טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה רק עם מינוי דיגיטלי של הארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לעצב את שקספיר מחדש

"סימבלין" מאת ויליאם שקספיר

תגובות

הוצאת בבל. עיצוב: אנקטי

לא רק דורות של שחקנים ובמאים, אלא גם דורות של אמנים ומעצבים יכולים לתת דרור לדמיונם כאשר הם מוזמנים לעבד, לעצב או לאייר מחדש את יצירותיו של המחזאי ויליאם שקספיר; יש אמנם יצירות קלאסיות רבות שנדפסות במהדורות חדשות וזקוקות לפיכך לעטיפות חדשות, אבל אצל שקספיר נדמה שמרחב העיצוב שמאפשרת יצירתו עצום ונרחב במיוחד, ומשתרע לכל עבר - "אפשר להשתמש" בסיפור ההיסטורי, בדמויות, בתוכן הפסיכולוגי, בתחכום ובמורכבות הלשונית, בעושר הדימויים, בעלילה הדרמטית ועוד.

בעותק של המחזה "סימבלין" בסדרת "ארדן שקספיר", שנשאר ברשותי מתקופת לימודי הספרות האנגלית באוניברסיטה, בחרו המעצבים בציור ריאליסטי, צבעוני, של זוג מלכותי בלבוש מסורתי בריטי ימי-ביניימי, על רקע דגלים של בתי מלוכה ואצולה. "ארדן שקספיר" היא מהדורה מדעית-פופולרית אנגלית בכריכה רכה, ועטיפותיה עשירות ויפות. בעיצוב ספרי המהדורה שבידי יש תפיסה כוללת של אמנות בריטית, וכל האיורים שעל עטיפות המחזות הוזמנו אצל חברי קבוצת אמנים אחת, שהקדישו עצמם ל"אמנויות המסורתיות של אנגליה", ורואים בעבודתם "חלק ממסורת חיה ומתמשכת של אמנות אנגלית". הפיסקה על גב העטיפה, שיוחדה לתיאור חברי הקבוצה והאני-מאמין האמנותי שלהם, מעידה על כך שבעיצוב הסדרה ביקשו להדגיש דווקא הקשר חוץ-ספרותי: את היות מחזותיו של שקספיר חלק מתרבות אנגליה. אבל יותר מזה מעידה הסדרה ההיא (ואני מסתכנת בדברים העשויים להישמע פרובינציאליים) על מה שנעשה שם, בארצות הים: על המחשבה הרבה המושקעת בעיצוב ספרים בארץ ההיא, ועל הכבוד שניתן בה לעוסקים במלאכה, כבוד שאינו מצוי כאן.

ואף על פי כן, את עטיפת התרגום החדש של "סימבלין", יותר נכון את "הנוסח העברי" של המחזה, פרי עטו של המשורר מאיר ויזלטיר, שראה אור בהוצאת בבל, אני אוהבת הרבה יותר. כבר נגעתי כאן בעבר בספר של הוצאת בבל מסדרה זו, שנתוניה הבסיסיים פשוטים: חלוקה אורכית - פס לבן מימין ועליו במאונך, בצבע הציור, שם ההוצאה בחלק העליון והלוגו שלה בחלק התחתון. בשאר המקום שנותר על העטיפה - נתח מלבני גדול - מופיע ציור, לפעמים פרט מציור, של אמן מוכר, ועליו באותיות לבנות שם הספר ושמות המחבר והמתרגם.

בציור הוורוד והרך של הצייר המיומן יאן ראוכוורגר, מופיעה דמות אשה, אשתו, שרועה על צדה, פניה מופנים אל הכר, ישנה. הרישום הוא בצבעים חומים-ורודים חמים, וצל כחול קר מוטל על הכתף ועל חלק הגב שנראה בציור. על מה חשבה המעצבת? האם נאחזה בצד הפנטסטי, החלומי, של המחזה הזה, שנחשב לרומנסה, טרגי-קומדיה רומנטית, סיפור של אהבה והרפתקאות אפלות או משעשעות? לא תמיד ברור. ושמא דווקא בנשיות, בגיבורה אימוג'ן, ובעלילת הניאוף שטופלים עליה במחזה? הכתם הכהה, האדמדם, של ראש האשה, מרחף על פני הרקע הוורוד כמו כתם הלידה שניתן כסימן לבעלה של אימוג'ן, הסימן שאכן מדובר בה (הפרט הזה הושג במרמה, כמובן), אבל גם כמשהו פרוץ, פתוח - כמו קרע או פצע או פה (או פות).

הדמות השקועה בתוך עצמה מובילה אותנו גם אל ההיבט הפסיכולוגי שמבקרים שונים של המחזה עסקו בו: התפתחותה והבשלתה של הדמות הנשית הזאת; היותה דיוקן של אשת האמן שולחת את המתבוננים בה גם למחשבות על אינטימיות זוגית, לקשר הנישואין המשמעותי כל כך למחזה, זה של אימוג'ן ופוסתומוס.

אבל נדמה לי שכוחה של העטיפה, מעבר ליופיה, מעבר לעיצוב המעודן (הכיתוב בפרנקריהל לבן על רקע ורוד, המשתלב ברכות בציור, גם הוא כמין שקע, מין שריטה, או הטבעה בדף), הוא בכך שהיא חומקת מקישור מדויק לעלילת המחזה או לתקופתו; במקום זה, היא מרחפת בחופשיות בין רובדי המשמעות והדמיון שהמחזה הזה מלא בהם - ואנחנו איתה.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#