שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הניסיון לקבל מכות גורל דומה לניסיון לחמוק מהן

אלימלך וזוסיא, תלמידי הבעש"ט, קופצים בן לילה מהחסידות הימי-ביניימית לחסידות החדשה; מהרצון להסתגף לרצון לקבל את החיים

אדמיאל קוסמן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אדמיאל קוסמן

האחים רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זוסיא מאניפולי היו מראשוני מפיצי החסידות במאה הי"ח בפולין. לפי המסופר ערכו אלימלך וזוסיא (אחיו המבוגר ממנו) "גלות" בצעירותם, עוד לפני שהצטרפו אל חסידי תורת הבעש"ט. "גלות" זו משמעה חיי נדודים סגפניים, שבהם דרשו לפני קהל במקומות שונים. מרוח הסיפורים ששרדו על תקופה זו נראה שהאחים סבלו סבל רב, ובמקומות שונים הוכו מכות נמרצות (ראו נגאל, נועם אלימלך, עמ' 10). סיפורנו הוא אחד מאלו שסופרו על תקופה קשה זו, אבל רוחו אינה נכאה כלל; ניכר שהמספר משתעשע בייסורים בכמעין רעיון מבדח. ואולם מתחת לשכבה העממית של סיפור הפולקלור אפשר להבחין בסיפור בבשורה עמוקה, הנודעת לא רק לשומעי לקחה של התורה החסידית, אלא לכל אדם באשר הוא. והרי לפנינו הסיפור:

האחים... הרר"א (=הרב רבי אלימלך, מכאן בקיצור: אלימלך) והרר"ז (=הרב רבי זוסיא, מכאן בקיצור: זוסיא)... בהיותם נע ונד בגלות, באו ללינת לילה לקרעטשמי (=אכסניית דרכים) א' (=אחת). והי' (=והיתה) שם חתונה, וישבו האחים... מן הצד בתור אורחים עניים... (=ואותם) המתאספים על החתונה היו אנשים ריקים ופוחזים, וכטוב לבם ביי"ש עשו להם לשחוק - כי אחר כל רקידה הניחו את האורח העני על הארץ - וכבדו אותו מנה א' אפים (=אחת אפיים) במלקות. ושוב עזבו אותו - והתחילו לרקוד - ושוב גמרו הרקידה, והניחו את העני מושכב על הארץ - ולקו (=והלקו) אותו ברוב שחוק והיתול. כן עשו כמה פעמים, והגורל נפל על זוסיא, שייקח כל ההכאות, יען כי ישב לפני אחיו אלימלך - ואלימלך ישב בקרן זוית אצל הכותל - והפוחזים והוללים מצאו בכ"ע (=בכל עת, תמיד) את זוסיא סמוך לידם. לכן בכל עת חטפו אותו והשכיבוהו על הארץ. ואת אחיו, אלימלך... עזבו במנוחה - יושב על שקו ומשאו בזוית.

אלימלך קינא מאד את (=ב)אחיו זוסיא - על כל ההכאות שבאים רק לחלקו. ויאמר לאחיו בלחש בעת אשר ההוללים עשו הריקודין: אהובי אחי, נחלוף נא ישיבותינו - ושב אתה על מקומי, ואנכי אשב על מקומך על שק משאך, ותנוח מעט מההכאות - אשר (=שכן) כבר לקית בכפליים. וכן עשו במהירות, בלי ראות הרוקדים. אבל כאשר גמרו הרקידה, ורצו להוביל את אלימלך - שישב עתה סמוך אצלם - אל ההכאות, צעק א' (=אחד) מן הפוחזים: הלא אין מן מהיושר ללקות (=להלקות) רק להאורח הזה - נקח נא... את האורח השני היושב בקרן זוית - ונכבד גם אותו במלקות, למען יזכור גם הוא שהיה על החתונה (=בחתונה). ושוב לקחו והוביל את זוסיא - היושב עתה בקרן זוית - אל המלקות, בחשבם שהוא עוד לא טעם את ההכאות... ואמר זוסיא: ראה אחי אהובי, אז וועמען עם איז באשעהרט צו שלאגין, שלאגין איז פארפאלען וויא ער זעצט זיך. זיכט מאן איהם אויף אין מען גיט עהם זיין חלק... (=כשנגזר על אדם לקבל מכות - אבוד לו באשר יישב. ימצאו אותו, והוא יקבל את חלקו) (מיכלזון, אהל אלימלך, קעז, עמ' 75-76).

ועידת יהדות ישראל והעולם

המשפט המוזר ביותר, לנו הקוראים, מתאר את קנאתו של אלימלך במכות שספג אחיו זוסיא מידי השיכורים. יש כאן היפוך מוחלט למובן מאליו. איננו מבינים מדוע יקנא אדם בחברו על שהסבל הוא מנת חלקו.

ההסבר לכך נעוץ באידיאל הסגפני שפרח בחברות דתיות אלו, ועל פיו - ככל שהאדם ירבה להתענות כן יזכה למירוק עוונות נמרץ יותר ויתעלה בדרגתו הרוחנית. בעמדה זו אין כל חידוש. היא מוכרת בקרב חסידי האסקטיות בדתות השונות. לשם דוגמה בלבד, מסופר בספר חסידים מהמאה הי"ב (סימן תתתשנ"ו) על חסיד אחד ש"היה שוכב לארץ בין הפרעושים ובימות החורף היה משים רגליו בכלי מלא מים עד שהיו רגליו דבוקים בקרח" ולפעמים היה גם "משליך אש על בשרו". עוד סופר שם שתלמידו של אותו חסיד ביקר את מעשי רבו, ולאחר מות הרב גילו לו בחלום שרבו נמצא בעולם הבא במקום כה גבוה, עד שהתלמיד אינו זכאי לראותו.

ברם, לא בשבחה של עמדה סגפנית זו עוסק סיפורנו. החידוש בו הוא שאף על פי שאלימלך אכן משתוקק למנת מכות, אין הוא מצליח. אך אין כאן, כפי שניתן לחשוב, מסר דטרמיניסטי, שאין אדם יכול לשנות את גורלו. הסיפור מניח הנחה אחרת: שהדרגה הרוחנית אינה פונקציה של כמות הייסורים שהאדם יכול לקבל מהחיים, אלא של משהו פנימי, עמוק יותר. לסבל ולייסורים יש אכן תפקיד בתהליך ההתעלות של האדם, אך אין מקום ליוזמה הבאה מצד האדם הרוצה ליטול מנה גדולה יותר ממה שבין כה וכה מתגלגל אליו. יוזמה כזאת היא ילדותית להיזהר שלא ליפול אל המלכודת החדשה שהוא טומן בכך לעצמו.

האקטיוויות שמתגלה בחיפוש אחר הסבל של אלימלך אינה דומה לקבלה טבעית של הסבל הבא מאליו בחיי היומיום - קבלה שבאמת מאפשרת לאדם לזכך את סיגי הגאווה. הסיפור מזהיר מפני הרמאות העצמית, שכן חיפוש אקטיווי שכזה אחר סבל יזום מגלה דווקא חוסר סבלנות, חוסר יכולת לחכות לכך שהדרגה הרוחנית של האדם תזדכך מאליה. חיפוש כזה מטפח סוג חדש של יהירות: הגאווה הילדותית של מי שזיכך את עצמו יותר מהאחרים.

הסיפור מסביר אם כן את הקפיצה שעשו האחים מהחסידות הימי-ביניימית לחסידות החדשה, הבעש"טית - שבה נתפש אכן לרוב הסיגוף היזום כאקט מזויף ולא אמיתי. כאן, לפי רוח הסיפור, התעוררה באחים ההבנה שדרך ה"גלות" כולה - כדרך של חיפוש אחר ייסורים לשם מירוק עוונות - היא דרך פסולה מעיקרה.

העמקה נוספת ברוח הבובריאנית תגלה לנו שחיפוש אקטיווי כזה אחר זיכוך הנפש אינו יכול לעולם להיות אקט של התקדשות. שהרי אז היה אלימלך הופך את השיכורים לאמצעי טכני, למכשיר לצורך ההתעלות הרוחנית שלו. הוא לא היה פוגש אותם כבני אדם בדרך ישירה. פגישה דיאלוגית יכולה להתקיים רק מתוך קבלה שקטה של האירועים כפי שהם קורים מאליהם, מבלי שאנו מנסים לשלוט בהם - ובנכונות להיפגש גם עם הצדדים הקשים של החיים, ללא שיפוט ובמידה רבה של חמלה. אנו יכולים לדמיין מפגש דיאלוגי שכזה אפילו עם שיכורים אלימים, אם אנו חושבים על אב הפוגש בבנו השיכור בסיטואציה כזאת; הוא מגן על עצמו כמובן, במידת יכולתו, אך מצד שני הוא גם חש צער וחמלה רבה כלפי בנו שהידרדר. הכאב של האב בסיטואציה כזאת אינו נובע מהיותו מושפל, אלא נובע מבנו, שהידרדר לתהום והשפיל את עצמו.

מבחינה זאת טוען הסיפור כי ניסיון אקטיווי לנהל את מהלך הדברים כדי לצבור מכות-גורל שווה לגמרי לניסיון הרגיל להתחמק ממכות הגורל. היציאה מן המבוך הזה היא רק בדרך אחת: קבלה במאור פנים ובלא מרירות את זרם האירועים כפי שהם - ללא ניסיון לברור את מה שנראה כ"טוב לי" ממה שנראה כ"רע לי". סוף הסיפור הוא בלקח הנראה כפתגם עממי, ומתייחס למושג ה"עונש": כשאדם יודע בתוך תוכו שהוא אשם, גם אם ינסה לחמוק מכך, המכות ימצאוהו. מכאן שהעונש אינו חיצוני, אלא פנימי. בדרך נעלמת אנו מוצאים שאך ורק אנו מענישים את עצמנו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ