בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם יכול הצילום לגבור על השיטה

ספר המאמרים של האמנית והתיאורטיקנית מרתה רסלר הוא תרומה עצומה למדף ספרי האמנות בעברית; והשאלה הנשאלת בו שוב ושוב רלבנטית גם לאמנים כאן ועכשיו: האם יכולה האמנות לעמוד בפני פיתויי ההון והכוח?

תגובות

בתוך ומחוץ לתמונה: על צילום, אמנות ועולם האמנות מרתה רסלר. תירגמה מאנגלית והוסיפה אחרית
דבר: אסתר דותן. הוצאת פיתום, 162 עמ', 65 שקלים

ספר המאמרים של מרתה רסלר, בתרגומה של אסתר דותן, עם הקדמה עדכנית מאת רסלר ואחרית דבר מאת דותן, הוא תרומה עצומה למדף ספרי האמנות בעברית. הספר מציע ארבעה מאמרים שכתבה רסלר, אמנית ותיאורטיקנית אמריקאית, מאמצע שנות ה-70 ועד תחילת שנות ה-80. המאמרים עוסקים בצילום, בפמיניזם, ביחסי אמנות וכסף, ובאופן כללי במהלכים התת-קרקעיים הרוחשים מתחת לשדה האמנות. יחד עם זאת, בסופו של דבר נדמה שהכל מתנקז לשאלת יסוד אחת, החוזרת שוב ושוב, כל פעם מנקודת מבט אחרת: התיתכן אמנות רדיקלית, נושאת טענה בעלת תוקף, בעולם שהקפיטליזם אוכל בו כל חלקה טובה? או במלים אחרות: האם האמנות יכולה לגבור על השיטה?

אפשר לתהות האם טקסטים שנכתבו לפני כמעט 30 שנה עדיין רלבנטיים. אבל הקריאה בהם מותירה רושם רב, גם אם חלק מהתובנות נהפכו בינתיים לשגורות: מרשים לראות את הניתוח האנליטי והמחודד שעושה רסלר לתופעות המתרחשות סביבה, בזמן אמת; מרשים לראות כיצד היא מתעקשת לעשות דמיסטיפיקציה לערכי יסוד של עולם האמנות: דמות האמן האינדיבידואל, יצירת האמנות היחידאית או הממד האוניברסלי של האמנות.

הכתיבה על צילום נדמית רלבנטית במיוחד, אולי מפני שמאז שרסלר כתבה על צילום עבר המדיום תהפוכות דרמטיות. תרגום המאמרים לעברית מוצא אותנו בנקודת זמן שבה הצילום, שאותו ראתה רסלר נהפך מול עיניה ממדיום המכיל בתוכו "ממד של התנגדות", כדבריה, לעוד מטבע עובר לסוחר בידיהם של אספנים, גלריסטים ואוצרים - נמצא היום בתקופת משבר עמוקה. בתוך עולם שבו כל התגלמות אמנותית נהפכת למוצר צריכה ולמושא ראווה, זיהתה רסלר בצילום של שנות ה-60 וה-70 אופציה חתרנית. יחד עם זאת, כאמור, היא זיהתה גם את האופן שבו הצילום מיישר קו עם האמנות הגבוהה כדי לזכות בחותמת של עולם האמנות.

גם באמנות הפופ היא מזהה מהלך בעל פוטנציאל ביקורתי. אבל נגישותה של האמנות לבעלי הון, ובוודאי הופעותיה הנעדרות של האשה באמנות הפופ - כסימן חסר, כסחורה כנועה וביתית - גזלו ממנה כל סיכוי להתמיד בעמדה מתנגדת. באחד המאמרים סוקרת רסלר את ההתחלות של גיבוש סדר היום הפמיניסטי באמנות דרך פעילותן של האמניות ג'ודי שיקגו ומרים שפירו בחוף המערבי של ארה"ב (תהיה שנשארת מחוץ לדיון: האם יש משמעות לעובדה ששתי חלוצות הפמיניזם האמנותי היו יהודיות? עושה רושם שבעוד מוצא אתני וזהות מגדרית נהפכו לנושאים לגיטימיים לדיון, שיוך דתי נשאר מחוץ לתחום).

הניתוחים היפים ביותר של רסלר הם אלה הנוגעים בצלמים התיעודיים הגדולים של המאה. למרות תבוסת הליברליזם וניצחון הקפיטליזם, היא מאמינה שלצילום התיעודי יש עדיין תוקף ומשמעות, מה שלא מפריע לה לחתור מתחת למיתוסים הגדולים שלו, כמו דורותיאה לאנג, לי פרידלנדר ויוג'ין סמית.

דוגמה לחפירה שהיא עושה בשיח הצילום אפשר לראות, למשל, בקריאה שלה את דורותיאה לאנג. היא מתייחסת לדברים שאמרה לאנג, סמוך למותה, על צילום שלה משנות החמישים. בצילום רואים קבוצת אנשים בבגדי עבודה, כנראה בתום משמרת במפעל תעשייתי. בראיון איתה מדברת לאנג על "התכנסות מבטם פנימה, אל עולמם הפרטי". רסלר מזועזעת מהכתיבה מחדש של הדברים, מהאילוף העצמי של הצלמת לדרישות השיח, המוכתבות לדעתה על ידי אוצר הצילום הכל-יכול של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ("מומה"), ג'ון זארקופסקי.

מדוע לאנג מתעלמת מהעובדה שהאנשים עוסקים בייצור לצורכי מלחמה, שואלת רסלר; מדוע היא מתכחשת להיבט החברתי-פוליטי המובהק של הצילום שלה-עצמה? המסקנה של רסלר היא שהצלמת מצנזרת את עצמה מתוך רצון להשתלב בדוקטרינה הפורמליסטית-פסיכולוגיסטית של "הקומיסר לענייני תרבות", זארקופסקי. דמותו חוזרת ומופיעה בטקסטים כדמות אמביוולנטית. מצד אחד זארקופסקי קידם את הצילום כמו שאף אחד לא עשה לפניו, מצד שני, לפי הניתוח של רסלר, הוא עשה זאת דרך הטמעת הצילום בתוך המיתוסים הרווחים של האמנות, ולפיכך דרך ויתור על הממד החברתי-פוליטי האימננטי למדיום. רסלר, כפי שאפשר להבין, מטיפה במפורש לצילום מעורב חברתית ולשחרור האמנות מתנאי השוק.

הרלבנטיות של המאמרים מקבלת חיזוק נוסף ממקום לא צפוי. בספר משולבים צילומים של רסלר עצמה, אשר החלה לצלם בשנות ה-60. לצד צילומים של מוזיאונים, פתיחות תערוכות, אוצרים ואנשי חבר הנאמנים של מוזיאונים, מופיעים צילומים שהציגה בשנת 1998 בשדה התעופה בפרנקפורט.

התצוגה בטרמינל היתה חלק מתערוכה מטעמו של המוזיאון לאמנות מודרנית בפרנקפורט, והיא כללה צילומי טרמינלים מרחבי העולם. רסלר מספרת שפרויקט הטרמינלים נולד מחוויות אישיות: החל בסוף שנות ה-70 מצאה עצמה בשדות תעופה רבים, כחלק מפעילותה כאמנית וכמרצה מבוקשת.

אם צריך היה הוכחה להבהרת אופיו הביקורתי של הפרויקט של רסלר, אי אפשר היה לצפות למשהו קולע יותר מתערוכת הגמר של תלמידי בצלאל, שהתקיימה לאחרונה בטרמינל 1 בנתב"ג: תערוכת בצלאל היתה הודאה מובהקת בטענתה של רסלר בדבר כניעתה של האמנות לכוחות ההון והממסד. בעוד תערוכת בצלאל הפכה את הטרמינל לתפאורת ענק לתערוכה שכולה מפגן כוח, הרי שרסלר, כמובן, מביטה על שדות התעופה מבחוץ, מרחוק, מהצד. עבודות האמנות והעיצוב של תלמידי בצלאל נטמעו בתוך המרחב של הטרמינל לשעבר, ומלבד מקרים בודדים חריגים, נכנעו בלית ברירה לעוצמתו, למרחביו ולפוטנציאל המסחריות הגלום בו מעצם היותו טרמינל, מרחב הביניים בין הדיוטי פרי להמראה במטוס. עבודות האמנות הפכו לחלק ממערך החפצים שמקום כמו טרמינל מציע למכירה, לראווה, לתשוקה. אלה בדיוק הדברים שאליהם מפנה רסלר את תשומת הלב.

ספר המאמרים הוא יריית הפתיחה של הוצאה חדשה בשם "פיתום", שהקימה אסתר דותן. השם פיתום מושך את העין בהקשר של רסלר. מתבקש לחשוב על "פיתום" כעל קול הבוקע ממקום לא צפוי. אחת הדרכים להתבונן על רסלר היא לראות אותה מדברת מתוך עולם האמנות והצילום, אבל לשמוע את קולה מחוצה לו. מצלמת את הטרמינל שבתוכו היא נמצאת, אבל מתבוננת בו בעיניים חוצניות.

ואם כבר פיתום, עולה על הדעת צילום של ג'ף וול משנת 1990, "פיתום במסיבת יום הולדת, אוקטובר 1947". זהו צילום חשוך ואפלולי, מבוים עד הפרט האחרון, כדרכו של וול: במרכז החדר יושבת אשה המחזיקה על ברכיה בובה גדולה. מסביבה ילדים, מהופנטים לסיפור הבוקע מגרונה של הבובה, דרך קולה של האשה המדברת מהבטן. הכל קפא במקום, רק פיה של הבובה פעור תוך כדי דיבור. הצילום של וול רחוק מהצילומים של רסלר ורחוק מהצילומים שעליהם היא כותבת - הוא צבעוני, גדל ממדים ופתייני בנוכחותו. יחד עם זאת, בגלל היותו מבוים בהקפדה כה קיצונית, הוא מצליח לערער על תפיסת המציאות ולהציע חלופה לסדר הדברים הקיים.

מסקרן לחשוב על צילום עכשווי דרך הכתיבה של רסלר, ומסקרן במיוחד לבדוק את המדיום הבא, וידיאו, לאור התובנות שלה. לעיתים יש הרגשה שווידיאו הוא המדיום אשר עשוי להכיל היום את הממד המתנגד שאותו רסלר מבקשת, ולעיתים נדמה (ראו תערוכתה של מיכל רובנר במוזיאון תל אביב) שווידאו הוא דווקא המדיום שלפתחו רובצים הפיתויים הגדולים ביותר של הון וכוח. המעלה הגדולה בקריאת הטקסטים של רסלר היא הדריכות שהם מצליחים לייצר - גם היום, גם לגבי אמנות עכשווית.

ספרה של רותי דירקטור, "אמנות עכשווית אני מדברת אליכם", ראה אור בהוצאת סל תרבות ארצית



תצלומה של דורותיאה לאנג, "אם נודדת, ניפומו", קליפורניה 1936 (מתוך הספר)


מרתה רסלר, "אדם מצלם במוזיאון בזלצבורג", אוסטריה 1983 (מתוך הספר)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו