שמעון זנדבנק
שמעון זנדבנק

הנרי פילדינג, "ג'וזף אנדרוז", ו"תום ג'ונס"; לורנס סטרן, "טריסטרם שנדי"; ויליאם מייקפיס ת'אקרי, "יריד ההבלים"; צ'רלס דיקנס, "ימים קשים" ו"תקוות גדולות"; הנרי ג'יימס, "דיוקנה של גברת"; ג'וזף קונרד, "שגיונו של אולמאייר"; ת"ס אליוט, "ארץ השממה" ו"ארבעה קוורטטים"; ויליאם גולדינג, "בעל זבוב": זו אינה ביבליוגרפיה לקורס בתולדות הספרות האנגלית, אלא רשימה (חלקית) של תרגומי אסתר כספי, מן המצוינים במתרגמי הספרות האנגלית לעברית. רוחב היריעה, מרכזיות הטקסטים, ועל הכל היכולת להיכנס לעורו של כל אחד מן היוצרים הגדולים האלה ובה בשעה לשמר את קולה כמתרגמת - כל אלה אינם יכולים שלא לעורר השתאות.

אסתר כספי, החוגגת בימים אלה את יום הולדתה התשעים, אינה מאלה ששמם הולך לפניהם. גם מי שמתמצא בתחום זנוח זה הקרוי תרגום, נדמה לי שלא ימהר לנקוב בשמה כאחת הפעילות המרכזיות בשטח. היא אדם פרטי מאוד, ואת מלאכתה היא עושה בחשאי. אבל לעובדה שאסתר כספי אינה שם-דבר יש גם צד עקרוני: היא מאמינה, מסתבר, בהסתר פניו של המתרגם; מאמינה שעל המתרגם לא להכניס את המחבר לעורו שלו, אלא להיכנס לעורו של זה.

לא שהיא נטולת עור משלה. אי-אפשר שלא להבחין באלגנטיות המשכילית במקצת, ההידור הקורקטי, הגובה של השפה ועם זאת השטף והטבעיות המציינים את תרגומיה. אבל הקול המסוים הזה אינו משתלט, אינו מתעבה, אלא הוא נשאר שקוף, שומר על מעמדו האינסטרומנטלי כמה שבא לשרת קודם כל את סגנונו ומקומו ההיסטורי של המקור, לא להפגין את כישוריו של המתרגם.

על מזגה זה של אסתר כספי יעידו סיפורים שהיא מספרת. כשעבדה על "תום ג'ונס", למשל, נסעה לבאת' לראות את בית האחוזה שבו מתרחש הרומאן. היא מצאה את הבית והגנים וגילתה שהשתכן שם קולג' לכמרים. כשעבדה על "יריד ההבלים", ביקרה בבית שת'אקרי בנה לו באחרית ימיו, והתברר לה שהבית התגלגל לידיו של מונטפיורי ולבסוף נהפך למעון שגרירות ישראל בלונדון. הנוכחות הפיסית של המחבר מאפשרת את ההזדהות אתו, והזדהות זו היא יסוד אמנות התרגום של כספי. "המחבר כאילו אוחז בידך ומוליך אותך בעקבותיו, שעל שעל", אמרה לפני שנים לרונית מטלון, בראיון שפורסם מעל דפי העיתון הזה.

וכך הוליך אותה הנרי פילדינג בעקבותיו לראשיתו המפוארת של הרומאן האנגלי במאה הי"ח; ולורנס סטרן - לפירוק המפליא לא פחות של מוסכמות הרומאן בתוך שנים מועטות מן היום שנוצר; ות'אקרי - להסתכלות הסרקסטית בהבלי החברה הוויקטוריאנית; ודיקנס - לסיפור חניכתו המוסרית העמוקה של הנער פיפ; והנרי ג'יימס - לדקויות ההסתכלות של הרומאן הפסיכולוגי. וכן הלאה וכן הלאה. כל אחת מן היריעות המונומנטליות האלה שפרשה לנו אסתר כספי בעברית תורמת לא רק להבנת עולמות זרים ותרבויות-חיים זרות, אלא גם לחשיפת שכבות של העברית המסוגלות, בידיו של מתרגם-אמן, לבטא אותם עולמות זרים ותרבויות זרות. חשיפה זו של מה שטמון בעברית היא מעשה מכונן תרבות. כך, בחשאי אבל בתוקף של מי שמודע ליכולתו ולתכליתו, נבנית תרבות.

בי אישית נוגעת במיוחד התפנית שעשתה אסתר כספי בשנים האחרונות מתרגום פרוזה לתרגום שירה. התפנית הזאת מעניינת מפני שכישוריה וניסיונה כמתרגמת פרוזה מיושמים כאן על שירה, ודווקא על שירתו המודרניסטית של ת"ס אליוט. ולא במקרה, דומני, בחרה באליוט. כי אליוט, בעיקר ב"ארבעת הקוורטטים", הוא אמן ההפשטה הפרוזאית-כביכול בתפקודה השירי, וכאן באות סגולותיה של כספי למלוא הביטוי. ועוד: דווקא שקיפות השפה, מחיקת העצמי, הנאמנות האדוקה למקור, מולידות כאן שורות לא-נשכחות של שירה:

השחר מפציע, ויום חדש

נכון לחום ולדממה. בלב-ים

רוח שחרית מתקמט וגולש. הנני כאן

או שם, או אי-שם. בראשיתי.

(East Coker, מתוך "ארבעה קוורטטים", הוצאת המעורר, 1999).

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ