האדם שהרופא לא יכול לרפא אינו אלא הוא-עצמו

ויליאם קרלוס ויליאמס היה משורר ורופא; הקובץ היפה והמוזר "סיפורי רופא" מכנס 13 סיפורים שכתב, כולם נוגעים במפגש בין רפואה לספרות, בין קול מספר לקול מרפא

דרור בורשטיין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דרור בורשטיין

סיפורי רופא

ויליאם קרלוס ויליאמס. תירגם מאנגלית: עודד פלד. הוצאת רסלינג, 186 עמ', 79 שקלים

בסיפור "דוק ריברס הזקן" מתוארת דמות של רופא שאגדה נרקמה סביב חייו וסביב מקצועיותו. אבל אין זו אגדה מסוג סיפורי המעשיות, אלא אגדה מלאת סתירות, אגדה קשה ומחורצת: זהו רופא בעל כושר אבחנה יוצא מן הכלל, שהוא גם אלכוהוליסט ומכור לסמים קשים. מכור עד כדי כך, שפעם אחת הזריק לעצמו מנת סם לנגד עיניו של חולה; זהו רופא שהציל מקרים אבודים, אבל גם התרשל וגרם למותם של חולים; הוא ריפא רבים, אבל גם "היה מאושפז כמה פעמים בבית החולים הציבורי לחולי נפש"; קולגות ידעו על טעויות שעשה, ידעו ש"הוא גורם למותם של אנשים", אבל "איש מאיתנו לא רצה לנסות" לעשות משהו בעניין; "הם האמינו בו, שתוי או פיכח. זוהי עלילת כישלון נוגה".

הסיפור הזה, הארוך ביותר בקובץ היפה, המתורגם להפליא והמוזר הזה, מפענח את דמותו של הרופא בהקשר מעין תיאולוגי. הרופא הוא מעין אל כושל בהגדרה, כלומר גם מי שיש בידו יכולת פלאית וגם מי שיכולתו אינה יכולה אף פעם להתממש במלואה, ולו מעצם העובדה שהוא אינו יכול לרפא את כולם. הרופא-חולה ד"ר ריברס, בסיפור הזה, הוא דמות טראגית במיוחד, מפני שהאדם שהוא אינו יכול לרפא אינו אלא הוא-עצמו: הניסיון שלו להזריק לעצמו סם (באנגלית וגם בעברית המלה "סם" היא גם חומר נרקוטי וגם תרופה) הוא ניסיון סמלי להתרפא, להציל את עצמו מכוח אותה יכולת המאפשרת לו להציל, לפעמים, אחרים. וכמו באלוהים, מאמיניו מאמינים בו, ברופא, "שתוי או פיכח", אולי מפני שאין חלופה טובה יותר. הפלא הוא שבסיפור, דווקא תחת השפעת סמים ואלכוהול, מגיע הרופא להישגים מפליאים: הסדר האלוהי הנשגב מבינתנו.

ויליאם קרלוס ויליאמס (1883-1963) היה משורר ורופא; כאן מכונסים 13 סיפורים שהמאחד אותם הוא נושאם הרפואי (כלומר, גיבורים שהם חולים ויולדות) וקול מספר שהוא רופא. ה"חיכוך" הזה בין רפואה לספרות, בין קול מספר לקול מרפא, הוא תמצית המוזרות של הסיפורים, שמתחילים כאילו במקרה ונפסקים פתאום. נפסקים, לא "מסתיימים". אלה הבלחות של התרחשות, פיסות חיים, מפגשים של אנשים במצוקה עם מי שאמור לסייע להם. ותמיד יש "הבא בתור!", כמו בהמתנה במרפאה.

זו ההבנה החריפה של הסיפורים הללו: כסופר אתה יכול להשלות את עצמך שהעולם הבדיוני שאתה כותב הוא חשוב במיוחד ולכן, למשל, הפתיחה והסיום של הסיפור יהיו טעונים במיוחד (כנקודות של כניסה אל העולם ה"חשוב" הזה ושל היציאה ממנו). ואילו כרופא, שנצמד גם בכתיבת הספרות שלו לדפוס החיים הרפואי, המקרה הנוכחי הוא תמיד לפני מקרה אחר ואחרי מקרה אחר. ההתחלפות היא עצם העניין. לא ייתכן רופא של חולה אחד (איזה רעיון לרומן!). הכוח לעמוד בהתחלפות הזאת, יום אחרי יום, הוא הכוח החצי-אלוהי של הרופא, לא היכולת להכניע איזו מפלצת חד-פעמית ולהציל את העולם. הסיפורים האלו מבינים שכל אדם הוא באמת עולם שלם, וכאב אוזניים של ילד הוא מפלצת שהדברתה היא מעשה הרואי לא פחות מהריגת כל דרקון בידי כל אביר.

מחשבות אלה, שעלו בי תוך כדי הקריאה, קיבלו ניסוח מוצלח יותר מפי ויליאמס עצמו, בקטע האוטוביוגרפי שבסוף הספר: "אנחנו מתחילים להבין שהמשמעות המונחת ביסוד כל הדברים שהם (החולים) רוצים לספר לנו ולא הצליחו מעולם לומר ולהעבירם הלאה היא השיר, שחייהם עוברים בניסיון לממשו... השיר נובע מתוך המלים הנאמרות למחצה של חולים כמו אלו שהרופא פוגש מדי יום ביומו".

"השיר" שוויליאמס מדבר עליו הוא אותו דיבור שבתוך הדיבור, שלרוב אין להביעו. אבל ברגעי המצוקה והתקווה הנואשת של החולים מתרופף משהו בהגנות של הדיבור ההרגלי ואיזו אמת מבקיעה. "מתחת לרובד השפה לה הקשבנו כל חיינו, מציגה עצמה שפה חדשה, מעמיקה יותר. השפה הזו קרויה בפינו שירה".

אין להבין מזה שדמות הרופא בסיפורים היא אידיאלית. רחוק מזה: הספר מתחיל בהתעכבות של שעתיים בהגעה לטיפול; במקרה אחר הוא מודה, ביחס לתינוקות נטושים במצב רפואי ירוד, ש"לאמיתו של דבר אתה רוצה לראותם הולכים לעולמם", ובמקרה אחר: "לא התכוונתי להתאמץ במיוחד עבורם, לא באותו יום על כל פנים. סתם בהמות מטומטמות. מדוע, לעזאזל, מרשים להם להיכנס למדינה?", או סתם "עדיף שימות". יחס כזה של דמויות הרופאים בסיפור עומד רק לכאורה בסתירה לעמדה המוצהרת של ויליאמס האדם, מכיוון שאותה "שירה" שהוא מדבר עליה בוקעת למרות מערכת היחסים האנושית הזאת, הכוללת, לצד סבלנות ואמפתיה, גם סלידה וקוצר-רוח. ראו באיזו ענייניות מבהילה אבל אמינה הוא כותב על מות תינוקת בסוף הסיפור "קומדיית קבורה". אילו היה ויליאמס מתאר את "השירה" מתוך מערכת יחסית מיופה בין חולה ורופא היו דברים מעוררים מבוכה. אבל הוא מספר את האמת, ולכן השירה הזאת היא אמת.

הנה כך משלימות הספרות והרפואה זו את זה: העיסוק ברפואה מעניק "חומרים" לסופר - לא רק חומרי עלילה אלא רגעים של אמת, של הבנה, של "שירה" אנושית שוויליאמס רואה; והעיסוק בספרות מעניק לרפואה "משמעות" אנושית שמעבר למשמעות המקצועית והכלכלית. כי הספר מלא וגדוש בהתייחסויות של רופאים וחולים לכסף. אין כמעט סיפור שבו הכסף אינו נזכר. הכסף גורם לפציעות (הפועל בסיפור "אחות בשכר") והוא חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים בין הרופא לחוליו. שאלות כמו "כמה אני חייב לך" חוזרות שוב ושוב בסיפורים, והופכות את החוב שאין להמירו לדולרים לחוב ענייני, עסקי. יש בספר הזה יותר אזכורים של סכומי כסף מאשר שמות של מחלות.

ובדיוק כנגד נוכחותו העיקשת של הכסף, החותרת לרדד את הרפואה לכדי עסק, עומדת ה"שירה" שבמפגש עם החולה. היא הדבר שהופך את הרפואה למקצוע שהוא, במובן ידוע, מיתולוגי, ומאירה גם את התשלום לרופא כמשהו שאינו רק כספי. אחת החולות מספרת לרופא משהו על עצמה, אבל אגב כך מסבירה לו פתאום בבהירות מדוע הוא ממשיך לעבוד: "נוכחתי לדעת, שעלינו לחיות למען אחרים, שאנחנו לא לבד בעולם ושאנחנו לא יכולים לחיות לבדנו". הרפואה היא היפוכה של המלחמה. במחשבה שנייה, החולה הזאת מסבירה לרופא גם מדוע הוא כותב ספרות ומהי משמעותם העמוקה של חיים בריאים, הלוואי עלינו.

ויליאם קרלוס ויליאמס

המשורר ויליאם קרלוס ויליאמס נולד בניו ג'רזי בשנת 1883. ב-1906 סיים את לימודי הרפואה ובשנת 1910 פתח מרפאה בעיר הולדתו, ושימש כרופא עד 1951. את קובץ שיריו הראשון פירסם בשנת 1909, ומאז פירסם קבצי שירה רבים וגם רומנים וקובצי סיפורים

ספרו האחרון של דרור בורשטיין, "הרוצחים", ראה אור בהוצאת בבל

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ