הגמדים הקטנים של הניקוד

ב"צ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ב"צ

כמה מחברי הטובים הם משוררים טובים. לחלק הארי של המשוררים האלה אין מושג בניקוד, וכשהם שולחים אלי מפעם לפעם שירים לפרסום במוסף זה הם שולחים אותם לא מנוקדים, עירומים כעץ בשלכת, ומניחים שבאורח פלא יתעטפו שיריהם בנקודות ויתפרסמו בעיתון כשהם מנוקדים. אותם משוררים שולחים כך את קובצי שיריהם להוצאות הספרים. מן הסתם הם מקווים שגמדים קטנים יעשו בשבילם את העבודה של הניקוד. הניקוד אכן מעניק לשירה עטרת חן וכמו מעלה אותה בקודש. ההנחה היא שבשירה כל מלה וכל אות וכל צליל חשובים, ועל כן צריך שהקורא יקרא את הצליל הנכון של האות ואת הכוונה האמתית של המלה בניקודה הנכון. שכן יש מלים שבלא ניקוד נראות זהות, ומשמען משתנה לגמרי על ידי הניקוד. למשל: הנחה. הנחה, שכוונתה הנחה במחיר, לעומת הנחה, שפירושה השערה.

חלק מהמשוררים הללו שאינם יודעים לנקד אך מקפידים על כך ששיריהם יופיעו מנוקדים עשויים להיות מרדנים ומהפכנים בתחום הפוליטי או הלשוני. הם עשויים לקרוא להפלת ממשלות ולשינוי סדרי עולם. אך נסו לפרסם את שיריהם בלי ניקוד: מובטח לעורך שינסה זאת סוף שבוע של טלפונים לא פוסקים שבהם ידרשו לפרסם את השיר שנית בניקוד מלא.

הבעיה היא שפוחתים והולכים הגמדים הקטנים והאלמוניים האלה, שהיו מנקדים את שיריהם של כל אותם משוררים הבורים בתורת הניקוד. ב"הארץ" היה פעם נקדן מומחה ושמו אבל. כולם קראו לו אבל. תפקידו העיקרי היה לסדר בדפוס את הניקוד של גיליונות "הארץ שלנו". העניין הוא שהמגיהים בימים ההם ידעו ניקוד והיו מסוגלים להגיה את הסדר שלו, ועל כן לא התייחסו אליו כאל אדם יוצא דופן. והיה - או עדיין יש - נקדן מפורסם העובד בשביל הרבה מהוצאות הספרים בארץ ושמו רפפורט. פעם היו רבים כמותו. אך אט אט הוא נהפך לזן בסכנת הכחדה.

ועידת יהדות ישראל והעולם

מה קרה לנו, שכה מעטים בעצם הם אלה היודעים-כתוב בארץ הזאת (אני משווה את אי ידיעת הניקוד העברי למי שכותב צרפתית ואינו יודע היכן שמים את האקצנטים בתנועות. אדם כזה ייחשב בהחלט חצי אנאלפבית בצרפת)? האשמה בתחום זה מתחלקת על פני גורמים רבים. החשוב שבהם הוא בית הספר. עוד בצעירותי, רבים מהמורים לא ידעו ניקוד כהלכה, ובתוכם גם כמה מורים ללשון, שהיו למעשה מורים לספרות שעברו הכשרה מקצועית קצרה להיות מורים ללשון ולחיבור (החובבנות הזאת ניכרת ברמת ההבעה בכתב של בית ישראל עד היום), ושנאו בלבם את מקצוע הלשון, ובכלל זה הניקוד, והעבירו את השנאה הזאת לתלמידים באופן לא מודע.

האשם השני הוא המעבר המהיר-מדי לפי דעתי לכתיב לא מנוקד בספרי הילדים ובספרים לבני הנעורים. בשלב מסוים השתלטה הדעה, שאם ילד מצליח לקרוא כתיב לא מנוקד, זה מראה שהוא "חכם". ואולי ההפך הוא הנכון? הרי הקריאה של המלה עם הניקוד שלה מחייבת את הילד להביט גם באות וגם בניקוד שלה בעת ובעונה אחת והרי יש בכך קואורדינציה גדולה יותר. אני עצמי יכול להעיד, שאת ידיעותי, הלקויות יחסית, בניקוד רכשתי מן הקריאה בספרים המנוקדים של נעורי. מרוב החשיפה למלים המנוקדות אני יכול לפסוק היום באופן טבעי מה נראה לי נכון ומה לא נראה נכון במלה כשהיא עומדת לפני מנוקדת. אבל אני רחוק משלמות. ותכופות, אחרי שמתפרסם שיר ב"תרבות וספרות", מתקבלות טענות של קוראים קנאים לניקוד, המפצירים בנו: "אם אינכם יודעים לנקד, אל תנקדו".

איך יוצאים מהמבוכה הזאת? חלק מהמחשבים האישיים של משוררי ישראל מצוידים בתוכנת נקדן, המנקדת את מלות שיריהם כפי יכולתה, כלומר באוטומטיות שאינה מבחינה בניואנסים של משמעות. לחלק מהמשוררים יש אשה שהיתה מורה ללשון הלוחשת להם את הניקוד הנכון. היתר ממשיכים לשלוח את שיריהם עירומים ומקווים שהגמדים הקטנים יעשו את העבודה שהם עצמם היו צריכים לעשותה אילו רק היו, בקטנותם, תלמידים טובים יותר בלשון, או פשוט היו קוראים יותר ספרים מנוקדים, למשל את ספרי השירה של עצמם לאחר פרסומם, או מה שקשה יותר - את ספריהם של חברים לשירה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ