האם היה זה "הסיכול הממוקד" הראשון?

ביום ששי של אמצע ספטמבר 1948, במה שהוא היום רחוב הפלמ"ח בירושלים, חסם ג'יפ ובו ארבעה צעירים את שיירת המכוניות של המתווך מטעם האו"ם, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט. מתוך הג'יפ יצא יהושע כהן, וירה ברוזן מטווח קצר. דני רובינשטיין על ספר חדש, ולא תמיד מדויק, המתחקה אחר פרשת הרצח וגיבוריה

דני רובינשטיין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דני רובינשטיין

נסיך ירושלים עופר רגב. הוצאת פורת, 278 עמ', 63 שקלים

ביום ששי, 17 בספטמבר 1948, בשלהי מלחמת העצמאות, כמה דקות לאחר השעה חמש לפנות ערב, חסם ג'יפ את הכביש שבו נסעה שיירת המכוניות הקטנה של המתווך מטעם האו"ם, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט. הוא עשה את דרכו מארמון הנציב העליון במזרח שכונת תלפיות בירושלים לשכונת רחביה, לביתו של דב יוסף, מושל מערב העיר. ברחוב הפלמ"ח (שאז עדיין לא נקרא כך) בקצה שכונת קטמון - שהיתה אז כבר ריקה מערבים - ליד מה שהיום הוא בית מספר 17, נעצרה השיירה. מהג'יפ שחסם את דרכה קפצו שלושה צעירים שזהותם לא נודעה אלא לאחר עשרות שנים. שניים מהם, יצחק בן משה ואברהם שטיינברג, ירו בגלגלי המכוניות של שיירת האו"ם. השלישי, יהושע כהן, פתח את דלת מכוניתו של ברנדוט וירה בו מטווח קצר. הירי פגע גם בקצין שליווה אותו וישב לצדו, הקולונל הצרפתי אנדרה סארו. שניהם נהרגו.

כל פעולת ההתנקשות ברוזן ברנדוט ארכה דקות ספורות. המתנקשים שנמלטו (ליד ההגה בג'יפ ישב צעיר רביעי, משולם מקובר) מעולם לא הועמדו לדין. את האחריות לרצח ברנדוט לקח על עצמו ארגון בשם "חזית המולדת": שם כיסוי שנתנו לעצמם חברי מחתרת לח"י (לוחמי חרות ישראל) שביצעו את הרצח בהתאם לתכנון והוראות של מפקדם בירושלים, יהושע זטלר. על פרשה מסעירה זו נכתבו במשך השנים עשרות ספרים, מחקרים ומאמרים בכתבי עת שונים. רבים ניסו לנתח את משמעות הרצח הפוליטי הדרמטי של בן משפחת המלוכה השוודית. לשפע הפרסומים מצטרף עתה ספרו של עופר רגב, שמנסה לתאר את הפרשה מנקודת ראות של שני גיבוריה; המתנקש, יהושע כהן (המחבר, כמו ישראלים רבים שעסקו בפרשה, ממעט לכנות אותו "רוצח"), והנרצח, הרוזן ברנדוט.

רגב מתאר בצורה ציורית את דמויותיהם של כהן וברנדוט, וכמעט מהעמוד הראשון ברור שהוא סולד מברנדוט ומגנה אותו. מצד שני הוא אוהד, ואפילו מעריץ, את יהושע כהן. זה אולי לגיטימי, אבל הבעיה היא שבספר יש אי-דיוקים קטנים כגדולים. הדבר מצער משום שהמחבר משתמש בשורה ארוכה מאוד של מקורות, נעזר בציטוטים, ובקלות יכול היה להימנע משיבושים. דוגמה פעוטה: רגב כותב, למשל, שמשה שרת, אשר התגורר בילדותו בכפר עין סיניה שמצפון לרמאללה, התיידד שם עם בן השכנים אמין אל-חוסייני שהיה לימים מופתי ירושלים. זו הגזמה גדולה. הכפר עין סיניה שייך אמנם לחמולה הגדולה והעשירה אל-חוסייני, אבל לא לענף של המופתי, שספק אם ביקר שם.

והטעויות הקטנות לא פוסקות. רגב כותב שבדנמרק היו וניצלו במלחמת העולם 20 אלף יהודים, בשעה שהמספר הנכון הוא 7,000; שהממשל הצבאי על ערביי ישראל בוטל בשנת 1964 בעוד שהתאריך הנכון הוא 1966. יש שיבושים בשמות של מקומות ואנשים והדבר מעיד על רישול בכתיבה. במקום המאמץ לכתיבה מליצית, שעושה המחבר, היה טוב יותר אילו סילק טעויות כאלה.

הדוגמה החשובה ביותר לתיאור מעוות בספר הם הסיפורים המציגים את ברנדוט כאוהד הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה. חוקרים רבים עסקו בשאלה, באיזו מידה פעל ברנדוט לטובת הנאצים, ורק מעטים הגיעו למסקנה שהיו אצלו נטיות כאלה, אבל לא הרבה מעבר לכך. רוב החוקרים שללו זאת. עופר רגב לא מסתפק בתיאור ברנדוט כפרו-נאצי, אלא אף מגדיר אותו כמרגל בתשלום לטובת הנאצים, במוסרו להם מידע על מקום נפילתם של הטילים הגרמנים במחנות הבריטים. כלומר, ברנדוט שימש כתצפיתן המנסה לשפר את פגיעת הטילים הגרמנים. על פי מקורותיו של רגב, ברנדוט היה איפוא מרגל נאצי, חדור הכרה אנטישמית, פעל כספסר דמים (בעת שעשה בשלהי המלחמה לשחרור אסירים סקנדינבים מהמחנות), וכאידיוט הלוקה ב"גאוות כסילים". מכל התכונות הללו מסכימים בדרך כלל החוקרים שברנדוט לא היה כנראה חכם גדול, והיה שוויצר לא קטן - אבל בוודאי לא פושע מלחמה כפי שעולה מספר זה.

ככל שממשיכים לקרוא את הפרקים, המרתקים יש לומר, של תיאור ההתנקשות, מתברר יותר ויותר מדוע בחר המחבר להציג את ברנדוט באור כה שלילי ומגונה: משום שרק כך אפשר להצדיק את הרצח. כלומר ככל שברנדוט מתואר כאיש מתועב ורע ליהודים - כך היה מגיע לו למות בידי לוחמי חירות ישראל. ההתנקשות של ארגון הלח"י בברנדוט היתה על רקע הצעותיו המדיניות, שהיו לצנינים בעיני רוב הנהגת היישוב היהודי, ובראשם בן-גוריון. ברנדוט היה, על פי הגדרת המחבר, איש "שאיים על חירות העם ועל ירושלים", ולכן היה מגיע לו למות. כלומר רציחתו היתה דבר מובן, וכדי להסביר זאת מגיע המחבר עד ימינו אלה ומשווה את חיסולו של ברנדוט לסיכולים הממוקדים שמבצע צה"ל בהוראת הממשלה בגדה ובעזה של אנשים כמו השיח אחמד יאסין ורבים אחרים. המשתמע מהספר הוא שאם מותר היום לשרי ממשלת ישראל ולמפקדי צה"ל להוציא גזרי דין מוות על אויבי מדינה כמו ראשי החמאס - מה רע בהוצאתו להורג של עוכר ישראל, הרוזן ברנדוט?

תיאור מעניין וחשוב יש בספר של יהושע כהן, האיש שירה בברנדוט. אין ספק שדמותו מרתקת. נכתב עליו רבות, ומכריו מסכימים שהיה דמות יוצאת דופן בכל הליכותיו, החל מנעוריו כלוחם עשוי ללא חת במחתרת הלח"י, וכלה בקרבתו, המוזרה משהו, לדוד בן-גוריון בקיבוץ שדה בוקר, ובפועלו בגוש עציון שאחרי מלחמת ששת הימים. הכתיבה המחברת בין כהן המתנקש, ובין ברנדוט קורבנו, היא רעיון מקורי, חבל רק שהוא לא מוגש בצורה מדויקת ורצינית כפי שהיה אפשר לעשות אחרי המחקר הרב שעשה המחבר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ