שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נגיב מחפוז
נגיב מחפוז

הלכתי לצד אבי, נתלה ביד ימינו ואץ להדביק את צעדיו הגדולים. בגדי היו חדשים כולם: נעליים שחורות, חולצת סינר ירוקה ותרבוש אדום, אבל שמחתי בבגדים החדשים לא היתה שלמה, שכן לא היה זה יום חג אלא היום הראשון שבו אני מושלך אל בית הספר. אמא עמדה מאחורי החלון, צופה בתהלוכה הקטנה שלנו, ומפעם לפעם הפניתי את ראשי אליה כמבקש ישועה. עברנו ברחוב בין-אלגנאין, בינות לשני שדות רחבים שבהם צמחו ירקות ושיחי צבר ועצי חינא ודקלים אחדים. אמרתי לאבי בהתפעמות:

"למה לבית הספר? אני מבטיח לא לעשות צרות".

אבי צחק ואמר:

"אני לא מעניש אותך. בית ספר הוא לא עונש. בית ספר הוא בית חרושת ההופך את הילדים לגברים שיש בהם תועלת. אתה לא רוצה להיות כמו אביך ואחיך?"

לא השתכנעתי. לא האמנתי שטובה כלשהי תצמח מעקירתי מביתי החם והשלכתי אל מבנה זה, הניצב בסוף הרחוב כמבצר אימתני, כולו אומר רצינות וקשיחות, וחומותיו גבוהות. משהגענו אל השער הפתוח נשקפה החצר - רחבה והומה בנים ובנות. אבי אמר:

"היכנס לבדך. הצטרף אליהם. חייך קצת, חייך. הייה דוגמה טובה".

היססתי. הידקתי אצבעותי על כף ידו אבל הוא דחף אותי קלות ואמר: "תהיה גבר. היום מתחילים החיים האמיתיים. בגמר הלימודים תמצא אותי מחכה לך כאן".

צעדתי צעדים אחדים, ואחר כך נעצרתי והבטתי. הבטתי ולא ראיתי. אחר כך הבטתי ופני הבנים והבנות נגלו לי. לא הכרתי ולו אחד מהם. גם הם לא הכירו אותי. חשתי זר ואובד. מבטים אחדים הופנו אלי מתוך סקרנות כלשהי, וילד ניגש אלי ושאל: "מי הביא אותך?". "אבא שלי", לחשתי. "אבא שלי מת", אמר במלוא הפשטות. לא ידעתי מה לומר לו.

השער נסגר בחריקה צורמנית. ילדים אחדים פרצו בבכי. הפעמון צילצל. גברת אחת הגיעה, ומאחוריה גברים אחרים. הגברים החלו לסדר אותנו שורות-שורות, והנה התארגנו היטב בחצר רחבת הידיים, המוקפת משלושת עבריה בתי קומות. מכל קומה נשקפה גזוזטרה מקורה ומוארכת. הגברת אמרה:

"זה ביתכם החדש. גם פה יש לכם אבות ואמהות. הכל כאן מהנה ומועיל: משחקים, לימוד ודת. נגבו את הדמעות וקבלו את החיים בעליצות".

קיבלנו את הדין בכניעה. וכניעותנו הביאה אותנו אל סף הרצייה. נשמות נמשכו זו לזו. מהרגעים הראשונים נטה לבי ידידות לכמה מן הבנים ואהב כמה מהבנות. אז נדמה לי כי לחששותי לא היה יסוד. לא שיערתי שבית הספר טומן בחובו את כל העושר הזה. שיחקנו בשלל משחקים: נדנדה, סוס עץ וכדור. בחדר המוסיקה זימרנו זמר ראשון. בינינו לבין הלשון נערכה היכרות ראשונה. ראינו את כדור הארץ מסתובב ומציג יבשות ומדינות. לעולם המדע נכנסנו ראשונה כאשר למדנו מספרים. קראו באוזנינו מדברי הבורא, על עולמו וגן עדנו. אכלנו ארוחה טעימה וישנו מעט. התעוררנו כדי להמשיך בידידות, באהבה, במשחק ובחלום. לבסוף נפרשה הדרך כולה לפנינו, והנה אין היא כה מושלמת, כה נעימה כפי שדימינו. יש שפוקדות אותה סערות רוח קלות או אירועים בלתי צפויים, ולכן נקראים אנו להיות דרוכים בכל עת תמיד ולנהוג באורך רוח. אין זה משחק. התחרות יוצרת כאב וטינה ויש שהיא גורמת לחיכוכים של ממש. והגברת - כפי שהיא מחייכת לעתים, כן היא מקדירה פניה ונוזפת פעמים אחרות. רבות שומעים אנו איומים: יזיקו לנו, ילמדו אותנו לקח. מה שברור הוא שהימים שאפשר היה לסגת חלפו-עברו, ואין שיבה לגן עדן הביתי. אין לנו ברירה אלא להתאמץ, להיאבק ולהתאזר בסבלנות. מי שיכול לנצל הזדמנות של ניצחון וחדווה בצוק העתים - ינצלנה כלבבו.

הפעמון צילצל לאות שנגמר יום הלימודים. המונים נדחקו אל השער הנפתח בשנית. נפרדתי לשלום מידידי ואוהבי, ועברתי את הסף. הבטתי סביב ולא מצאתי את אבי כפי שהבטיח. סרתי הצדה כדי להמתין לו. ציפייתי התארכה ללא הועיל עד שהחלטתי לשוב הביתה בכוחות עצמי. משהתחלתי לצעוד פגשתי איש בגיל העמידה, וברור היה לי למן המבט הראשון שאני מכיר אותו. הוא ניגש אלי בחיוך, לחץ את ידי ואמר:

"הרבה זמן לא נפגשנו. מה שלומך?"

אישרתי את דבריו במנוד ראש ושאלתי:

"ומה שלומך?"

"עיניך הרואות. לא מי יודע מה. ישתבח אלוהים שבשמים".

הוא לחץ את ידי שנית והלך לו. פסעתי פסיעות מעטות ונעצרתי כמוכה הלם. אל אלוהים! היכן הוא רחוב בין-אלגנאין? לאן נעלם? ומתי נקהלו על אדמתו כל ההמונים הללו? וכיצד נערמו בשוליו תלי האשפה האלה? ולאן נעלמו השדות שבשני הצדדים? במקומם אני מוצא בתי מידות, וברחובות שורצים ילדים ונערים, והחלל מלא המולת אימים. פה ושם עמדו קוסמים שהציגו את להטוטיהם ונשאו סלים, שהציצו מהם נחשים למיניהם. והנה להקת נגנים הצועדת ומכריזה בהמולתה על פתיחת הקרקס, ולפניה מהדסים ליצנים ומרימי משקולות. שורה של כלי רכב, הנושאים חיילים של ביטחון פנים, עוברת בהדרת כבוד ובלי חיפזון. מכונית מכבי האש מפעילה את צופר האזעקה אך אינה יודעת כיצד לפלס דרך כדי לכבות שריפה מתלקחת. קרב מתנהל בין נהג מונית לנוסע, ואילו אשת הנוסע זועקת לעזרה ואין מושיע. אל אלוהים. אני נדהם. ראשי סחרחר עלי. דעתי נטרפת עלי. כיצד יכלו הדברים האלה להתרחש בחצי יממה, בין שעת בוקר מוקדמת לשעת מעריב? לבטח אמצא תשובה בביתי, מפי אבי. אבל היכן ביתי? אינני רואה דבר מלבד בתי קומות והמוני אדם. פסעתי בחופזה עד שהגעתי להצטלבות הרחובות בין-אלגנאין ואבו ח'ודה. עלי לעבור את אבו ח'ודה כדי להגיע לסביבת ביתי, אלא שזרם המכוניות אינו רוצה להיעצר. צופר מכונית מכבי האש הוסיף ליילל בכל כוחו והרכב נע בצעדי צב. אמרתי לעצמי: שתאכל האש לשובעה! והציקה לי מאוד השאלה: מתי אוכל לעבור סוף סוף את הכביש? הוספתי להמתין זמן רב עד שניגש אלי נער העובד במגהצה שבצד המדרכה. הוא הושיט לי את ידו ואמר בדרך ארץ:

"תן לי להוביל אותך, סבא".

הסיפור פורסם בראשונה בתרגומו העברי ב"עתון 77", 1991

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ