שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי דרומי
אורי דרומי

פלונטר, שוטר תנועה בסבך הלבנוניאליעזר (גייזי) צפריר. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 390 עמ', 98 שקלים

מלחמה ללא אותמשה (צ'יקו) תמיר. מערכות, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 283 עמ', 65 שקלים

בקיץ של שנת 1924 יצא איתמר בן אב"י מירושלים, כמנהגם של גבירי ארץ ישראל, לנפוש בלבנון. ברשימה שכתב משם לעיתון "דואר היום", הוא קונן על המאזן הדמוגרפי ההולך ומשתנה לרעת הנוצרים: "הגירת הנוצרים הצעירים אמריקתה הולכת הלוך וגבור משנה לשנה - בה בשעה שמושלימים (מוסלמים, א"ד) אינם יוצאים את הארץ כלל. בעיירה סוק-אל-גארב, למשל, שבה אני מקייט, לא נשארו אלא זקנים וזקנות, נמושות אמיתיים, וכל בני הנעורים בוחרים למכור תחרים ברחובות ניו יורק ושיקגו ולהתאזרח כאמריקאים במקום לפתח את מדינתם הפורייה והיפה".

את הדברים הללו הביא אהרן אמיר במקראה שבעריכתו, "לבנון: ארץ, עם, מלחמה" (הדר, 1979). אמיר, שהאמין בשותפות גורל בין ארץ הלבנון וישראל, כתב שם כי "במערכה הזאת על חירותה, ריבונותה ועתידה של הזהות-העצמית אין למדינת ישראל בעלת ברית סמוכה וחיונית יותר מלבנון העומדת על נפשה ועל ייחודה. ובמערכה הזאת על נפשה ועל ייחודה אין ללבנון בעלת ברית סמוכה וחיונית יותר ממדינת ישראל". באומרו לבנון, התכוון אמיר ללבנון הנוצרית. הימים היו ימי מלחמת האזרחים בארץ השסועה ההיא, עת התלבטה ישראל אם לסייע באופן פעיל לנוצרים. הסופר יזהר סמילנסקי כתב אז ב"הארץ" כי מול זעקתם של הנוצרים, הנלחצים מכל עבר, אל לה לישראל להחריש מן הטעם שאין הדבר נוגע לה: "ממש כך גם הסבירו מדוע צעקו היהודים חמס ולא היה להם שומע".

הרעיון לחבור לנוצרי הלבנון קרץ מאז ומתמיד לראשי היישוב היהודי ואחר כך לקברניטי המדינה. ד"ר ראובן ארליך כתב בספרו "בסבך הלבנון" (מערכות, 2000), על המגעים שניהלה ישראל עם אישים מארוניים, כמו הנשיא לשעבר אמיל אדה, עוד בתש"ח, כאשר צה"ל כבש כפרים בדרום לבנון.

מן הצד הישראלי התייחסו בחשד ובזהירות לדברי המארונים. כתב אחד ממנהלי המגעים, הערביסט הוותיק אליהו ששון, ליעקב שמעוני, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, ב-28 בנובמבר, 1948: "אינני מאמין ביכולתו של איזה כוח נוצרי-אופוזיציונרי כיום בלבנון לעשות מרד או לנסות לקחת בכוח את השלטון בידיו. גם אם צבא ישראל יגיע עד צידון ואף יותר רחוק".

השנים חלפו, ישראל הפכה למעצמה אזורית, ובמיוחד אחרי 1977 היא "הסירה מעצמה את המגבלות ואת הריסון בהפעלת הכוח הצבאי בלבנון", כפי שכתב ארליך בספרו. ב-1982 היא נכנסה ללבנון כדי לכונן בה סדר חדש, שיהיה מושתת על ברית עם הנוצרים. עד מהרה התברר שמלחמה היא עניין שיודעים יותר איך נכנסים אליו, ופחות איך יוצאים ממנו. כפי שכתב עמוס אילון ב"הארץ" ב-1984: "את מלחמתנו בלבנון אפשר להשוות למשחק שחמט. הכלים שלנו הגיעו לקצה הלוח, ונפלו ממנו".

ואילו אותו יזהר סמילנסקי, בהולכו בעקבות הלוחמים ובהתייצבו מול מוראות המלחמה, הגיע למסקנה: "מאימתי לצאת למלחמה? בעצם, לעולם לא. או רק אם אין מוצא. כמוצא אחרון שבאחרונים לסילוק איום ראשון שבראשונים. ואילו על כל עניין אחר, חמור ככל שיהיה, מסוכן ככל שיהיה, אבל שניתן לפתרו, ואפילו בקשיי קשיים - לא. אפילו המלחמה גרועה מעוול, גרועה מאסון - היא ממש חתירה כנגד זכות קיומו של הצד שבחר במלחמה ופתח בה. אפילו כשיוצא הצד הזה כמנצח - את עצמו הוא ניצח" ("גלויות מלבנון", "דבר" 1982).

בשלהי 1982 הגיע לביירות גם אליעזר (גייזי) צפריר, כדי לעמוד בראש שלוחת המוסד בלבנון. מאחוריו עמדו כבר שני פרקי חיים עשירים: סיוע לכורדים במלחמתם נגד שלטונות עיראק, ותמיכה במשטר השאה באיראן, עד לנפילתו בידי האייטולות. שני ספרים צמחו מהפרשות הללו - "אנא כורדי" ו"שטן גדול, שטן קטן".

למרות שהעלילה מוכרת והסוף ידוע מראש, ספרו הנוכחי נקרא בנשימה עצורה. זהו סיפורו של "שוטר תנועה בסבך הלבנוני", כפי שמלמדת כותרת המשנה, המנווט בין מארונים, סונים, דרוזים, שיעים, סורים וישראלים הבוחשים בקלחת הלבנונית.

צפריר מתבל את סיפורו במשלים ופתגמים ערביים עסיסיים, כמו למשל "אדבח אוטך פי לילת עורסך" (שחט חתולך בליל כלולותיך, כלומר הרשם את כלתך באכזריותך למען תדע את מקומה). זה מה שעשה חאפז אסד בפברואר 1982, כשדיכא באכזריות את מרד האופוזיציה המוסלמית בעיר חמא וטבח רבבות מתושביה, כאשר מי שנותר בחיים הושלך למרתפי החקירות והעינויים ושם הושב על "אל-עבד אל אסווד" (העבד השחור) - כיסא השולח שיפודים דוקרניים לתוך אחוריו ועד למעיים של הנחקר, ולקורא ינעם. לפיכך, כשמתרחש טבח צברא ושתילה, צפריר פוסק ש"כאן (שם) זה לא שוויצריה" - ושאת כל מעשי הטבח הללו יש לשפוט על פי הנורמות של "המזרח היקר שבו אנו חיים".

זה מה שמרתק בספרו של צפריר: אין אצלו רעים וטובים. כולם, גם אנחנו, גם הם, טובלים קצת בזה וקצת בזה: רשעים וצדיקים, תאבי כוח ונרפים, טיפשים ומרחיקי ראות, ישירים וחלקלקים, אכזריים ואוהבי אדם. המלחמה, כהרגלה, טרפה את כל הקלפים, סיבכה יותר משפתרה בעיות, והותירה צלקות אצל כולם. בהזדמנות זו של חשבון-נפש, צפריר לא עושה לעצמו מלאכה קלה. הוא אינו מכפיש איש, מפני שהתמונה תמיד מסובכת יותר.

מפקדי צה"ל ויק"ל (יחידת הקישור ללבנון) היו מסורים לתפקידם, הגם שלא תמיד גילו יחס רגיש לעמיתיהם מצד"ל (צבא דרום לבנון). טייסי המסוקים גילו אומץ רב בטיסות מעל הארץ המסוכנת הזאת, אבל בירברו שטויות בקשר. סמיר ג'עג'ע, האיש שבאשיר ג'מאייל שלח לחסל את טוני פרנג'ייה, בנו של הנשיא (ובהזדמנות זו גם את אשתו וכלבם), היה גם פטריוט לבנוני נקי שלא היה ראוי לעונש המאסר שהטילה עליו מערכת המשפט הלבנונית הרקובה. אפילו אלי חבייקה, איש הפלנגות שהשקיף מהחפ"ק הצה"לי על צברא ושתילה, ועל השאלה, מה לעשות עם 50 נשים וילדים, השיב במלים "תעשה את רצון האלוהים" וגם "אתה יודע בדיוק מה לעשות" (צחוק), ושכנראה עבד גם בשביל הסורים, פעל במסגרת הנורמות המקובלות בלבנון, היה שותף אמין לצה"ל וגם חבר אישי של צפריר. ניכרים דברי אמת, והאמת הזאת, בהקשר הלבנוני, היא מרירה עד מאוד.

אז מי אשם בפלונטר הלבנוני? צפריר אינו איש של האשמות. המציאות שהוא מתאר ומנתח מורכבת יותר ממה שסבורים מפריחי סברות הכרס והאסטרטגים של הכורסה. ממשלות ישראל לא היו יכולות להישאר אדישות לעליית האיום האש"פי מלבנון. אבל האם המלחמה, כמו שנוהלה, היתה מעשה חכם? צפריר שואל יותר משהוא משיב: "מה היה תהליך הדיונים של הדרג הצבאי והמדיני, ושל שניהם ביחד, שהוביל למחשבה שאפשר לעשות מלחמה בלבנון (אורנים קטן וגדול) וגם להצליח במטרותיה (כולל החלפת השלטון בשלטון אוהד לנו ולמערב) בלי להילחם נגד הסורים ולגרשם כליל (דגש על כליל!) מלבנון? ואיך חשבו שאפשר לעשות חצי הריון, כלומר לקחת את מחצית השטח ועדיין לקוות להשיג את המטרות?"

וכך זורמות השאלות מפיו, ותשובות נחרצות אין. אולי ניתן ללמוד מהערתו הביקורתית על ועדת אגרנט, שזיכתה את הדרג המדיני ממחדל מלחמת יום הכיפורים, לגבי התייחסותו לדרג המדיני במלחמת לבנון.

כמה שנים אחרי שיצא מלבנון התגייס רז, בנו של צפריר, ושירת בלבנון כקצין שריון. גייזי הגאה מביא מרשימותיו של בנו הלוחם, הכותב כי הוא ואנשיו "משוכנעים חזור והשתכנע, ומתדרכים את החיילים לצפות כל לילה מצפון דרומה, על אורותיהם השלווים של יישובי הצפון, ולהאמין בשליחותנו ובעבודתנו הקשה למען שאלה יישארו שלווים". את הסאגה של חיילים אלה ומפקדיהם מביא במלואה תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, אשר כחייל וכקצין בחטיבת "גולני", ולבסוף כמפקד החטיבה, לחם בלבנון מ-1985 ועד לפינוי בשנת 2000. ספרו הוא מסמך מרשים, מפתיע בפתיחותו, תעודת כבוד לצה"ל ולמערכת הביטחון, המאפשרת חופש ביטוי שכזה לקצין במדים.

"מלחמה ללא אות" הוא סיפורם של הקצינים והחיילים שהיו צריכים לתרגם לשפת המעשה הצבאית את ההנחיה האזרחית "להגן על יישובי הצפון". תמיר מגולל את פרשת הלחימה הקשה מול החיזבללה, אויב ערמומי המכיר את השטח ונלחם על אדמת מולדתו. הוא פורש את תהליך השינוי שחל בתפיסת הלחימה הצה"לית, בעיקר כאשר אלוף הפיקוד, עמירם לוין, הבין כי צבא סדיר מסורבל סובל מנחיתות מול כוחות גרילה קטנים וניידים, ולפיכך העניק חופש פעולה רב יותר ליחידות הקטנות הפועלות בשטח.

הקורא נתקף בגאווה מהולה בכאב כשתמיר מתאר איך הורה לכוח חילוץ לשאת בחזרה לשטחנו את גופות לוחמי השייטת שנהרגו בהיתקלות עם החיזבללה. המ"פ בשטח שואל אותו בזהירות "אם הכל בסדר", ואם הוא חש בטוב, שהרי נשיאת הגופות תכביד על היחלצות הכוח, ואילו תמיר עונה "יש לנו חוב, מישהו מסתכל עלינו עכשיו מלמעלה". כמו כן מרגש לקרוא על עופר, נהג החפ"ק של תמיר, שבלי שהתבקש ויתר על חופשת השחרור שלו כדי להילחם לצד מפקדו עד יום שירותו האחרון. כשתמיר כותב כי "מעט אנשים בארץ יודעים מה עובר על הלוחמים הצעירים האלה", וכי "חשתי תסכול על כך שאיני יכול לשתף את כלל הציבור במה שראיתי", מתעוררת אצל הקורא הזדהות עזה, לצד טינה מאוחרת לפוליטיקאים שהכניסו את חיילינו למצב הזה, ובמיוחד לאלה שהשאירו אותם שם שנים כה רבות.

מהי מטרתה של מלחמה? "שלום מושלם יותר", פסק הוגה הדעות הצבאי לידל הארט ב-1925 ("מחשבות על המלחמה", מערכות 1989). ומה הניבה מלחמת לבנון? היא סדקה את הלכידות בעם, עלתה בהרוגים רבים, והותירה אותנו עם איום החיזבאללה. צ'יקו תמיר אומר על כך, בשפת דוגרי חיילית, את האמת: "ישראל העניקה למעשה לגיטימציה לפעולה של ארגון טרור נגד חייליה, ובתנאים מסוימים אף נגד אזרחיה, ואיפשרה לממשלת לבנון להמשיך לשבת בחיבוק ידיים כאשר ארגון טרור לוקח אחריות מלאה על דרום המדינה". עוד אחד מפירות הבאושים של המלחמה האומללה ההיא, שלא לדבר על הרושם שקיבלו כל המתבוננים במחזה במזרח התיכון, כאילו צה"ל האדיר גורש מלבנון על ידי החיזבללה הקטן והנחוש.

הייתי מציע לשר הביטחון הטרי, עמיר פרץ, לקרוא את שני הספרים הללו. הרבה יותר מהערכות של מומחים לעתיד ילמדוהו מי שכבר נכוו בעבר, כי מי שמסתבך בהרפתקה כזאת באזורנו מתקשה להיחלץ ומשלם על כך ביוקר. אולי יפה לעניין זה פתגם ערבי ששמעתי לאחרונה מפיו של אליהו נאוי, הלא הוא "דאוד אל נטור", ואני חושב שגם צפריר היה חותם עליו. הבן: "אלוואווי בלע מנג'ל". האב: "אבני, ענד ח'ראה תסמע עוואה" (הבן: "התן בלע מגל". האב: "בני, כשהוא יפלוט אותו מאחוריו, תשמע את יללותיו").

אורי דרומי הוא עורך הפרסומים של המכון הישראלי לדמוקרטיה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ