בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היסטוריון בעל כורחו

מה שמפתיע ביצירתו של ס. יזהר ומייחד אותה הוא הפער בין אהבת הארץ לאהבת המולדת; בה בשעה שנפשו יוצאת אל לוחמי צקלג ונעוריהם הנגזלים, הוא איננו חדל מלבכות את מר גורלו של המקום הנרמס תחת מעשה המלחמה. קריאה אחרת ביצירתו של יזהר סמילנסקי, ימים אחדים לאחר מותו

תגובות

אולי היה פציפיסט; ודאי השתייך ל"סופרי דור תש"ח", אותו שיוך דורי העשוי להתברר כחסר משמעות בעליל. אבל ספק אם קביעות אלה מסמנות את אותה מהות המבדילה בין ס. יזהר לבין אחרים, והמעניקה לכתיבתו - המוקדמת והמאוחרת - את חד-פעמיותה. שכן את כתיבתו של יזהר כבן-הארץ, כבן-המקום, מאפיינת בעיקר שניות עמוקה, בין הארץ למדינה, בין המקום לאנשיו.

אהבת הארץ של יזהר איננה אהבת המולדת; היא קודמת לה בזמן ובסדר החשיבויות, ומשום כך באורח פרדוקסלי מערערת עליה. זוהי חתרנותו הסמויה של יזהר, המרחיקה הרבה מעבר לזו הגלויה. כוחה המוסרי של חתרנות זו מתחזק בשל הימנעותו העקבית מן הפיתוי העצום שבעמדת השופט. התאפקותו של יזהר היא המרוממת את ספרותו מעבר למשוכת המוסרניות ומעניקה לה כוח מוסרי נדיר.

הפער המפתיע בין אהבת הארץ לאהבת המולדת מופיע כבר בכתיבתו המוקדמת של יזהר, באפוס "ימי צקלג"; עזובים לנפשם ומופקרים לגורלם, נדרשים גיבוריה של יצירה מונומנטלית זו לסכן ולהקריב את חייהם על כיבוש משלט מאתיים-ארבעים-וארבע, שהגנתו עתידה להבטיח את הריבונות הישראלית בנגב.

המשכיל שבחבורה, ברזילי, איש ספר וידיעת הארץ, מזהה בטעות את משלט מאתים-ארבעים-וארבע כצקלג המקראית. עד שעומד ברזילי על טעותו משתרשת לה הטעות בין הלוחמים. אך ברזילי אינו יכול להשלים עם השיבוש ההיסטורי. הוא מתעקש. חברו לנשק, דוויד, ארצי וישיר, איננו מבין את ההתעקשות: "'ומה אכפת לך, בעצם, אם תהיה כאן?' - 'אבל איננה! לא כאן!' - זה כבר ישנו - שיישאר כך'. - פסק ואמר דויד. - 'הה, לא, זו טעות!' - לחש ברזילי. - 'לא משנה, - אמר דויד - הרי אינך בטוח. בין כה וכה אנחנו גומרים ומסתלקים מכאן', אמר לעידוד רוחו של ברזילי. - 'אבל המקום נשאר', - אמר ברזילי. 'שיישאר. לא נוגע לנו. שמע לי: לא זה העיקר'. - מה העיקר?' - 'הו, אינך יודע? - אנחנו'" (ימי צקלג, 165-167).

מהו העיקר? דומה כי יזהר בחר כל ימיו שלא להכריע בין המקום ל"אנחנו". העובדה שראה בהם שתי יישויות נפרדות הבחינה בינו לבין כותבים אחרים; הוא כתב מתוך נאמנות כפולה: בה בשעה שנפשו של יזהר יוצאת אל לוחמי צקלג ונעוריהם הנגזלים, הוא איננו חדל מלבכות את מר גורלו של המקום הנרמס תחת מעשה המלחמה. המלחמה בכתיבתו של יזהר מצטיירת כמהלך מתמיד של חילול. ניסיונות ההתחפרות הסיזיפיים של גיבורי צקלג בקרקע הסלעית, הגומחות, השוחות, המחפורות, התעלות והמיקוש שורטים את קרום האדמה ופוצעים בה.

מכאן קצרה הדרך אל הבוז למקום ולמנהגיו, העולה מגרונו המתריס של המחוספס שבחבורה, צ'יבי: "ממה חיו כאן הערבושים האלה? - סקר צ'יבי סביבו - קצת תבואה, קצת צאן ומתו בזה אחר זה ]...[ מקום לא יפה כאן - אין מה לראות!" (עמ' 29). וצ'יבי, קולו הגס של היצר, איננו מרפה: "אבל, מה סוף-סוף הוא הנגב הזה? שטחים ריקים. שמש בוערת, מדבר אין-מים. מבחינה משקית אפס, מבחינה חברתית אין אדם, שעמום חם גדול כל הנגב הזה, שעמום חם ומאובק! מי יבוא לגור כאן? אתם? למי תספרו? אני - לא" (עמ' 81).

"ימי צקלג" נכתב והופיע בסמיכות גדולה לאירועים שאותם תיעד. הרשומון האטי והמדויק של יזהר העניק לשנת 1948 מעמד קנוני, השב ומקבל אישוש בשנים האחרונות לאחר שמעמדה הקנוני של מלחמה אחרת הולך ונשחק. "ומה בדיוק היה שם. ההיסטוריון שיחקור. לי כבר לא משנה", (עמ' 680), מהרהר אחד מגיבוריו של יזהר. אבל ליזהר משנה. אריכות הימים הפכה אותו להיסטוריון בעל כורחו.

ממרחק הזמן והגיל שב יזהר לאחר למעלה מ-30 שנה לאותן תמות, אך באופן רדיקלי יותר. הוא שב אל מחוזות ילדותו ונעוריו, לא עוד בסערת המלחמה אלא במהלך האטי המתעד את רכישת הארץ וניכוסה והמוסיף ומציב את "האנחנו" ואת המקום זה כנגד זה. בפרק הראשון בספרו האוטוביוגרפי "מקדמות", שוכב העולל, בן דמותו של יזהר, על האדמה בצלו של עץ חרוב, בשעה שבמרחק-מה, בפאת השדה, מתעקש האב במאמצים עילאיים לחרוש את האדמה בפרדה. החריש נועד לתת אישור סופי לחזקה על הקרקע, "כחתימה אחרונה לאישור הבעלות" על אותם אלפיים דונם שנרכשו בידי המוסדות הציוניים.

כיבוש הקרקע וכיבוש העבודה מצטיירים כעימות אלים בין האב לאדמה. האדמה, יישות פעילה בפני עצמה, מתנכרת לאב. "אדמה עיקשת זו לא נגעו בקליפתה המהודקת כבר אלפי שנים, אם בכלל, ואיש לא נגע בה, לא חילל תומתה לא ריחרח מגעה" (מקדמות, עמ' 13-14). גם העולל בתמימותו מתגרה באדמה. הוא מפורר אותה וכנראה שמטריד קן צרעות משלוותו. תגובתן איננה מאחרת לבוא, והן תוקפות את הילד. במהלך הרכיבה המסויטת על הפרדה, כשהעולל העקוץ מפרפר בין חיים ומוות בזרועות אמו, בדרכם אל משכנו המרוחק של הרופא, עולים בלבו של האב החרד ואכול רגשות החרטה הרהורי כפירה של ממש: "וכאילו מה? כאילו תופשת בך פתאום הבנה, שאולי אינה אלא טעות מיסודה. שאולי, הארץ הזאת לא רוצה בנו כלל, לא באמת. מפני שאנחנו באנו לשנות בה ולעשות לה דברים שאינה רוצה. והיא לא רוצה בשום יער הרצל. ולא רוצה בשום פרדסים על גבעת החול-חמרה, ולא רוצה שהחול-חמרה ישתנה בכלום. ושיניחו לו ושיישאר כמו שהוא, ושיניחו לו גם לחילף העלוב הזה, ושהחילף מוכה החורב והעמוס שבלולים לבנים ימשיך ויכסה את המדרון, עם כל מיני הקוצים העלובים שאולי הם דרדרים, ושזה בדיוק מה שיפה לה שיהיה כאן, החילף והדרדר, ושישאירו אותם ככה, ושממש ככה זה היפה שקצרה דעתנו מהבין אותו, ומה שנוצר כאן באלף שנים ואולי אלפיים הוא חכם יותר ונכון יותר ואמיתי יותר וגם יפה יותר מכל מה שעולה על דעתם קצרת הרוח של כל אלה הבאים לשנות כאן הכל, רק מפני שיש להם כוח, הרבה כוח, ודעת קצרה או חסרי כל דעת, למרות שקראו כל מיני ספרים שבעולם, ושחוכמת היום הקצר אינה יודעת אלא רק להרוס את חוכמת אלף השנים האטיות" (מקדמות, עמ' 48).

הציונות בכתיבתו של יזהר מזרזת את הקץ וכופה על המקום ותושביו קצב זר; "שינוי גורר שינוי, עד שלא יישאר כלום מן הזה הזה שיש כאן, שכך הוא עשוי להפליא, ושיפה לו שיישאר כך בלי שום שינוי מפני שמה שיש הוא כבר שלם שווה לגמרי" (מקדמות, 48). בכתיבתו המוקדמת ובכתיבתו המאוחרת, תוך שהוא טוען בשבח האטיות, לא הרפה יזהר מן המקום ותושביו הקודמים. "גיבורים כאלה", מחרף רפי, נשמת ההתיישבות העובדת בקרב נערי צקלג, את אויביו הצולפים מן הגבעה ממול. "יצלפו קצת וילכו הביתה מרוצים. בושה להם שעד עתה לא ירו אפילו אחת. בעצם, איפה כעת 'הביתה' שלהם, וכי לא כאן הבית שלהם? טוב. ילכו הלאה. לאיזה שהוא מקום, לעזאזל. אני צריך לדאוג להם? מי צריך אותם. לי אלה הן סתם בקתות-סרחון-מפורעש, ויש כאלה שלהם - משונה - כאן זה לב עולמם וביתם. אני ברצון הייתי משאיר לכם את זה - ורק שתפסיקו ונוכל לשוב הביתה. שבו פה במזבלה שלכם ואני הולך לי הביתה" (ימי צקלג, עמ' 52).

ככל שחלפו השנים הקיפה כתיבתו של יזהר סוגיות מורכבות הרבה יותר מזו הקרויה "טוהר הנשק", שלגביה קיימת הסכמה רחבה; על כיבוש הארץ באש ועל כיבושה בעבודה הוא הוסיף את כיבושה בכסף. בממואר "צדדיים", מלווה הנער הצעיר יזהר את אחיו הבכור, הרוכש קרקעות מטעמה של הקרן הקיימת. לאחר שהסתיימה העסקה הקרקעית בהצלחה מוזמן האח הצעיר להצטרף למעגל המסובים הפנימי של המוכרים והרוכשים, אל הזוללים במלוא פיהם וידיהם את בשר הכבש השחוט והאורז השמנוני.

מבטו של הנער נע מן המעגל הפנימי אל החיצוני ונתקל בקצה העין במעגל האחרון והמרוחק, "של מקווים-נואשים, שלהם לא יישאר כלום, ילדים וכלבים וכל מיני אלמונים שהרעב קרא להם חזק ותקיף משום לא יישאר לך כלום, עומדים בלי תקווה ובלי יכולת להיוואש" (צדדיים, עמ' 149). זהו מבטו של הנער שזקן, הרואה את "הזורע שלא יזרע עוד ושל הקוצר שלא יקצור" (עמ' 150), מבט מטריד שאיננו מתנחם בהגיונה המקובל של זכות הקניין.

"איך זה להיות ילדו של מתיישב?", שואל יזהר ב"מקדמות", ודומה שעל כך השיב כל חייו. קדמוניותו העניקה לו היכרות אינטימית ומוקדמת מאוד עם המקום; אריכות ימיו זיכתה אותו בפרספקטיבה היסטורית, ואילו הידיעה הבלתי מתפשרת לגבי השייכות כגורל בחברות מתיישבים - ילידים מזה ומתיישבים מזה - מנעה ממנו מלהפוך לצדקן.

ד"ר יפעת וייס מלמדת בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו