שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בלי יזהר ובלי מחפוז - ומה יהא עלינו?

הסופר המצרי וחתן פרס נובל, נגיב מחפוז, שמת בשבוע שעבר בן 95, מצא את דרכו אל המקורות הערביים אבל גם אימץ את ספרות העולם. הסינתיזות שיצר היו אישיות ולאו דווקא "לאומיות"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ששון סומך

בתוך שבוע אחד הלכו לעולמם ס' יזהר ונגיב מחפוז, חתן פרס נובל בספרות לשנת 1988. מותו של מחפוז, כמות יזהר לפניו, הטיל עצבות רבה על ידידיו ומעריציו הרבים בארץ ומחוצה לה. אולם יש להודות שהחיים נהגו באיש אצילי זה, בן 95 במותו, בנדיבות רבה. בילדותו היה ילד חולני מאוד, ולאורך ימיו סבל ממחלות קשות ומתמשכות (כגון סוכרת). ואף על פי כן הוסיף לחיות, הוסיף לכתוב, וכך העמיד לדורות מציבה חיה של 35 רומאנים ו-400 סיפורים קצרים לערך. למרבה האסון, כתיבתו כמעט נעצרה מאז שנת 1994, כאשר התנקש בחייו אחד מקנאי-הדת. הוא התאושש מפצעיו, אולם יד ימינו נפגעה ללא מרפא. ידידים ניסו לשכנעו להכתיב או להקליד ביד שמאל הבריאה, אולם תשובתו היתה: שישים שנים כתבתי בעט באצבעות יד-ימין, ואין היצירה שלי נולדת אלא בדרך זאת (באחת מפגישותינו בקהיר שאלה אותו רעייתי, אם אין מתעוררת בו התאווה לכתוב, והוא השיב לה לאלתר: לא. ההשראה ותאוות הכתיבה פוקדות אותי רק כשאני יושב ליד שולחני ומחזיק את העט בין אצבעותי).

מחפוז לא היה איש הקצוות, וכל דבר שעשה בחיי היום-יום ובחיי היצירה התבצע בעמל מפרך ולאחר שיקול-דעת ממושך. יצירתו התפתחה משורה של סיפורים קצרים נטורליסטיים בראשית דרכו, ולאט-לאט עלה בסולם התחכום והמורכבות. דרכו ברומאן נפתחה בשלושה רומאנים שעלילתם מתרחשת בתקופה הפרעונית, בדרך המזכירה רומאנים פרעוניים רבי-עלילה שכתבו מספרים אירופיים בעקבות הגילויים הארכיאולוגיים של העשורים הראשונים של המאה העשרים (הרומאן "הפרעוני" הראשון של מחפוז נקרא "תעתועי הגורל").

מבקרי יצירתו מחלקים את כתביו לארבע או לחמש תקופות ביחס לסגנון ולמבנה (וכמובן, ביחס לתמונת העולם, כלומר "האידיאולוגיה" העולה מהם): התקופה ה"פרעונית", שהוזכרה עתה; התקופה הריאליסטית-החברתית, שבה שאף להגיש תמונה פנורמית של חיי החברה הקהירית בימינו (תקופה זו מגיעה לשיאה בטרילוגיה הקהירית, יצירת ענק שתירגם לעברית הסופר סמי מיכאל בשם "בית בקהיר"); התקופה הפיוטית-הפסיכולוגית (ששולט בה סגנון זרם "התודעה"); תקופת האבסורד (אחרי מלחמת 1967); ולבסוף - תקופת "הריאליזם החדש" (או הריאליזם הפיוטי). במקום כלשהו מחוץ למיון הזה נמצא הרומאן "בני שכונתנו" (תירגם לעברית דוד שגיב), שהוא רומאן אלגורי מובהק, והמציאות של קהיר העכשווית משמשת בו רק מערכת סמלים המשקפים מציאות (או סכימה רעיונית) שונה ממה שמתואר בסיפור עצמו. כאן בריונים וחולמים מבני השכונה הקהירית הדחוסה מייצגים בדרך אלגורית את בורא העולם (בונה השכונה), את האבות (פחות או יותר על פי ספר בראשית ועיבודו הקוראני), את שלושת "נביאי" הדתות המונותיאיסטיות - משה, ישו ומוחמד; ובעקבותיהם מופיע הצעיר הנמרץ המייצג את המדען של ימינו.

צעיר זה מנסה, ובהצלחה, לייצר במעבדתו מעין פצצה, המיועדת למלחמה של פשוטי העם נגד עריציהם, אך העריצים משתלטים על פרי עמלו ומגייסים את המצאתו בשירות מלחמותיהם. הסיום העצוב אינו חסר-תקווה. הסיום מזכיר מה שאנחנו מוצאים ברומאן האלגורי של הסופר הבריטי ג'ורג' אורוול "חוות החיות". רומאן זה של מחפוז, חרף היותו נקי מהתרסה מפורשת נגד האל והדת, הוא שגרם לכך שקנאי הדת במצרים ניסו (וכמעט הצליחו) לרצוח את הסופר בערוב ימיו.

כל אחד מהרומאנים שכתב מחפוז ראוי לדיון מפורט. אבחר כאן שלושה רומאנים וסיפור קצר אחד, כדי להדגים את המגוון העצום שאצור בכתביו.

הראשון - הטרילוגיה הקהירית, שפורסמה בשנים 1956 ו-1957. יצירה אדירה זו מציגה משפחה קהירית השייכת למעמד הביניים הגבוה (אבי המשפחה היה סוחר מוצלח בבזאר של העיר). היצירה נכתבה ברצף אחד (כאלפיים עמודים גדושים); אבל בעצת המו"ל הקהירי שלו חילק מחפוז את היצירה לשלושה כרכים נפרדים, ולכל אחד העניק שם של רחוב מרחובות קהיר העתיקה (ששם נולד וגדל מחפוז עצמו). הכרך הראשון (בין אל-קצרין) מספר את קורות המשפחה בשנות המהפיכה הלאומית של שנת 1919, זו שבראשה עמד סעד זגלול, המצרי הנערץ ביותר בעיני מחפוז. בסוף הכרך נהרג אחד הבנים, סטודנט למשפטים, בעת הפגנה אנטי-בריטית סוערת.

הכרך השני של הטרילוגיה (קצר אל-שוק) מתאר את שנות העשרים. אלה הן השנים שבהן התעצבה אישיותו של הבן הצעיר כמאל (בן דמותו של נגיב מחפוז עצמו), והילד המפונק היה לצעיר חובב-ספר, מתלבט בשאלות פילוסופיות, וכל עולמו סב סביב מה שהוא מתאר באוזני אביו הסקפטי בשם "החיים האינטלקטואליים" (ת'קאפת אל-פכר). כאן חווה כמאל את אהבתו הראשונה (והאחרונה), שהתרסקה לנוכח ההבדלים המעמדיים התהומיים ששררו בחברה הקהירית בין שתי מלחמות העולם. בכרך השלישי (אל-סוכרייה) מופיע דור שלישי, פעלתני יותר, שאינו מתעניין בפילוסופיה אלא במעשים. הדור הזה נחלק לפעילים פוליטיים מסוגים שונים: אחד אופורטוניסט, אחד קומוניסט ואחד מוסלמי קנאי המצטרף לשורות "האחים המוסלמים". מעניין לציין שהקומוניסט שבחבורה ינק את התורה המרקסיסטית דווקא מאשתו, בת מעמד הפועלים, ולא להפך.

הרומאן הגדול מסתיים במלחמת העולם השנייה. המשטרה מגיעה ועוצרת את שני בני-אחותו של כמאל: הקומוניסט והאח המוסלמי. זה רומאן שאפתני מאוד מבחינת תוכנו ומבנהו. הוא מתאר בחדות בלתי-שכיחה את מעברה של החברה הקהירית מעולם המושגים של שלהי ימי הביניים בואכה העידן המודרני, שבו אינטלקטואלים ופעלתנים שונים ומשונים ממלאים את חזית התמונה.

הרומאן השני שברצוני להזכיר כאן לא תורגם לעברית. זה רומאן צנום הקרוי "נותרה שעה אחת בלבד". הוא הופיע בשנות השמונים, ומספר, שוב, על שלושה דורות בתוך משפחה קהירית אחת. אלא שהקצב ביצירה זו מהיר ביותר, ומתרחק מאוד מהתיאור הפרטני המתון של הטרילוגיה. סנייה אל-מהדי, אם המשפחה, היא אשה חכמה ורבת-תושייה. מוצאה ממשפחה קופטית, נוצרית, אך היא (או אחד מאבותיה) התאסלמה ונישאה לאחד מפעילי מפלגת הוופד העממית שפעלה עד לעליית הכת הצבאית ב-1952. בית המשפחה, שהיה נדונייתה, מתחיל עתה להתפורר, וגינתו היפה נראית עזובה. תמורות רבות, רובן עצובות, קורות במשפחה. תקופת שלטונו של נאצר, ואחריו סאדאת, לא היטיבו עם צאצאיה של סנייה, ולא קירבו את היום שבו ישוקם הבית ותפרח הגינה מחדש. כשהחל המשא ומתן לשלום בין מצרים וישראל בסוף שנות השבעים, היתה סנייה נלהבת, והאמינה שהשלום יביא את השינוי המיוחל. אבל בניה ובני-בניה, שגדלו והתחנכו בתקופת נאצר, מתנגדים בתוקף ל"כניעה" שמציע סאדאת. היחיד מבני הדור השלישי שתומך בעשיית השלום הוא הנכד שנפגע בחזית סיני ואיבד את שתי רגליו.

אין ספק שגם אם הסיפור הזה מציג דמויות ריאליסטיות משכנעות, קיימת בו שכבה אלגורית ברורה: הקופטית שהתאסלמה מייצגת את העם המצרי עצמו (שהיה קופטי עד בוא האיסלאם); הבית שהיה נדונייתה מייצג את מצרים, והקירות המתפוררים והגינה המוזנחת אף הם מייצגים את המציאות הכללית במצרים כיום. ואין ספק שברומאן זה, לבו של המספר עם סנייה אל-מהדי ונכדה הקיטע, ועם חלומות השיקום שלהם. דברים ברוח זו כתב מחפוז לא פעם, ובעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים (מאמר קצר ברוח זו, "לקח 6 באוקטובר", מובא כאן בתרגום עברי).

הרומאן השלישי, האחרון שיוזכר כאן, גם הוא נובלה קצרה יחסית ושמה "קושתומור", שהופיעה בשנות השמונים. "קושתומור" הוא שמו של בית-קפה קהירי שנפגשת בו בקביעות קבוצת גברים משכילים מצרים. הם החלו לפקוד את בית הקפה בעודם תלמידי תיכון, והתמידו בכך עד הגיעם לשנות השבעים והשמונים לחייהם. הגברים האלה, הנמצאים עתה על סף קברם, עוקבים בחרדה ובדאגה אחר הידרדרות המצב האקולוגי והאנושי במצרים אהובתם. תקופת שלטונו של נאצר שינתה ללא-היכר את חייהם, ובשיחותיהם הם מעלים זיכרונות טובים ורעים משנות חייהם הארוכות. אחד מחברי הקבוצה, שרוב חבריה חילונים מכף רגל עד ראש (כמו מחפוז עצמו), מספר על בנו שהתחרד וזיעזע את יסודות המשפחה. אחרים מספרים על התעשרות שערורייתית של ספסרים ופקידי רשות. אין נחת במצרים, לפחות בעיני זקנים שידעו ימים שקטים יותר.

כדי לכתוב את הרומאנים האלה, השונים זה מזה במבניהם גם אם קיימים ביניהם קשרי-קשרים תוכניים, נאלץ מחפוז להישען על מודלים ספרותיים שונים מהעולם הגדול. לעתים הוא "מייבא" דגם ספרותי חדש (כגון זרם התודעה והאבסורד) וזורקו לחלל העולם התרבותי. בעקבותיו קמים במצרים ובשכנותיה סופרים המשתמשים גם הם בדגמים אלה. אני מרשה לעצמי לומר שכל הדגמים הנרטיוויים שניסה מקורם ברומאנים מערביים, לרבות דגמים דרום-אמריקאיים. בשעתו ניסיתי להראות שאפילו בכתיבת הטרילוגיה הקהירית שלו למד מחפוז הרבה מיצירתו של תומאס מאן "בית בודנברוק". בתחילה טענו שהדבר אינו סביר ולו אך משום שלספרות הגרמנית אין השפעה על הספרות הערבית החדשה, מה עוד שהרומאן של מאן לא תורגם לערבית. טענתי נסמכה על ניתוח טקסטואלי מעמת בין הטרילוגיה ובודנברוק, ולא היו בידי הוכחות חיצוניות; אולם לאחר שקיבל מחפוז את פרס נובל החלו ידידיו לפרסם ברבים מכתבים שקיבלו ממנו בשנים עברו. בין המכתבים האלה מצאתי אחד שכתב מחפוז לידיד ששהה באירופה ובו הוא מבקש ממנו שיקנה לו עותק מתרגום "בית בודנברוק" לאנגלית. זה היה באמצע שנות השלושים, כעשרים שנה לפני כתיבת הטרילוגיה.

ולבסוף הסיפור הקצר "מחצית היום" שתרגומו מובא להלן. סיפור זה, שנכתב בשנות השמונים, משקף את יכולתו של מחפוז ליצור סינתיזות ספרותיות משלו המשלבות דרכי-כתיבה שונות ומרוחקות זו מזו. הקטע הראשון של "מחצית היום" מזכיר סצינות דומות בפרקים הראשונים של הטרילוגיה, כאשר החל הילד כמאל ללכת לבית הספר. הקטע הבא של הסיפור הוא כולו אלגוריה: חוויות הילד ביומו הראשון בכיתה וכן המקצועות שהוא לומד כבר ביום הראשון מסמלים שלבים שונים בחיי האדם הצעיר ובהתפתחותו במשך חייו. הקטע השלישי והאחרון: בסוף יום הלימודים מופיע לפנינו הילד הנ"ל כאיש זקן המתקשה למצוא את ביתו, והנה נער מנערי הרחוב ניגש אליו ומציע לו לעזור לו לחצות את הרחוב הסואן. סצינות ובהן דמויות קשישות הסובלות מהרעש של קהיר מופיעות לא פעם ביצירותיו המאוחרות של מחפוז (בתקופה שקראתי לה "ריאליזם חדש"). כך הצליח הסופר לחבר בסיפור זה בין שלושה סגנונות כתיבה משלו, ולמצוא דרך משלו: באמצעות הסגנון הריאליסטי, האלגורי והריאלי-הפיוטי מצליח הוא להעביר "דרשה" על טעמם של החיים.

כך יתברר לנו שהדגשתו החוזרת של מחפוז על כך שלא הוא ולא שום סופר ערבי אחר לא חידשו הלכה בתחום הכתיבה המבדית נכונה, אולם רק עד גבול מסוים. מה שקיוו בעבר מבקרים ערבים ואחרים, שהמספר הערבי יוכל לשאוב מתוך הסיפור הערבי הביניימי (מקאמה, אלף-לילה) סוג ספרותי ייחודי, לא התממש, ובמקומו מצא מחפוז את דרכו אל המקורות בקבלת ספרות העולם אבל ביצירת סינתיזות חדשות, סינתיזות אישיות ולא דווקא "לאומיות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ