אריק הובסבאום: אידיאה עם פצצת גרעין

אחרי שההיסטוריון הסביר איך נהפכה הלאומיות ל"מובן מאליו" שהיה עמנו תמיד, הוא פונה אל מעבר לאירופה, שבצלמה הושלטה הלאומיות על כל חלקי העולם

יצחק לאור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

לאומיות ולאומים, מאת אריק הובסבאום, תירגמה מאנגלית עידית שורר, הוצאת רסלינג, 2006, 248 עמודים

רופאה מבריסל סיפרה לי פעם על תאונת דרכים בכביש מהיר בבלגיה, שצוות נט"ן שבראשו עמדה הגיע אליה כדי לטפל בבני משפחה, פצועים והרוגים. הרופאה פנתה לאם הפצועה בצרפתית, וזו, בכעס, תבעה ממנה, בעודה מדממת על הכביש, לדבר אליה פלמית, כנדרש. אריק הובסבאום, ההיסטוריון הגדול של המאה ה-19, מבקש לחלץ את הלאומיות מדימוי גרוטסקי כזה. תחילה הוא מתאר את ההיסטוריות של המושג, ואת שלבי התפתחותו, שעליה עמד בנפרד בשלושת הכרכים שלו על אירופה במאה ההיא ("עידן המהפיכה", "עידן ההון" ו"עידן האימפריה"). בכל אחד מהם הקדיש עמודים מעולים לאופן שבו, בתוך עשורים ספורים, הפך האין ל"יש" מוצק, "מובן מאליו", כזה שהיה עמנו מעולם. הספר הנוכחי פונה אל מעבר לאירופה, שבצלמה הושלטה הלאומיות "מלמעלה", על כל חלקי העולם, עד כדי כך שהיום כבר אין עולם בלי מדינות לאום ובלי לאומים הנולדים מתוך מדינות לאום ותובעים לעצמם גם מדינות לאום, זעירות, קטנות, עם דגל וסמל, או מדינות גדולות עם קרייני חדשות סמכותיים ופצצות גרעין.

אחרי המסות של הפילוסוף הצרפתי אטיין באליבר, יש ברשותנו גם מערכת מושגים מסודרת לארגון הבלבול המושגי. ברור לנו כי גם האתניות, זו הנתפשת כדרך כלל כקודמת ללאומיות, ואצל אנתוני סמית' (שגם אחד מספריו תורגם לעברית) היא הוכחה ל"עתיקות הלאומיות", ברור שגם האתניות לא היתה הופכת לחלק מהדמיון האנושי בלי שהיה נולד קודם, מה שבא, לכאורה. על פי התיאור של בליבאר, למשל, גבולות ממלכתו של לואי ה-14 העניקו תנאי פתיחה למושג "צרפתים", אם גם לקח ל"כל הצרפתים" עוד מאה שנים בערך כדי "לחוש צרפתים". אבל ה"צרפתיות" שלהם איפשרה גם לחשוב במונחים של "מוצא אתני קודם לצרפתיות", הודות לקרובים להם בתוך צרפת, או דווקא מעבר לגבול והודות ל"שונים מהם", בתוך צרפת ובחוץ.

כדאי לקרוא את הספר של הובסבאום כמענה לספר על הלאומיות של הסוציולוג ארנסט גלנר (תורגם לעברית), וכן לספרו של בנדיקט אנדרסון, "קהילות מדומיינות" (אף הוא תורגם לעברית). הובסבאום מקבל את הניתוח של גלנר, שלפיו לאומיות היא תופעה מאוחרת, "מלמעלה". הוא גם מקבל את התיאור של אנדרסון על היות הלאומיות קהילה הזקוקה לדמיון אנושי, משום שהיא מקשרת בין אנשים שאין שום קשר קונקרטי ביניהם. בעיקר מעניין את הובסבאום, כמו את גלנר, כיצד הפכו האליטות את ההמונים ל"לאומיים".

אבל הובסבאום אינו מסתפק בכך. הוא מתעניין בשני דברים נוספים: במהירות היווצרותו של הרגש החדש הזה, ואת האי-יכולת ההיסטוריוגרפית לאתר את המוני נתיניו: עד כמה באמת לא היו ההמונים לאומיים לפני שהודבקו בלאומיות מלמעלה (איך זה, למשל, שאיכרי הארצות הבלטיות, עד תחילת המאה העשרים, לא התייחסו לאדוניהם הגרמנים אלא כאדונים, ומתוך כך איך זה שלא התייחסו אל עצמם כאל לטווים, או אסטונים?). קשה יותר לאתר את האופן שבו תפש העם את הלאומיות. תיאורו הפנורמי של הובסבאום מבקש לאתר את נתיני האידיאולוגים: "אנחנו יודעים כיצד מפלגות ותנועות לאומיות מפרשות את תמיכתם של בני הלאום שמעניקים להם גיבוי, אך איננו יודעים מה מחפשים לקוחות אלה כשהם רוכשים אותו אוסף של זוטות, המוצגות בפני אנשי המכירות של הפוליטיקה הלאומית".

"למעלה" ההתחקות קלה יותר. למשל, במילון של הקסטליאנית פירוש המלה nacion, לפני 1884, הוא "אוסף התושבים בחבל ארץ, ארץ, או ממלכה". הפירוש משתנה כמה שנים אחר כך: "מדינה או גוף פוליטי שמכירים במרכז עליון של ממשל משותף". רק ב-1925 נכתבת בפעם הראשונה ההגדרה ה"סופית" באנציקלופדיה של האקדמיה הספרדית: "קולקטיב של בני אדם שיש להם אותו מוצא אתני ובדרך כלל הם דוברים אותה שפה ושותפים לאותה מסורת". טענתו של בליבאר מקבלת כאן הדגמה טובה: גם האתניות - הובסבאום לא כל כך שם לב לכך - מופיעה כ"תנאי קודם", רק לאחר שהתנאי ה"מאוחר" נולד.

אחד האופנים שבאמצעותם קל יותר לבחון את קלות הלידה והצמיחה של המושג הוא מה שהובסבאום מכנה "קדם-לאומיות", ובתוכה את הפוליטיקה של השפה בהשתנותה. המהפיכה הצרפתית (ה"מולדת" כמושג חדש), לא ראתה בעניין הלשוני מרכיב מכריע בחברות באומה. רק חלק זעיר מן הצרפתים של 1789 דיברו צרפתית. חלק מהדיאלקטים לא היו אפילו "לטיניים" (אלזסית, פלמית, ברטונית וכו'). ההיסטוריון אז'ן ובר, בספרו על התהוות האומה הצרפתית ("מאיכרים לצרפתים"), סוקר בהרחבה את הדיונים של האקדמיה ללשון הצרפתית באולם העירייה של מארסיי. מאה שנים אחרי המהפיכה כותבים אנשי הוועדה למרכז בפאריס כי אין טעם בדיונים הפומביים, משום שהציבור בעיר אינו מבין את שפת הדיון (הצרפתית). רק בשלב מאוחר יותר של גיוס הנתינים יצרה מדינת הלאום את הלאומיות הלשונית כמאפיין "אתני" ו"תרבותי". חשוב גם כאן אופן הגיוס והבחירה המשתנה ממדינה למדינה (מה שמכונה היום קרואטית, או מה שמכונה היום נורווגית, וגם ההכרעות של התנועה הציונית ביחס לסוג העברית משמשות את הובסבאום כדוגמאות).

אם לשוב לאם הפלמית הפצועה על האוטוסטראדה, לא רחוק מבנה ההרוג, כדאי לדעת, ש"התושבים הפלמיים של מה שנהפך ברבות הימים לבלגיה לא התגייסו נגד הצרפתית נוכח התעצמותה של 'גאליות' חסרת מעצורים בחיים הציבוריים והרשמיים בשנות המהפיכה ובתקופת נפוליאון. אפילו תבוסת נפוליאון בווטרלו לא הובילה לשום 'תנועה בולטת למען השפה הפלמית או התרבות הפלמית בפלנדריה'... מפתיע עוד פחות ששטף הזרים הפרנקופונים שנהר אל יישוביה הכפריים של פלנדריה זכה לקבלת פנים צוננת בעיקר לנוכח סירובם להשתתף במיסה של יום ראשון, ולאו דווקא מנימוקים לשוניים".

מאה שנים אחר כך, מציין הובסבאום בפרק אחר, לא נטה הפרולטריון הבלגי "להתרגש משפה בתור שכזו... העובדה שמרבית הפועלים בגנט ובאנטוורפן לא יכלו לתקשר ללא תרגום אפילו עם עמיתיהם בלייז' ובשארלרואה לא מנעה משני הצדדים להקים תנועת עבודה אחת, ועניין השפה היה שולי בה עד כדי כך שספר סטנדרטי על סוציאליזם שראה אור בבלגיה ב-1903 אפילו לא התייחס לשאלת (השפה) הפלמית - מצב שלא ניתן להעלותו על הדעת כיום".

איך התרחש השינוי בדמיון האנושי, כך שהוא כולל מרכיבים אשר קשה להעלותם היום על דעתנו? התפקיד הזה נפל על האינטליגנציה. ניקח שוב את הדוגמה הבלגית, שבה פתחנו (אבל דוגמאותיו של הובסבאום נעות מהודו עד לטינו-אמריקה): "במידה רבה מאוד אנטוורפן וגנט הן שהניעו את הדור החילוני החדש, אשר רכש את השכלתו בפלמית בבתי הספר תיכונים ציבוריים... והוציא מתוכו יחידים וקבוצות אשר עיצבו ופירנסו את האידיאולוגיה החדשה של חסידי השפה הפלמית". המסלול החל, למעשה, בהיווצרות של מעמד משכילים, לא מקרב הבורגנות הגבוהה (זו הסתדרה יפה מאוד עם הצרפתית של התרבות; ז'בוטינסקי ברשימותיו הביט בכפילות הזאת של הבורגנות הפלמית בזרות). האינטליגנציה של המעמד הבינוני הזעיר הפיצה את הזרעים ("סיפור פשוט" של עגנון כולל כמה הארות יפות על הממד המעמדי הזה של מלחמת העברית).

הובסבאום אינו מזלזל בחרדה העממית המתפתחת אט-אט בעניין השפה. לא החשש ל"אובדן התרבות" עמד בבסיס הדרישה החדשה ל"שוויון לפלמית", אלא התחרות על מקומות עבודה, בעיקר מקומות עבודה מטעם המדינה, המעסיק הגדול ביותר של יודעי קרוא וכתוב. מדוע צריך שכיר פרנקופוני לדעת רק שפה אחת ואילו על הפלמי לדעת שתיים? מצד שני, היו עמים שידעו כי שפתם הולכת לאיבוד וויתרו. הוולשים, למשל.

ההבדלים בין ארץ לארץ מבטאים את העובדה שיש המוני תופעות אנושיות ששותפות בהן דתות ושייכויות שבטיות ומשפחתיות אחרות, שונות זו מזו. הלאומיות, על הגדרותיה השונות, היא תוצר של מדינה שולטת באוכלוסיות ששונות זו מזו; פעם הדת משותפת, פעם השפה משותפת, ושום הר אינו סובל את הגיגית.

הובסבאום מבחין גם היום בין לאומיות ימנית ולאומיות שמאלית (זו שירשה את הערכים של המהפיכות הגדולות באירופה). הלאומיות הקטאלנית, למשל, ידעה לשלב בתוכה גם זרים, והפכה אותם לחלק מהאומה הקטלאנית הפורחת בספרד. הלאומיות הבאסקית, הוא אומר, כל כמה שהמלל שלה הוא שמאלני, ניזונה בעיקרה משנאת זרים ומיעדים שאין להם דבר עם המוני העם.

את הרצאותיו נשא הובסבאום באוניברסיטת קווינס בבלפסט. ההקדמה של שלמה זנד מאמצת בחום נרקיסיסטי-משהו את הובסבאום האמיץ, אבל מתמרחת ומתחמקת. בחיבור הזה יש יותר מדי התייחסויות ללאומיות היהודית והעברית, וסכסוך הדמים סביבנו כולו לאומיות. חבל שמבוא מוזמן אצל פרופסור מקומי אינו מסוגל להפוך את הלאומיות המקומית למוקד הכתיבה שלו.