אילת שמיר
אילת שמיר

סונטת קרויצר לב טולסטוי. תירגם מרוסית: פטר קריקסונוב. הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 130 עמ', 49 שקלים

אלוהים יודע מה חשבה בלבה סוניה טולסטוי, אשתו המסורה של הרוזן לב ניקולייביץ' טולסטוי, כשישבה אל שולחן הכתיבה באחוזה הכפרית ייסנאיה פוליאנה והעתיקה בכתב יד ברור ונקי, שוב ושוב, את 80 עמודי כתב-היד המסוכסך של הנובלה שכתב בעלה.

סיפור אומללותם הגיהנומית והבלתי-נמנעת של זוג נשוי, "שני אסירים ששונאים זה את זה וכבולים בשרשרת אחת, מרעילים האחד לאחר את החיים ומשתדלים לא לראות זאת" (עמ' 77); תיאור אהבתם קצרת-הימים שמתחלפת בהדרגה לאחר לידת הילדים באיבה נפשית ופיסית; פרצי קנאה הדדיים; התסכול העצום שחש הבעל חסר-האונים לנוכח יופיה הבשל "של אשה בת שלושים שאינה יולדת, מפוטמת ומגורה ]...[ כמו סוסה רתומה, בריאת-בשר, שעמדה זמן רב מדי באורווה, ועכשיו הסירו ממנה את הרסן" (עמ' 80); הכרתו כי אין הוא יכול לשלוט באמת בגופה של אשתו, "הוא לא שייך לי והיא יכולה לעשות בו כרצונה, ורצונה אינו חופף את רצוני" (עמ' 114), והאימה שמשרה עליו הכרה זו - כל סבך הרגשות הסותרים הללו שמולידים יחסי האהבה-שנאה של חיי זוג, היו וודאי מוכרים לסוניה טולסטוי במשך שנים ארוכות. שהרי בסופו של דבר, מקורית וגאונית ככל שתהיה כתיבתו של בעלה, וככל שתשוכלל ותורחק העדות, תחתור מציאות החיים את דרכה הנפתלת אל תוך מעשה היצירה הספרותית. על אחת כמה וכמה כשמדובר בחיי נישואין, שבעומק מהותם החרדה מפני התלות בזולת האינטימי וזעם על זולת זה שבה-בעת מזין ומרושש את האני.

ואכן, כבר במארס 1863, חודשים אחדים לאחר נישואיו לסוניה וכשני עשורים לפני פרסום הנובלה, כותב טולסטוי בן ה-35 ביומנו: "אני מרגיש שאין היא שייכת לי. על אף שהיא מתמסרת לי כולה. אינה שלי מפני שאיני מעז, מפני שאיני מרגיש עצמי ראוי לה. אני עצבני. על כן אושרי אינו שלם. משהו מענה אותי: אני מקנא בגבר שיהיה ראוי לה במלוא מובנה של מלה זו. אני אינני ראוי לה".

הקנאה הפנטסמטית שחש הבעל הנבגד כלפי גבר אחר, טוב יותר, מושך וראוי יותר, שניהל פרשיית אהבים אסורה עם אשתו, והמפגש הטעון והמשפיל עמו, היא תמה שהעסיקה לא רק את טולסטוי אלא אף את דוסטויבסקי בן-דורו ב"הבעל הנצחי". בשני המקרים (וחרף שונותם) ניתן לקרוא את החרדה גם מצדה ההפוך: כביטוי למשאלה הומו-ארוטית מודחקת. כמוה גם פנטסיית הנבגדות: למרות ואולי דווקא בשל האיום האינטימי שהיא מכוננת, היא מעניקה לגיטימציה לחדירתו של "שלישי" אחר, שונה בגבריותו, אל תוך המערכת הזוגית. וכך מתואר הכנר שמוזמן עם "נרתיק כינורו" אל ביתו של פוזדניצ'ב כדי שינגן עם אשתו: עיני שקד לחות, שפתיים אדומות מחייכות, שפם משוח, תסרוקת לפי האופנה האחרונה (...) תחת מפותח במיוחד, כמו אצל אשה (...) אלמלא הוא היה בא מישהו אחר, אלמלא תואנת הקנאה היתה נמצאת תואנה אחרת" (עמ' 83-84).

כמו ביצירה המוסיקלית של בטהובן, גם כאן בנובלה הספרותית מתחילים ה"כלים" לשוחח זה עם זה רק לאחר הצגת הנושא הראשון; הרהור, היסוס, ואז זה מגיע; שיח אינטימי טעון מתח מתחיל להתרחש באחת בין הפסנתר לכינור. הכינור מוביל, הפסנתר מחרה מחזיק אחריו בארפג'יו - ואז באה ההתפרצות של הפרסטו הראשון היפהפה, שכולו דחק ולהט והתפרצות יצרית סוערת, אלימה כמעט. בטהובן היה קומפוזיטור צעיר בן 33, רומניטקן נמרץ ורווק סוער כשביצע במאי 1803 את הסונטה לכינור ופסנתר מספר 9 (אופוס 47), המוכרת כיום כ"סונטת קרויצר". תקוותו, שהקדשת היצירה לכנר הווירטואוז רודולף קרויצר תסייע ותוסיף לפרסומו ויוקרתו, נתבדתה; קרויצר הסנוב הפריסאי כפוי הטובה, שראה בעצמו מלחין לא פחות מאשר כנר, דווקא נמנע מלבצע בחייו את הסונטה שהוקדשה לו.

טולסטוי היה סופר נערץ שאחריו כבר שתי יצירות מופת ("מלחמה ושלום" ו"אנה קרנינה"), גבר בשנות ה-60 לחייו, נשוי ותיק ובעל משפחה גדולה, כשפירסם ב-1890 - לאחר משבר רוחני-דתי - את הנובלה שנשענת על הפרק הראשון של הסונטה שחיבר בטהובן הצעיר. המתח החוץ-ספרותי שבין שני הגברים הממוקמים בין שני קצותיה של אותה מאה - המבוגר והצעיר, הסופר והקומפוזיטור - כמו מחלחל לתוך היצירה הכתובה, כשבקרון רכבת אחד, במהלכה של נסיעת לילה חשוכה, מתוודה גבר צעיר ש"שערו המתולתל כנראה האפיר טרם זמנו, ועיניו בורקות יותר מן הרגיל" (עמ' 9) באוזני גבר אחר מבוגר ממנו על הנסיבות העגומות שהביאוהו לרצוח את אשתו ולהחריב במו ידיו את משפחתו ואת חייו ואת המוסד שבו ביקש "לאשפז" את עצמו בחייו הבוגרים: מוסד הנישואין.

מתח זה, שמפעפע לכל אורך הנובלה, אינו רק תולדת הקנאה עתיקת-היומין בין שתי האמנויות הקרובות: הספרות והמוסיקה, שנאבקות לאחוז ולגלם את הזמן החמקני, ללוש אותו כרצונן, אלא הוא גם ובעיקר מתח ארוטי שסובב סביב שאלת היכולת לרסן או לתת פורקן ליצר. ואכן דומה שיותר משהעסיקה את טולסטוי הבוגר שאלת הרגש, העסיקה אותו שאלת הגבול המוסרי של הטקסט ושאלת כוחה של האמנות - הכוח לרסן או לפרוק, הכוח לבלום או לשחרר, הכוח לכבוש את היצר ולהיטהר או להיכנע לשחיתות המידות של "המוסיקה (ש)רק מגרה ולא מגיעה לשום מקום" (עמ' 103).

גדולתו של טולסטוי טמונה בדיוק במקום הזה; היא אינה מגולמת ביצירתו בלשון (והתרגום הקולח כמו מאשר זאת) אלא בהבנה העמוקה וחסרת הפחד של הטבע האנושי. לשונו הישירה הדיבורית מודעת להיותה לשון פרוזה "שקופה" כמעט, חסרת קישוט, כזו שאינה מושכת תשומת לב לעצמה אלא מייצגת את פיסת המציאות, את נתח העולם, ואת מרחב הנפשי של הדמות הדוברת אותה. יכולתו הכפולה כאמן: גם לקלוט את האדם על רקעו החברתי והפסיכולוגי הרחב וגם לייצג אותו בתבונת-לב דקה, הומנית תמיד, בתוך מבנים נראטיביים גמישים ומשתנים - קאמריים או אפיים חובקי-כל - היא שממקמת אותו גם היום, כמאה שנה לאחר מותו, כענק ספרות.

הבוז המצמית, המיזוגני בעליל, שרוחש פוזדניצ'ב גיבור הנובלה לכל גילוי של חולשה ארוטית - של הנשים כולן, של אשתו, ובשל כך גם שלו עצמו ושל כל אלה הלכודים ברשת העוועים המעוורת של המין - הופכת את הטקסט, בן 120 שנה כמעט, לטורד מנוחה גם ובמיוחד היום, במציאות האלימה שבה אנו חיים, כשרצח נשים והתקפי אלימות מטורפים על רקע בגידה מדומיינת או איומי נטישה - עדות לאין-אונות גברית עמוקה - הם כמעט עניין שבשגרה.

ד"ר אילת שמיר מלמדת ספרות באוניברסיטת חיפה ובמכללת אורנים. ספר מפרי עטה יראה אור השנה בהוצאת עם עובד

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ