המפתח אל הגן הנסתר של האושר מצוי בלבו של כל אחד מאיתנו

מהו סוד קסמו של ספר הנעורים הקלאסי "הגן הנסתר" (או "סוד הגן הנעלם" בתרגומו הקודם)? אולי זו האמונה באופיו של האדם, אולי האמונה ביכולתו להתגבר על ילדות קשה. יהודה אטלס על תרגום חדש (ומעצבן לפעמים) לספרה של פרנסס הודג'סון ברנט

יהודה אטלס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יהודה אטלס

הגן הנסתר פרנסס הודג'סון ברנט. תירגמה מאנגלית: עידית שורר.
איורים: ליאורה גרוסמן. הסדרה הצעירה, הוצאת כתר, 309 עמ', 74 שקלים

בעבר היכרנו אותו כ"סוד הגן הנעלם", בתרגומו המצוין של אוריאל אופק; כך נקראו גם הסרטים וסדרות הטלוויזיה שנעשו על-פי הספר. בתרגום הנוכחי הוא מוכתר בשם "הגן הנסתר", שינוי סביר אם נזכור כי במקור נקרא הספר "The Secret Garden". זהו אחד מספרי הנוער המאוחרים (1911) של פרנסס הודג'סון ברנט, אנגלייה במקורה, שהתייתמה מאביה בגיל ארבע, היגרה עם אמה ואחיותיה לארה"ב כשהיתה בת 15, ובילתה את כל חייה הממשיים והספרותיים במעין מסע דילוגים בין המולדת הישנה לבין העולם החדש. קדמו לספר הזה "לורד פונטלרוי הקטן" (1886) ו"נסיכה קטנה" (1904). יחד הם מהווים את שלוש ספינות הדגל של ברנט, שכתבה 15 מחזות ו-47 ספרים, מהם כ-20 לקוראים צעירים. את ספריה למבוגרים, רבים מהם רומנים רומנטיים, איש אינו זוכר כיום. הספר שלפנינו נחשב לבשל ולמעולה שבספריה, אף כי עיון מדוקדק ב"פונטלרוי" עשוי להניב העדפה אחרת.

מרי לנוקס, בתו המפונקת, האנוכיית והמוזנחת-רגשית של פקיד בריטי גבוה בהודו ושל אשתו הבליינית, מתייתמת בן-לילה כשהוריה מתים במגיפת הכולירע. היא נשלחת לאנגליה לאפוטרופסותו של דוד שלא הכירה - אציל, בעליה של אחוזה קודרת שניצבת בלב ערבה קודרת עוד יותר במחוז יורקשייר. שם היא מופקדת בידיה של אם-בית חמוצת-סבר בשם מיס מדלוק. הדוד, איש גיבן ומסתורי ששרוי כל העת במרה שחורה, אף לא טורח לראותה. מפי המשרתת הכפרית מרתה נודע לה כי עשר שנים קודם לכן מתה רעייתו האהובה באופן פתאומי, ומאז הוא מתבוסס באומללותו, נע ונד ברחבי העולם ופוקד את האחוזה רק לעתים רחוקות.

המסתורין שאופפים את האחוזה ואת שוכניה משלהבים את דמיונה. היא יוצאת למסע תגליות והרפתקאות במאה חדרי הבית ובגנים המקיפים אותו, ובמרוצתו היא פוגשת באחד החדרים את קולין, בנו החולני, הקפריזי והרודני של בעל הבית, ובגן - את דיקון, אחיה של מרתה, ילד טבע שמאחד באישיותו הקסומה את תכונותיו של אל הרועים פאן. היא מתיידדת עם שניהם ואגב כך משילה את גחמותיה ואת מופרעותה הנסיבתית ולומדת מה הן עצמאות, הדדיות, שמחת חיים, חברות, נתינה ורגישות לזולת.

מרי מגלה עוד כי בין הגנים המקיפים את האחוזה מצוי גן זנוח, מוקף חומה מכוסת קיסוס, שאיש אינו יכול להיכנס אליו. שער הגן, שהיה אהוב במיוחד על אשת הדוד המנוחה, ננעל על-ידו אחרי מותה והמפתח נקבר באדמה במקום לא ידוע. בעזרת אדום-חזה ידידותי - ציפור אהובה במיוחד על הבריטים ועל מספרי הסיפורים שביניהם (על-פי המסורת, הצבע האדום נצמד לצווארה כשטבלה בדמו של ישו) - מוצאת מרי את המפתח, חודרת לגן הנעול ומאוחר יותר מביאה אליו גם את שני חבריה. בניצוחה, תוך כדי התמסרות ועבודה קשה, משיבים שלושת הילדים את הגן לחיים, מחזירים אליו את הירק ואת הפריחה והופכים אותו שוב למשכן אהוב לבעלי-חיים.

החברות, הפעילות והשהייה באוויר החופשי מחוללות תמורה גם בגופו ובאישיותו של קולין. מילד נכה, רודני ובעל חרדת מוות, המרותק תמיד למיטתו, הוא הופך לנער חברותי ושמח, ולבסוף אף מזדקף בכיסא הגלגלים שלו ומתחיל ללכת כאחד האדם. מכאן קצרה הדרך אל הפיוס הגדול עם האב המתנכר.

"הדברים שאנו משתוקקים אליהם יותר מכל", כתבה ברנט בזיכרונותיה, "הם חיים, אהבה ואושר - וביטחון שאלה אמנם ניתנים להשגה. ניסיתי, כמיטב יכולתי, להעניק בכתיבתי מעט יותר אושר לעולם". היא בונה בסיפוריה עולם שבו ילדים יוצאי דופן נאבקים בסביבתם ובמבוגרים סגורים וזעפניים, שאינם מבינים ואינם מקבלים אותם עד שהם זוכים בהכרה ובאהבה. אבל אם ב"פונטלרוי" וב"נסיכה קטנה", שקדמו לספר זה, מצוידים הילדים גיבורי הספרים בחן טבעי ובמזג מלאכי נפלא, הרי כאן מדובר בשני ילדים מופרעים, אנוכיים ורודניים כלפי סביבתם הקרובה, שרק אחרי תהליך ארוך של חיברות, עמל-כפיים ופעולה למען מטרה משותפת, ייהפכו לחברותיים, לרגישים וגם לבריאים בגופם ובנפשם. וכל אלה אינם מתרחשים כתוצאה מהתערבות מבוגרים אלא בזכות המאמצים של הילדים עצמם.

רעיון זה, של ילדים שמסוגלים לגאול את עצמם בכוח רצונם ונחישותם, היה בזמנו חידוש גדול בספרות הילדים. ולא היחיד: גם הרעיון שמחלה גופנית נובעת לעתים מסיבות נפשיות ועשויה להירפא על-ידי חשיבה חיובית, והכוח המרפא של ההימצאות בטבע ושל תירגול יומיומי באוויר הכפר, הם רעיונות חדשניים לזמנה.

כתיבתה של ברנט רצופה איפיונים חדים, דיאלוגים קולחים ותיאורי טבע. כמו בספרות ובמחזאות הקלאסית, שורר בסיפור תואם מלא בין מצב הדברים בעלילה לבין מזג-האוויר ואיתני הטבע. בראשיתו של הספר, ביום שבו מגיעה מרי היתומה אל אחוזת מיסתלווייט, השמים קודרים ויורדים גשמי חורף כבדים. בסיומו, כשהגן פורח, האביב מריע מכל פינה.

העלילה מתנהלת באיפוק ובהדרגתיות נכונה, כשהמסתורין האופפים את האחוזה הולכים ונחשפים, הולכים ומתפענחים, כמו בחידת פאזל. ההנחה הבסיסית הגלומה בספר הזה, כמו גם בספריה האחרים, היא שטבע האדם טוב מיסודו וגם אם ילדות קשה או בעייתית עלולה לשבש את ה"סיפתח", יכול האדם בכוח רצונו והתמדתו להשיל מעליו את קליפות העבר ולצעוד לעבר עתיד טוב יותר. המפתח אל הגן הנסתר של האושר מצוי בלבו של כל אחד מאיתנו.

אין פלא שספר זה קסם לדורות רבים של קוראים צעירים וממשיך לקסום להם עד היום. בספרה "אל תספרו למבוגרים" מספרת חוקרת ספרות הילדים פרופ' אליסון לוריא, מאוניברסיטת קורנל בארה"ב, כי לאורך כל השנים הקורס שלימדה על ברנט הוא האהוב ביותר על הסטודנטים שלה. על פי ספר זה נעשו כבר ארבעה סרטים, הראשון מהם עוד בתקופת הסרט האילם (1919), וסדרות טלוויזיה רבות.

טוב עשתה הוצאת כתר שבחרה לתרגם את הספר מחדש במסגרת הסדרה הצעירה/קלאסיקה בעריכת יחיעם פדן, וזאת למרות שתרגומו של אוריאל אופק (יסוד, 1968) עדיין קריא ורב-קסם. התרגום החדש רהוט ומדייק במקומות שאופק נהג בהם חירות יתרה, או הרשה לעצמו קיצורים מתבקשים. השפן הפך לארנבת, השושנים הפכו לוורדים והערבה הפכה כאן ל"בתה", ובא לציון גואל.

הבעיה מתעוררת כאשר המתרגמת מנסה להריק אל השפה העברית את הניב היורקשיירי שבו מדברים דיקון, אחותו מרתה, אמם והגנן. תרגום עגת דיבור משפה לשפה הוא משימה קשה וכפוית טובה. המתרגם נאלץ לא פעם להמציא עגה מקומית, שתהיה מעין מקבילה שוות-ערך לעגת המקור, מה שמעניק לקורא לעתים תחושה של עגה מלאכותית (ראה תרגומו של יעקב אורלנד לאחדים משירי "פעוטים היינו" של א. א. מילן, או תרגומו של אוריאל אופק ל"סיפורי הדוד רמוס" של ג'ואל צ'אנדלר האריס). במקרים רבים הופכת הקריאה בספר שמכיל עגה כזאת למעין מסע בדרך משובשת.

עגת יורקשייר מורכבת מקיצורים, מלים מחוברות, ערבוב של מלים ארכאיות ורגילות ושיבושי לשון ודקדוק. בתרגומו שלו לספר זה, מצא אוריאל אופק חלופות עבריות לעגה זו, ש"יושבות" על עגה מקומית רווחת. אולי הפסיד בכך משהו מן האותנטיות, אבל הרוויח קריאה נעימה ונינוחה של הקורא העברי. הפתרונות העבריים שמצאה עידית שורר לסלנג הזה בספר שלפנינו, אפילו אם תבין ותקבל את ההיגיון שבהם, מתחילים אחרי עמוד אחד בלבד לעצבן עד כדי כך, שבכל היתקלות נוספת בהם, אתה פשוט מנסה לנפנף אותם מעליך כעדת זבובים טורדניים.

ולא כל הפתרונות גם מתקבלים על הדעת: אם בנוסח האנגלי המקורי מקצר הדובר את ה-g בסופי הווה מתמשך וליד מלות קישור מסוימות ('goin במקום an ,going במקום and וכו'), הרי זה מחליק בטבעיות אל העין הקוראת ואל האוזן השומעת. אבל אם המקבילה שמצאה שורר לכך בעברית היא לקצר את המי"ם הסופית או את התי"ו שבסופי שמות-תארים-פעלים של רבים/רבות (חזקי, עדיני, חדשי, צוחקו - במקום חזקים, עדינים, חדשים, צוחקות), זהו פתרון תמוה למדי, בלשון המעטה, מה גם שהשימוש בו אינו רציף ואינו עקבי. שיבושי הלשון של הגיבורים היורקשיירים בספר, ובראשם של דיקון, יש בהם חן וילדיות ומקומיות נעימה, והם תורמים בכל מקרה להאהיב את הדובר על הקורא, בעוד שחלק מהפתרונות של המתרגמת כאן גורמים לנו לראותו כעילג לשון וכמגוחך.

אז אם "הגן הנסתר" משול לגזר צעיר וטרי, שנשלף זה עתה מאדמת הגינה כדי להיאכל בו-במקום, הרי שחלק מתרגומי הסלנג שבו משולים לגרגרי העפר ששרדו עליו פה ושם, שחורקים מעט בין השיניים בשעת הכרסום. בסופו של דבר הם פוגמים אך מעט בהנאה הכללית שיכול הקורא הצעיר של היום להפיק מן התרגום החדש של פנינה זו מספרות העולם. הספר יצא ללא ניקוד, ודאי כדי שלא יתפח אל מעבר ל-309 עמודיו. תרגומו הקודם של אופק (עם איוריה של אורה איתן) היה מנוקד. את התרגום החדש מעטרים איורי עיפרון, שנעשו במיוחד עבור ההוצאה החדשה בידי ליאורה גרוסמן.

פרנסס הודג'סון ברנט

הסופרת פרנסס הודג'סון ברנט נולדה בשנת 1849 במנצ'סטר, אנגליה, והיגרה עם משפחתה לארה"ב בשנת 1864. סיפוריה הראשונים נדפסו במגזינים לנשים, ובשנת 1877 התפרסם ספרה הראשון. בשנת 1886 ראה אור ספרה הנודע "לורד פונטלרוי הקטן", ו"הגן הנסתר" פורסם לראשונה בשנת 1909, 15 שנה לפני מותה

יהודה אטלס הוא סופר וחוקר ספרות ילדים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ