האם קול השופר הוא קול האל?

תיאודור רייק מנסה במחקרו על השופר להגיע למקור הלא-מודע, שמעורר בנו תחושות עמוקות למשמע קולו של השופר

תומר פרסיקו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תומר פרסיקו

השופר: מחקר פסיכואנליטי של הריטואל היהודי, מאת תיאודור רייק, תירגם מגרמנית יואב ספיר, ערך והוסיף הקדמה והערות רון מרגולין, הוצאת רסלינג, 2005, 214 עמודים

הייתכן שכל מה שיש בשופר הוא מה שאין בו, כלומר שיתרונו וייחודו כתשמיש קדושה ווקאלי באים לו רק מכך שאין הוא בעצם כלי נגינה, אלא רק כלי הרעשה פרימיטיווי, ומהנטייה הרליגיוזית המסורתית להתרפק בחדווה על כל מה שישן נושן? תיאודור רייק (1888-1969), יהודי וינאי מתלמידיו של פרויד, היה בטוח שלא, ויצא להסביר לעצמו ולאחרים, במחקר מקורי ונועז, את סוד הקסם הקדוש של אחד הסמלים המרכזיים ביהדות.

רייק חש, במידה רבה של היגיון, שההסברים של המסורת היהודית באשר למשמעותה של תקיעת השופר במועדי תשרי אינם מספקים. המסורת, החל בתלמוד, קושרת את תרועת השופר לעקידת יצחק, שהרי השופר עשוי מקרן של אייל, והיה זה אייל שתפס שם ברגע האחרון את מקומו של הבן האהוב על המזבח, ובכך אישר את עמידתו של אברהם בניסיון האכזרי ואת הברית העמוקה שבינו לבין האל. אך האם כל מה שחולף במוחו ובלבו של המאמין השומע את קול השופר הוא זיכרון הברית? האם אין לשופר אפקט מעורר יראה, השראה ואפילו הזמנה לחזרה לנקודה בסיסית מאוד, היולית ועמוקה, של הרגש הדתי? אין לשכוח שבתקופת המקרא היתה אמורה תרועת שופר גם להתריע על סכנה, לפתוח מלחמה, ללוות משיחת מלך ולחגוג גאולה - האם מדובר אכן רק בעזר לזיכרון האישי והלאומי?

רייק קובע שלא. כדי להתחקות אחר מקורותיו של השופר הוא פונה לספר שמות, אל פרק יט, שבו משה עולה אל הר סיני כדי לקבל את התורה, ומפרש פסוקים שונים בצורה יפהפייה. בפסוק י"ט, למשל, כתוב: "ויהי קול השפר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול". האם משה והקב"ה ניהלו שיחה, שברקע לה מתריע השופר? למפרשים הקלאסיים אין ספק: כך גורס למשל הרשב"ם, אך הוא גם קובע שקולו של האל רם דיו לגבור על השופר המפריע לשיחה. אבן עזרא גם הוא מרגיע וטוען שלא הפריע השופר למשה לשמוע את הקב"ה. רבנו בחיי מפרש שקולו של האל סייע לקולו של משה לגבור על השופר הטורדני ולהגיע אל העם שלמרגלות ההר. הרמב"ן, בעקבות רש"י, חושב שתשובותיו של האל באות במועד מאוחר יותר. ורייק? הוא מעלה השערה חצופה שמא קולו של השופר הוא קולו של האל.

השערה זו נתמכת בפסוקים יד-טו בפרק כ: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק: ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות". העם, השומע את קולו של האל, מפחד ומבקש ממשה שיתווך בינו לבין האלוהים. רייק מבצע תקבולת פשוטה, כמו שלמדנו בשיעורי תנ"ך בבית הספר, ומעלה ממבנה הפסוק שקול האל הוא למעשה קול השופר. אחר כך ממשיך רייק ומרחיב את הפרשנות, בונה את התזה שלו על יסודות הפרשנות התנ"כית הפשוטה והמובנת מאליה. הוא מראה גם שאבי המוסיקה על פי התנ"ך, יובל (בראשית, ד, כא) קשור לעניין (שהרי יובל פירושו אייל), והמוסיקה הלא שימשה תמיד בתקופות קדומות לצרכים דתיים-ליטורגיים, וקשורה בראשיתה לחיקוי קולה של חיית הטוטם. השופר, אם כן, הוא קולו של האל. מה הדבר אומר, אם כך, על הטקס הקדום הזה?

רייק נכנס להסברים פסיכואנליטיים העוקבים בדקדקנות אחר תיאוריית הטוטם של פרויד, כפי שפורסמה רק שבע שנים לפני פרסום מחקרו של רייק, בספר "טוטם וטאבו" (1912). הטוטמיזם בשביל פרויד היא הצורה הפרימיטיווית של הדת (דרכה עברה האנושות בצעירותה), שבה חיה מסוימת נבחרת על ידי קהילה להיות לה ל"טוטם", כלומר לנוכחות של העוצמה הכוללת שלה. החיה היא תחליף לאב האלים של השבט, "זכר אלפא" שניכס אליו את הנקבות בכוח הזרוע (כולל האימהות, שהבנים כמובן עורגים אליהן), אשר נרצח על ידי הזכרים האחרים. והם, כשגאו בהם רגשות האשמה על רצח האב, בחרו בחיה לממש כלפיה את יחסי הכניעה והציות. מאוחר יותר בשלבי התפתחות הדת, הוחלפה לדעת פרויד החיה בדמות מואנשת, שגם הועלתה אחר כבוד אל השמים ונהפכה לאלוהים האב. הדת, כידוע, אינה לדידו יותר מאשר אשליה הנובעת מרגשות מציקים של אשמה אדיפלית.

חיית הטוטם של העבריים הקדמונים, שרייק מהסס אם היא אייל או פר (שכן קול השופר דומה לגעייה), ותקיעת השופר שנשתמרה דווקא בתקופת הכפרות של היהודים, מלמדת על הצורך התת-מודע להיזכר בחטא רצח האב הקדמון כדי לבקש עליו סליחה. כדברי רייק: "קול השופר הופך (...) לדברי תוכחה המזכירים את ההחלטה לא לשוב ולבצע את אותו עוון קדום וכן לוותר על סיפוקן של אותן משאלות לא מודעות שדחפו לביצוע של אותו עוון. (...) קול השופר מקבל מתוך כך את משמעותו הרצינית (=כלומר, לא הזיכרון של העקידה), והוא מגלם בחייו הנפשיים הלא מודעים של השומע את הפחד ואת פרפורי הגסיסה האחרונים של האב (...) זו שירת הברבור של האב". כאשר היהודים תוקעים בשופר, אם כן, הם מעלים על פני השטח רגשות אשמה אדיפליים, והם עולים למשמע קולה של חיית הטוטם, שהחליפה את האב הקדמון אשר רצחו אבותיהם.

בכך גם נעוצה האירוניה העמוקה שבתרועת השופר: הטקס שאמור להזכיר ליהודים את בריתם עם האל, שנכרתה בינו לבין אברהם אביהם, הוא למעשה תזכורת לרציחתו של אביהם על ידיהם והזדמנות לבקש סליחה ומחילה. זיכרון הרצח מתעורר למשמע קולה של חיית הטוטם, שהיתה התחליף הקדמון והראשוני לאב, ולמעשה הפקיעה בצורה זדונית וחתרנית את קולו של האב המומת, והיתה לסוג פרימיטיווי של אלוהים במקומו. תרועת השופר, טוען רייק, משמעותה אם כן "ביצוע הרצח פעם נוספת בצורה קצרה ותמציתית", ומסתבר מכך שהיהודים בכל שנה רוצחים את אלוהיהם - ומיד מבקשים על כך סליחה.

נכון, קשה למי שאינו פסיכואנליטיקאי אדוק לגייס את כוחות הנפש הדרושים כדי לתת אמון מלא בתיאוריה הזאת. רייק מודע לכך שהחלק המרכזי של ההסבר שלו נשען על ההנחה שפרויד צדק בקובעו שמקור הדת הוא רצח האב הקדמון. הוא מודה ש"בהשקפות האלה יש עיוותים, התקות והכללות של המובן המקורי של הטקס וכלליו", אבל מדגיש ש"אמונתנו בדטרמיניזם הנפשי האוניוורסלי הנה חזקה דיה" לעורר בו ציפייה שלמה שיש בהן צדק. על כך יש לומר, במיוחד בימים הנוראים, אשרי המאמין.

אבל גם ללא המטען הפרודיאני שנראה כבד מנשוא, מחקרו של רייק מעלה נקודות מרתקות: האם אכן קולו של האל בתנ"ך הוא השופר? אם כן, הרי זה משליך אור חדש על מאורעות תנ"כיים ידועים, שכן יש לזכור שבתקופה העתיקה היה האובייקט הדתי הנכחה מלאה של מושאו, ולא יצוג שלו: קול השופר לא סימל את קולו של האל, אלה היה קולו ממש. רק בשלבים מאוחרים יותר של התפתחות הדתות נוצר המרחק בין הדבר לבין המשמעות שלו, ואובייקטים נהפכו להיות סמלים. אי לכך ברור, למשל, שקול האלוהים הוא שהפיל את חומות יריחו, ולא הסמליות שבתקיעת השופר, כפי שאנחנו עלולים לחשוב בקריאה אנכרוניסטית של הטקסט.

וכשם שהאובייקט הוטען במשמעות סמלית, כך הטקס הוטען במשמעות מיתית, כלומר זכה לפרשנות סיפורית והיסטורית. וכך היום, כאשר אנחנו שומעים את קול השופר, אנחנו רק יודעים שאנחנו אמורים להיזכר בסיפור העקידה ובברית עם האל שהוריש לנו אבינו הקדמון. כל תחושה נוספת שמעלים בנו הצלילים הקוראים ומשתברים מגיעה ממקום אחר, חבוי, המחזיק באמת שייתכן ואין לנו אליה גישה מודעת.

"השופר" הוא החלק הרביעי והאחרון של ספרו של רייק "הריטואל", שיצא לאור בגרמנית ב-1919. התרגום של יואב ספיר יפה ומוער כהלכה, והוא מלווה בהקדמה מאת ד"ר רון מרגולין, שגם ערך את הספר עריכה מדעית. מתורגמת גם ההקדמה המקורית שכתב פרויד עצמו לספרו של רייק, והיא מסכמת בחתף את תולדות הפסיכואנליזה. זה תרגומו הראשון של רייק לעברית, ויש לקוות שלא האחרון, שכן מדובר בחוקר, או אולי מוטב לומר הוגה, מרתק ומקורי.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ