צלילים ממקור ברוך

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

רשימתו היפהפייה של דרור משעני על הילד-הצ'לן מקונסרבטוריון שטריקר ("תרבות וספרות", 16.6) או על הסרט המספר את סיפורו - החזירה אותי בקפיצת זיכרון אל חוויות מימי הנעורים: בהיותי תלמידת תיכון בירושלים אהבתי לשוטט בכרם אברהם ובמקור ברוך, ששם מצאו להם תלמידי האקדמיה למוסיקה חדרים בזול, לעצור לפני החלונות ולהאזין לצלילים שהשתפכו לרחוב. מבלי לדעת מי ומי המנגן, עקבתי אחר השתלטותו-בהדרגה על החיבור שבחר לו לאתגר, נשמתי לרווחה כשפיסקה מועדת לפורענות עלתה בידו בלי כשל ושקלתי את סיכוייו בדרך הקשה אל ההישג והשלמות.

לימים נזדמנה לי חוויה אינטנסיווית אף יותר בבית המעלות שבמרכז העיר: כמעט תמיד כשעברתי שם בשעה קבועה, הגיעו אלי מן הקומה העליונה של כניסה ה' צלילי הסקרצו לפסנתר במי-מינור של מנדלסון - חיזיון אוורירי וקליל-קליל של רחף פיות וטפיפות גמדים לאור הירח החיוור. היו לו לפסנתרן האלמוני ידיים ברוכות-כישרון וערוכות לכל מאמץ, אלא שמטיבו של המאמץ שהקלילות ממנו והלאה, ודווקא עליה נאבק הבחור בעקשנות ובלי פשרות.

עמדתי קשובה ולבי נקפני: הנה אני, עוברת-אורח מקרית, יודעת, כן, יודעת, שהעניין אבוד מראש, ובמוקדם או במאוחר יקום הבחור ממקומו פרוע וזועף, יטרוק את מכסה הפסנתר בנקישה אדירה ויחפש לו תוכן אחר למלא בו את חייו. היה בזה משהו לא-הוגן: כאילו אני, בידיעתי המוקדמת, מביאה עליו את הכישלון.

כשאני עוברת היום על-יד בית המעלות, צלילי פסנתר שוב אינם בוקעים משם. גם כרם אברהם ומקור ברוך שכחו זה כבר, שאי-פעם בעבר חיו במחיצתם של באך, בטהובן וברהמס. אשר לאותו בחור, אין לי שום ידיעה מה מעשיו ואם נתמלאה בו נבואתי ואם לאו. אבל כל אימת שמזדמן לי לשמוע את הסקרצו במי-מינור של מנדלסון, אני נזכרת בו ומקווה שחייו עלו יפה.

עדה ברודסקי

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ