פניה עוז-זלצברגר
פניה עוז-זלצברגר

ספר המעשים: חיי זלמן שוקן אנתוני דוד. תירגם מאנגלית:
אריה חשביה. הוצאת שוקן, 460 עמ', 99 שקלים

בארונו של חנווני יהודי קשה-יום אחד, יצחק שוקן, בכפר מרגונין שבפוזנאן, עמד בשלהי המאה ה-19 ספר תנ"ך ולצדו תרגום גרמני ישן של "על החירות" מאת הפילוסוף הבריטי ג'ון סטיוארט מיל. השביעי בילדיו של יצחק, זלמן שמו, מצא בספר הזה את רגלי הסולם שראשו בשמים. "הספר בכריכת העור", כותב אנתוני דוד בתחילת הביוגרפיה המעולה שלו, "היה כמשואה מעולם אחר (...) לימים עלה בידו לפענח את המשפטים המפותלים ולפצח את הצופן". כך החל זלמן שוקן את דרכו המפותלת והאוטודידקטית אל העולם הגדול, אל הצלחתו המסחרית המזהירה, אל שיאי יצירתה של היהדות הגרמנית הוויימארית, אל ציונות כבניינה של ממלכת ספר ועיתון, ואל הנוסחה השוקנית הייחודית של הון ותרבות או תרבות כהון.

מעטות הן הביוגרפיות ששם גיבורן כשם הוצאת הספרים שעל כריכתן, ומעטות עוד יותר הן אלה שנסקרות בעיתון שהמו"ל שלו נושא אותו שם עצמו. דווקא על כן חבל בעיני ששמו המקורי של הספר, "הפטרון", רוכך ורודד בתרגום העברי והיה ל"ספר המעשים". גם אם נותר כאן רמז דק ל-res gestae של הקיסר אוגוסטוס, הרי שספרו של דוד הוא בראש ובראשונה סיפורו של איל הון, קיסר תרבות, מי שראה את עצמו כנסיך-סוחר רנסאנסי של תחיית הספרות היהודית והעברית.

מיטבה של הביוגרפיה הזאת טמון באפיון דק ומפורט של הפטרונות האדנותית והאנינה שהעניק שוקן לעגנון, לבובר, לאריך מנדלסון ולעוד גלריה גדולה של יוצרים נחשבים. זו ליבתה הדרמטית של הביוגרפיה הבלתי מצויה הזאת של אדם בלתי מצוי: מהגר פשוט מפולין הפרוסית, שנעשה בעלים של רשת חנויות כלבו גרמניות, אוטודידקט ואפוטרופוס של תרבות. "סוחר מיסטיקן", כך כינהו גרשם שלום. קפיטליסט נאור שהזמין והפיץ יצירה יהודית חדשה בהתאם לפילוסופיה השיווקית שלו, יצירת ביקוש המוני לסחורה איכותית על פי חזונו שלו. השם "הפטרון" יאה לו.

עיקר כוחו של הספר בתיאור עלייתו של שוקן על רקע נסיקתה הקצרה של יהדות גרמניה המשכילה וקריסתה של התרבות הגרמנית שכה אהב: את גתה קרא בנעוריו ("וילהלם מייסטר", לצד "ירושלים" של משה מנדלסון) ועם גתה מת בחדר מלון שווייצי ("פאוסט" חלק ב', שנמצא לפות בידיו יחד עם סיפורי רבי נחמן של בובר). את כל יהבו המסחרי השליך על תרבות הניהול הפרוסית, הקרה והדייקנית, שאת כניעתה לנאצים לא השכיל לצפות.

לבו של הנער העובד מפוזנאן נהה אחר השירה הגרמנית והשתוקק להתקבל אל שורות אצולת-התרבות היהודית-גרמנית, שהתנשאה מעליו גם כאשר נתמכה בכספו. הביוגרפיה הזאת זורה אור חדש, פרטי ומחוספס, על הטרגדיה הגרמנית-יהודית כולה. הפרק "הומו אירופאוס", שבו מתוארת השתקעותם של בני משפחת שוקן ברחביה הייקית של שנות ה-30, בעוד זלמן נאבק לשמור על 14 חנויות הכל-בו הגרמניות שלו ועל שרידי העולם התרבותי הקורס לנגד עיניו, הוא לטעמי שיאו הדרמטי של הספר.

אנתוני דוד מיטיב לנער סטריאוטיפים שגורים כשהוא מתאר את השפעת ניטשה על עיצוב אישיותו של שוקן, את הנאתו של עגנון מוואגנר, את "רשימת הקריאה" השיטתית שגיבש שוקן מהספרות האירופית לשם השכלתו הכללית של גדול סופריו.

אולי בהשפעתו חלם עגנון חלום שעטנז רנסאנסי-יהודי, ובו "ליאונרדו עושה סוס גדול מאוד וראשו מגיע השמים, ועל הסוס רוכב המלך המשיח".

שוקן עצמו היה חילוני, הומניסט וליברל ללא מצמוץ. כשהסב את מבטו החד אל מורשת ישראל לא נתקף פיק ברכיים אלא יצר עז לקנות, פשוטו כמשמעו, ולחקור ואז לחדש. כך רכש אלפי פרגמנטים מהגניזה הקהירית, מאות כתבי-יד יקרים ועשרות אינקונבולה עבריים. ביחסו אל המסורת היהודית, כמו אל מוצרי הצריכה שמכר בהצלחה כבירה, הוא היה איש הזמן החדש. וכדברי המחבר, "היו לו הרבה משפטים קדומים: נגד רבנים, פרופסורים, בנקאים, תחתונים ארוכים, חיתולים עם סיכות ביטחון והבורגנות, וזה רק חלק קטן מהרשימה".

מרתק ומכאיב גם תיאור העידן הנאצי המוקדם כ"תקופה הטובה והגרועה ביותר בחייו של זלמן". כמעט עד סוף שנות ה-30, וחרף חוקי נירנברג, היטיבה מדיניות התרבות הנאצית עם עסקי המו"לות של שוקן דווקא בשל הגטואיזציה של ספרות יהודית וכמו-יהודית, שגירשה לחיקו את מיטב היוצרים. אפילו חנויות הכלבו שלו לא נפגעו בתחילה, ובריוני האס.אה שתקפו אותן רוסנו בידי רשויות האוצר הרציונליות. זלמן, פרוסי בנשמתו הכלכלית, האמין עד הרגע שלפני האחרון שגרמניה תתעשת. התמוטטות חישוביו העסקיים והפסיכולוגיים של הסוחר הזה, המומחה לגתה ולהלדרלין, מזעזעת בדרכה השקטה.

הפרק הראשון בביוגרפיה, על ילדותו של שוקן בפוזנאן, מותיר את הקורא וחצי תאוותו בידו. לאחר משפט הפתיחה המצוין - "זלמן שוקן היה 'אוסטיודה'" - נעדר ממנו טיפול של ממש ביהודי פולין הפרוסית ובהקשרים החברתיים והתרבותיים-דתיים שבהם חיו הסב אברהם והאב יצחק. נשותיהם, הסבתא והאם, אף לא נזכרות בשמותיהן. אחיו ואחיותיו של זלמן, למעט שמעון שעתיד היה להיות שותפו לעסקים, נותרים עלומים. קשה לקבל שאמו של מושא הביוגרפיה הזאת נמחקה ממנה כליל, ומוזר לקרוא כי "ילדותו של זלמן עברה עליו בלי אירועים הראויים לציון מיוחד".

הערות השוליים של הפרק (הספר עצמו נטול רשימה ביבליוגרפית) אינן כוללות ולו מקור ראשוני ביוגרפי אחד, למעט רשימתו של גרשם שוקן על אביו ב"דר מונאט" משנת 1968. האם דלות התיעוד הותירה פערים אלה, או שמא הסתמכותו הדומיננטית של הביוגרף על ספרות משנית, ואולי הסתייגות מעודנת ממשנת מודעו של שוקן, זיגמונד פרויד?

רישומי דיוקניהם החדים של שוקן ושל אנשי המילייה היהודי-גרמני מכפרים במידת מה על חולשתו של המחבר בחדירה למורכבויות חייהם של יוצאי המחוזות שממזרח לנהר האודר. אגב, גם בפרקים הארצישראליים של הביוגרפיה בולטת דלותן של דמויות "החלוצים היהודים הרוסים", כפי שנצטיירו לשוקן, בהשוואה לעושר האפיון של הייקים הירושלמים. על הפרדוקס העולה מכך עומד דוד בעצמו: שוקן רחש כבוד לבוני הארץ, למייסדי הקיבוצים. כמו עגנון אהב את החלוצים הופכי-עולם, אבל עם איזו קריצת-עין סרדונית, יהודית. ואילו ברחביה נותר נטע זר, כפי שהיה גם בברלין.

בממד העומק של מפעל חייו, משנותיו כצעיר דלפון, רחש כבוד לאנשי מעשה ולתבונתם של פועלים ושל אנשים פשוטים. נוסחת ההון והתרבות שלו הציעה להמונים את העידית הקלאסית והחדשנית בגרסאות זולות ונגישות. כך עשה כאשר מכר חליפות לבני המעמד הנמוך בסקסוניה, וכך המשיך לעשות כאשר הדפיס את כתבי קפקא ואת הכרכים היפים של "ספריית שוקן" במחירים השווים לכל נפש. שוקן ביקש אמנם לקבוע את טעמם של לקוחותיו, אך בתבונתם האמין כמדומה יותר משהאמינו בה הרבה סוציאליסטים.

וכאן טמון עניין עמוק. הרוכל הנודד היהודי-פולני, שהפך לקובע טעם גדול של גרמניה הויימארית ושל ירושלים המנדטורית, ועד לישראל בת-זמננו מגיעים שמו ורישומו, מספק חומר חדש למחשבה על תעשיית התרבות. אין כוונתי לביקורת הקפיטליזם של התרבות מבית מדרשו של ולטר בנימין, בן הטובים מרובע גרונוואלד, ששוקן "לא הבין דבר וחצי דבר" מהפרוזה שלו.

שהרי "הפטרון" לא היה איש רוח ולא בן האליטה, אלא סוחר עממי ומשכיל מטעם עצמו, אשר עיצב היצע תרבותי עשיר כהשקעה להצמחתה של ספרות יהודית-עברית מודרנית. עיצב, מימן ושיווק. אם פס הייצור השוקני הוא פרי ההילולים של הקפיטליזם התרבותי בן המאה ה-20, אולי צריך לחשוב שנית על פטרונים ועל פסי ייצור, על קפיטליזם ועל חותם אישי.

זלמן שוקן לא סיגל לעצמו עברית מדוברת, ההוויה הצברית והממסד המפא"יניקי היו זרים לו מאוד, ואת אחרית שנותיו בילה בעיקר בארצות הברית ובשווייץ. את השפעת אישיותו הקשה על אשתו לילי ועל ילדיו מתאר דוד בעדינות, הגם שהמרקם המשפחתי רלוונטי לעובדה שהתרבות הישראלית נפרדה מזלמן, אך לא משוקן.

אחרי מותו פורקה ספרייתו ורבים מאוצרותיה נמכרו. שמו של שוקן נשאר כאן בזכות יורשיו ובזכות מפעלי הספר והעיתון שלו. חרף חולשתם היחסית של הפרקים ה"ישראליים" החותמים את הביוגרפיה, שנעדרים היכרות אינטימית עם החלק המקומי בסצינת דמדומיו של הגיבור, חשיבותם גדולה במישור אחר, ואותו אבקש להאיר לסיום בהקשר של השוואה מתבקשת.

עמוס אילון, שהכיר את שוקן אישית ופירסם על הביוגרפיה הזאת רשימה יפה ב"ניו יורק רוויו אוף בוקס", מדגיש בעיקר את אכזבתו הגדולה של שוקן הקשיש מהמפעל הציוני. בספר המופת של אילון עצמו, "רקוויאם גרמני", ששוקן ובני דורו נמנים עם גיבוריו, אין אפילוג ישראלי: מותה של יהדות גרמניה הגדולה היה מוחלט וסופי, ולרקוויאם הרי לא עושים אפילוג. צאצאי הייקים ההם, אנשי הרפובליקה הווימארית ושוחרי-הטוב של "ברית שלום", לא הותירו לדידו של אילון חותם של ממש על ישראל הדורסנית בת-זמננו.

צאצאי הייקים שכחו לא רק את המבטא, אלא גם את הטקסטים. לא רק את המוסיקה, אלא גם את הליברית. והנה, הספר הזה של אנתוני דוד מפר את שתיקת-הקברים של העולם שאיבדנו. הוא לא מסתיים כרקוויאם. שוקן חי בישראל היום לא רק בזכות מפעלי התקשורת הנושאים את שמו, אלא בעיקר דרך החותם הבלתי-הפיך, האפקטיבי, שהותיר על ספרותה והגותה של הארץ הזאת. על כן התרגשתי כדבעי למקרא כותרתו של הפרק האחרון של הביוגרפיה, "בחנותו של מר לובלין". מר לובלין של עגנון, כפי שמצטט אנתוני דוד מפי דן לאור, היה שלמה זלמן שוקן. לא בכפפות של משי טיפל הסופר הסרקסטי בפטרונו הקשה. אבל הרי לכם סוס גבה קומה, שפרסותיו בלייפציג וראשו מגיע עד ירושלים, ורוח של רנסאנס יהודי גדול מרחפת עליו. והספרים עודם על מדפינו, הם ובניהם ובני בניהם.

תרגומו של אריה חשביה קולח, והספר ראוי מאוד לקריאה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ