאמנה, המנהלת בית חרושת לפיז'מות, מתגורר במסעו בביתה של בהט מקפיי, חוקרת עולמית בנושאי טווייה, ושב לבסוף לנווה אביבים.

דעאל, הבן האהוב, הוא צלף ש"יורה כדי להרוג", אופקי מעצם טבעו, המאזן עצמו ב"קריאה לרוחב". בהתאם לכך, אופקית ומאוזנת היא הפואטיקה של הרומאן. במישור הגלוי משליכה אורלי קסטל-בלום פתיון לקורא בעלילות רגילות-מוכרות, עלילת המסע של האב ועלילת החניכה של הבת. בה בעת היא יוצרת פואטיקה רוחבית, המבליטה את ריקנותם ונביבותם של הערכים והדמויות המוצגים ברומאן.

המונית, המכריזה במשפט הפתיחה של הרומאן על הווייתה המשודרגת בכיתוב על חלונה האחורי: "אני נוסע על גז, ואתה?" מעידה על דלדול המורשת של הספרות העברית, גברית כנשית. "יוכבד בת-מרים" ו"אלכסנדר פן" אינם עוד שמות של יוצרים מרכזיים וקודים לעולם תרבותי, אלא צומת רחובות שהמונית מחכה בו לנוסע. גם המקום שמשפחת גרובר גרה בו מבטא את השאיפה הקיומית לשדרוג צפונה. למרות מיקומו דרומית לקריית שאול, המפורסמת בשני בתי הקברות העצומים שלה, הוא מכונה "תל-ברוך-צפון" ועוטה על עצמו חזות יוקרתית-אחידה המסתירה את הבלאי והמוות. מושג המקום מתרוקן ממשמעותו הגיאוגרפית ומוגחך בהפיכתו למטבע לשון של מדריכי יוגה, ממציאי תרבות ה"מקום", המדברים אל תלמידיהם ממקום של כאב, בדידות ותסכול.

תשוקתה של אמנדה להחליף את שכמותיה השקועות בשכמות חדשות, מזדקרות כקוץ, משקפת את התכחשותן של הדמויות כולן לממד הזמן, ואת תשוקתן האשלייתית להחליף את הנסוג והמזדקן בחדש, צעיר וממותג. כך, כמענה פוסט-מודרני להזדקנות המאיימת של אודרי האם, בוחרת בתה, העדה לאיתותי ההזדקנות שלה, לשדרג ולשפץ את גופה עד אין-קץ. בעוד אודרי נעשית נמוכה, הגבנון שבגבה מתעקם, שערות ראשה מידלדלות לכרבולת, פניה מצטמקות ומוחה נסוג, הרי מנדי מורמת חזה, מחוקת בטן, מרוקנת צלוליט בירכיים, מוגבהת גבות, וממשיכה להיכנס ולצאת בבתי חולים. בה בעת, השכמות של לירית, בתה הצעירה, מדהימות ביופיין ומאפשרות לה להטיף לאמה "לזרום עם הזמן, לקבל את השינוי". הסירוב לעבר ניכר גם בפעולות עיסוי ושדרוג הגוף שמבצע המסז'יסט של הנשיא-המכהן של ארצות הברית, האומר: "אין לי שום היסטוריה, היסטוריה היא עומס, היא נטל".

משפחת גרובר, שעלילתה נפרשת ברומאן, היא פרודיה למושג המשפחה וריקונו ממשמעויות. בני המשפחה, למעט האם והבת, אינם נמצאים זה במחיצת זה ואינם מקיימים כל פעילות משפחתית משותפת. הפעם היחידה שדעאל נזכר באביו היא כאשר הוא רוצה לדייק בצליפותיו, ומדמיין שאביו הוא המטרה. גם מות אמנדה, אם המשפחה, אינו גורם להתכנסות, ולו חד-פעמית, של המשפחה; האם תורמת את גופתה למדע, ילדיה חוזרים כל אחד לעולמו, ובעלה יושב שבעה בבית אהובתו, המואסת בנוכחותו.

גם השפה העברית, כמשקפת את ההוויה התרבותית הישראלית, משדרגת עצמה ובתוך כך מתגלה דלותה. בהתאם לתזזיתיות הקרנבלית של ההתרחשויות ברומאן, צירופים מילוליים מדויקים אך מגושמים נהפכים למסמנים קצרצרים וממותגים המעלימים את המסומן המקורי. "תל-ברוך-צפון" נהפכת לתב"צ, ולירית, בשהותה הקצרה בה, ל"תב"צית"; "המינהל לפיתוח אמצעי לחימה ותשתיות" נהפך למפא"ת; אמנדה גרינהולץ-גרובר, מייצגת השושלת הנשית, נהפכת למנדי ג"ג, ומפעל הפיז'מות המשפחתי - לכינוי מצטלצל וריק "לילה לי לו".

ביטוי נוסף לשיפוץ השפה הוא המצאת מלים המשקפות את השדרוג ברמת החיים ובה בעת את התעצמות הבדידות. הטריפלקס, שאמנדה מתגוררת בו ואחריה בתה, מדגיש במרחביו ובריבוי מפלסיו את היותן, בניגוד גמור למורשת הסבתא, "דור שלישי לבדידות האשה". תרבות הצריכה האמריקאית ניכרת בריבוי המותגים ובאריגתן של מלים אמריקאיות בדיבור. אמנדה נוסעת במכונית "ביואיק בורדו", ומאושפזת ב"מדיקל פרונטלין" באגף "sea and sun".

הדיאלוגיות, כביטוי ראשוני ליחסי "אני-אתה", נפרמת לחלוטין ומוצגת בריקנותה. שלומי, אהובה של לירית, מדבר אתה בקושי וכושר ההבעה שלו חלש; ללירית יש הפרעת קשב וריכוז, ובחדר הניתוח מציין יגודה, הרופא המומחה, את הפער בין כמות המלים שאדם מדבר לבין יכולת הקשב של אדם ממוצע, ומסיים במסקנה מדעית נחרצת: "תמיד יהיו כאלה שמדברים לאוויר". הדיאלוגים המעטים של הדמויות מורכבים ממלים שדופות וריקות. שיחת הפרידה בין שלומי ולירית מסתיימת ב"זהו. זהו? זה מה יש, אוקיי".

הדמויות כולן מיטלטלות בין תחושה קיומית של ריק וחוסר יכולת וערך לבין ריבוי תארים, תפקידים ופרסים, וכך הן עוברות לאזור דמדומים פרודי, קרנבלי, פנטסטי. עירד גרובר, אבי המשפחה, שתפקודו המשפחתי העקר מרוקן מושג זה ממשמעויותיו, הוא בעל שלל תארים, ממציא מחונן, זוכה פרס ישראל, אבל בה בעת הוא גם עוזב קיבוץ הסובל מאי-יכולת השתכרות ונטל כלכלי על אשתו. יש לו פלאק ושיניים צהובות, והוא מרטיב כתינוק במיטת אהובתו. ההיטלטלות הקיומית בין גבהים למעמקים מקבלת מימוש סמלי בכך שעל השאלה "איפה אבא" משיבה בתו: "גבוה בשחקים", אבל את רוב זמן הטיסה הוא מעביר בחדרון השירותים בהקאות ובטיפול ב"מעי הרגיז".

כך גם יגודה - "גוד" ו"יה", אלוהים פוסט-מודרני זה המשפץ נשים מצלען שלהן, נכשל בניתוחה של מנדי, ומכונה "השוחט מדרזדן" - חש בודד וחסר אהבה כמו "חרוב ששכב שנה במדבר". בהט מקפיי עושה חיל בלימודיה, אבל היא "סקלרוטית עוד לפני גיל חמישים", בעלת ליקויים בהתמצאות במרחב, חורים שחורים בזיכרון, ובכלל, בודדה ומרירה.

ביטוי לבדידות האנושית הקיומית-העקרונית של הדמויות היא הדומיננטיות של אמצעי התקשורת שהדמויות מרבות להשתמש בהן, ובמיוחד הטלפון הנייד. כך מבינה לירית שהקשר שלה עם שלומי מתפוגג לאחר שהיא מתוננת בצד הריק של הנייד שלה. שיחת הפרידה ביניהם מתנהלת מהנייד שלו לנייד שלה. בנותיה של מקפיי שומרות על קשר עם אמן רק דרך "הודעות כתובות" בנייד שהיא אינה מצליחה לקוראן. מנדי מתייסרת בבית החולים, וקריאתה העגנונית "אחות, אחות" אינה נענית. היא מתקשרת בנייד שלה למחלקה שהיא מאושפזת בה כדי להשיג את תשומת הלב של האחות. מכשירי ההתקשרות הם תחליף לקשר עצמו; המכשיר הנייד מחליף ומרוקן את המוח והזיכרון האנושי, וכך מבין גרובר שגם אם יקבל את המידע החשוב והמועיל שבגללו יצא למסעו, כל המספרים שלו רשומים בזיכרון של הנייד ששכח בבית, והוא לא יוכל לדווח על הישגיו המודיעיניים לשר הביטחון.

על סף מותה של אמנדה נזכרת לירית שאמה אמרה לה: "מוות הוא פרימה של חוט ממרקם החיים". בבדידותן, ובאימתן מתהליך הפרימה, משתוקקות הדמויות כולן לחזור ולהירקם ב"מרקם החיים", וביטוי לכך הוא עיסוקן בקורים, חוטים, בדים וטקסט-טקסטיל. זו המשמעות של פניית משרד הביטחון לעירד האודיסאי, שיפתח חליפת הגנה נגד טרור מקורי עכביש, וזו המהות הפנלופאית, הטווה לנצח, של כל נשות הרומאן. לירית, האחרונה בשושלת הנשית, נוסעת בסוף הרומאן ל"עין-כיסופים-איחוד", לפגישה עם מגדל כותנה אורגנית, ומשננת לעצמה בתוך כך את מורשת האם, על ההכרח בפעולת החיבור והאריגה, הדיאלוגית מעצם טבעה, כמרפא יחיד לאימת הבליה והכליה: "שתי זה אנכי, וערב זה אופקי. בדים עשויים מחוטים. חוטים עשויים מסיבים".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ