מצד אחד | יורם מיטל אדם בצל: המשבר במזרח התיכון מבעד
לעיניו של מי שעמד בראש המוסד אפרים הלוי. הוצאת מטר, 223 עמ', 89 שקלים

מצד שני | עמנואל סיון

התצלום שעל עטיפת ספרו של אפרים הלוי עתיר סמליות; במוקד דמות גבר הפוסע במרחב אפור ובלתי מזוהה. הדמות נעה במעין לוח שחמט דמיוני, שקווי אורך ורוחב ישרים מבתרים אותו לצורות מלבניות בגדלים שונים. המרחב האפור ממוקם בתווך בין צבעי השחור ולבן, התופסים את מרב שטח העטיפה. בייצוג ויזואלי זה השכילו מעצבי העטיפה לשלב מוטיבים מרכזיים מספרו של מי שעמד ארבע וחצי שנים בראש "המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים" (להלן "המוסד").

"אדם בצל" מתמקד בהיבטים שונים של תהליך אוסלו וקריסתו, השלום הישראלי-ירדני והמערכה בטרור העולמי. בסגנון ישיר וביקורתי חושף הלוי טפח ממערכת קשרי העבודה הבעייתית הקיימת בין קברניטי המדינה ובין בכירי הדרג המקצועי - עובדי מדינה בכירים, ובראשם ראשי מערכת הביטחון והדיפלומטיה הישראלית. ביקורת נוקבת במיוחד הוא מותח על שמעון פרס, שמוצג על ידו כפוליטיקאי הנוהג לעתים קרובות בחוסר אחריות הנובע מביטחון עצמי מופרז ומתאוות פרסום בלתי-מרוסנת, שלא פעם טירפדה מהלכים שנרקמו בעמל רב. כחוט השני עוברת בספרו הטענה, שמעורבות "המקצוענים" קריטית בנושאי מלחמה ושלום. שיתופם במשא ומתן מדיני ובניסוח הסכמים מהווה תרומה משמעותית, ואילו הרחקתם מזירת העשייה היא מרשם לכשלון. ביטוי לכך הוא מציג בהשוואת המשא ומתן שניהלה ישראל עם הפלסטינים מחד ועם ירדן מאידך.

את המשא ומתן שניהלו נציגי ישראל ואש"ף בתהליך אוסלו מתאר הלוי כ"דרך הרת אסון לגיבוש החלטות; לא זו בלבד שהמטרה הסופית לא ניתנה להשגה, אלא שההסכם עצמו הוליד יותר מעשור של מאבקים ואלפי הרוגים משני הצדדים". הרחקת "המקצוענים" בשלב הקריטי של המשא ומתן הובילה לחתימה על הסכם קלוקל. משפטנים אמנם נקראו להשתתף בשיחות, אך היה זה בשלב מאוחר. חמור מזה, המשפטנים שהוזמנו לחדרי החדרים של השיחות היו "יצרני פתרונות מהירים בסוגיות שהם לא הבינו בהן כמעט דבר". תפקידם היה, לטענת הלוי, להציע ניסוחים משפטיים שיעלו בקנה אחד עם צרכיהם הפוליטיים של פטרוניהם. לאורך כל המשא ומתן נהגו רבים מהמתדיינים הישראלים בהתנשאות כלפי עמיתיהם הפלסטינים, והמשיכו לראות בהם אסירים הנתונים לחסדיהם.

בערוץ ההידברות הישראלי-ירדני התנהלו העניינים על פי רוב באופן שונה; ראשי ממשלה ישראלים - ובעיקר יצחק רבין ויצחק שמיר - תפסו את ירדן כמדינת מפתח באזור. הלוי היה שותף להערכה זו וטען בלהט שהשגת הבנות מדיניות וביטחוניות עם הממלכה ההאשמית היא נדבך מרכזי בתכנון האסטרטגי האזורי הישראלי. ואכן, מערכת היחסים הישראלית-ירדנית, בה השקיע הלוי חלק ניכר ממרצו, מהווה ציר דיון עיקרי בספרו.

לעתים קרובות מדי נותר הקורא בתחושה שלולא מעורבותו האישית של הלוי אפשר שלא היה מושג הסכם שלום עם ירדן, ובוודאי שלא היה מושג פתרון מוסכם למשבר שנוצר בעקבות ניסיון החיסול של בכיר החמאס, חאלד משעל, על אדמת ירדן בידי שליחי המוסד. אפשר שהערכתו העצמית הגבוהה של הלוי נובעת מתפיסתו את כישוריו של ראש ארגון מודיעין כדוגמת זה שבראשו עמד, בהשוואה לקוצר-הראייה המאפיין "מקצוענים" אחרים - ובראשם דיפלומטים. ראש המוסד "מסתכל תמיד אל מעבר להווה המיידי ומתמקד בתהליכים בטווח הבינוני והארוך". דיפלומטים, לעומת זאת, נוטים לבחון אירועים כחרוזים נפרדים שאינם קשורים בשרשרת אחת.

מקורות ישראלים וירדנים אכן מעידים על תרומתו הרבה של הלוי (שכיהן אז כמשנה לראש המוסד) לגיבוש "הצהרת ואשינגטון", שסללה את הדרך להסכם שלום בין שתי המדינות. מעורבותו בפרשת משעל גם היא משקפת את האמון הרב שרחשו לו קברניטי הממלכה ההאשמית. עם זאת, השלום עם ירדן היה ועודנו מבוסס על אינטרסים מדיניים, כלכליים וביטחוניים. אלה מספקים את המוטיבציה להמשך "תהליך השלום" גם לאחר מותו של המלך חוסיין, וכמובן גם לאחר שהלוי פרש ממשרתו הממלכתית.

עיסוקו האינטנסיבי של הלוי בתופעת הטרור בזמננו ראוי לבחינה מיוחדת; לא בכל יום פורש ראש ארגון מודיעין בפומבי את תפיסת עולמו בסוגיה מרכזית זו. הרעיונות, הדימויים והלשון שבהם הוא מחזיק, אינם אלא צדו האחד של מטבע, שצדו השני פעילות מבצעית. טענתו הכללית והגורפת של הלוי היא, שיריית הפתיחה של "מלחמת העולם השלישית" נורתה בפיצוץ שגרירויות ארה"ב בניירובי ובדאר אל-סלאם (7 באוגוסט 1998). ארגון אל-קאעדה פתח אז במתקפה שתכליתה הרס הסדר העולמי שאותו מובילה ארה"ב. פיגועי 11 בספטמבר המחישו לאמריקאים ולרבים אחרים את חומרת האיום, ורק בעקבותיהם גייסה ארה"ב את משאביה והחלה להוביל את המלחמה הגלובלית בטרור. ככל שהתבררו היקפה ואופייה הייחודי של המערכה, הפך המודיעין לגורם מפתח, וראשי ארגוני מודיעין מילאו תפקיד מכריע בקביעת מדיניות המאבק בטרור.

הלוי טוען שהציבור הרחב, ומרבית הממשלות בעולם, מגלים אוזלת יד בהתמודדות עם תופעת הטרור. המשטרים הדמוקרטים פועלים בסד משפטי ומוסרי המגביל את חופש הפעולה שלהן במערכה סבוכה זו. אלה גם חשופים לביקורת מצד פעילי זכויות אדם ("אנשים שמתבלבלים תמיד כאשר הם נדרשים לגבש תוכנית פעולה מעשית ומותרת להשגת המטרה הסופית של קיום חברה בת חורין"). הלוי מציע לדחות על הסף הבחנות בין מוטיבציות והקשרים שמניעים קבוצה כזו או אחרת לאחוז בנשק הטרור. לדידו, בתנועות הנוקטות טרור יש להיאבק ללא פשרות בכל זמן ומקום. בד בבד, הוא מודע היטב להבדלים המשמעותיים בין ארגונים כאל-קאעדה ובין אלה כדוגמת חיזבאללה או חמאס.

כיאה למי שעמד בראש ארגון שבו לידע ולתפיסות עולם משמעויות אופרטיביות, מציע הלוי לאמץ תוכנית אב שבמסגרתה ינקטו מדינות העולם החופשי צעדים דרקונים במערכה נגד הטרור הגלובלי. מחנה זה יכריז בפומבי על "מצב חירום" למשך שנתיים-שלוש שבמהלכן יושקעו משאבים רבים ותנוהל פעילות מבצעית, יוצאת דופן בהיקפה, נגד ארגוני טרור ומשטרים המסייעים להם. מאמץ זה יפקיע את היוזמה מהטרוריסטים, ובעיקר ימנע מהם לשדרג את אמצעי הלחימה שבידם ולבצע פעולות העלולות להמיט שואה על חברות שלמות. לישראל, שזה מכבר הפכה למעצמה אזורית, שמור מעמד מרכזי במערכה זו שאותה מובילה ארה"ב בנחישות.

בעת שנערך המשא ומתן בקמפ דיוויד בין ישראל והפלסטינים כיהן הלוי כראש המוסד; למרות זאת, כתיבתו בנושא מרכזי זה מתאפיינת בשתיקה. למעשה, ההתייחסות הישירה שלו למשא ומתן קריטי זה מוצגת במספר משפטים, שבהם הוא מתאר שיחת טלפון שקיבל מרה"מ דאז אהוד ברק, בסמוך להכרזה הפומבית על כישלון השיחות. ברק תיאר באוזני ראש המוסד בפירוט רב את השיחות. כאשר ביקש הלוי להגיב, "הוא הורה לי פשוט להקשיב לדבריו. זה היה מונולוג ארוך ומפורט, ובסיומו ראש הממשלה פשוט ניתק את הקו לפני שהספקתי להגיד משהו".

התרשמותו של הלוי משיחת טלפון הזויה זו מצטרפת לעדויות אחרות על חוסר הקשב של ברק ויחסי האנוש הקלוקלים שלו. אולם יש בה משהו נוסף ומטריד: הלוי מדגיש שככל שהפך בעניין הוא הגיע למסקנה "שכל הנאום הזה נועד בכלל לאוזניים אחרות, ואני הייתי רק כלי טכני שבאמצעותו יעבור המסר לאותם אלמונים". ברם, על אף אכזבתו מתפקודו של ראש הממשלה ברק, אימץ הלוי ללא סייג את הנראטיב שערפאת ("שקרן כפייתי") נושא לבדו באחריות לכישלון המשא ומתן על מעמד הקבע. "אדם בצל" משמש להפצתו של נראטיב שנוי במחלוקת זה, וזאת מבלי שמחברו עמד על תכני המשא ומתן ועל חלקם של ברק וקלינטון בכישלונו.

לעומת זאת, הלוי דחה את הטענה ששלטה בהערכת המודיעין ולפיה אין סיכוי להשגת הסכם בין ישראל והפלסטינים; עמדה זו הוביל תת-אלוף עמוס גלעד, ראש חטיבת המחקר באגף המודיעין. לדברי הלוי, "במסווה של הצגת הערכות מצב", הציג גלעד בישיבות הממשלה ובתדריכים לציבור הרחב עמדה שלפיה גם אם יסולק ערפאת, אין סיכוי להשגת הבנות והסכמים עם ההנהגה הפלסטינית. בביקורת ישירה כלפי עמיתיו מקהיליית המודיעין מצהיר הלוי, כי "הדרג המקצועי הציג בפני הדרג המדיני תלי תלים של מידע מודיעיני להוכחת הטענה הזאת ומעולם לא הוצגה על ידו שום דעה מנוגדת".

קביעה זו מעוררת תמיהות דווקא ביחס ל"שתיקתו" של ראש המוסד. תמיהה זו גוברת שבעתיים לנוכח עדותו הבאה: "פעמים רבות, כאשר ישבתי בדיונים הארוכים הללו בממשלה והקשבתי לדוברים, עצמתי את עיני (והיו שחשבו שנרדמתי, אך לא כך היה הדבר!), וניסיתי לשלוח את מבטי אל מעבר להווה. זה בהחלט לא היה התפקיד שהוטל עלי. לא אני הייתי זה שצריך להציע רעיונות ופתרונות. ואולי כן?". מהאופן שבו תיאר הלוי את יוזמותיו לשינוי המשטר ברשות הפלסטינית ולאין ספור מהלכים מדיניים עם ירדן, אכן לא ברור מדוע גזר על עצמו שתיקה בנושא כה מרכזי.

לעומת השתיקה המאפיינת את כתיבתו של הלוי על תכני המשא ומתן בקמפ דיוויד, הוא אינו חוסך במלים לתיאור היוזמה הישראלית לנטילת סמכויות משמעותיות מערפאת, בידודו כמעט עד יומו האחרון במטהו ברמאללה וכינון הנהגה חלופית ברשות הפלסטינית. מהלך זה משקף היטב את ההשפעה המכרעת שיש לראש המוסד וליכולתו לתרגם ביעילות את תפיסותיו למהלך מדיני ומבצעי כאחד. למעשה, זהו אחד הגילויים היותר משכילים על עיצוב מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים בשנים האחרונות.

לדברי הלוי, כאשר התברר שערפאת אינו מעוניין בהסדר בדרכי שלום של הסכסוך עם ישראל, לא נותר אלא ליזום מהלך שיוביל לכינונה של הנהגה פלסטינית חדשה. באמצעות הקמת משרת ראש הממשלה, הופקעה מערפאת השליטה הבלעדית על הרשות המבצעת. אריאל שרון, ראש ממשלת ישראל, אימץ את יוזמת ראש המוסד והמהלך לשינוי המשטר ברשות הפלסטינית והצבת מנהיגות חדשה בראשה יצא לדרך. במהרה התקבלה בברכה יוזמה זו לא רק בוואשינגטון ובלונדון, אלא גם בקהיר ובעמאן.

"הדיבור" של מי שהשתיקה היתה לחם חוקו עשרות שנים הוא שמעורר עניין בספרו של הלוי; לטעמי, חשיבותו של הספר היא בצוהר שהוא פותח לתפיסת עולמו של מי שהנהיג ארגון מודיעין, שקשה להפריז ביכולתו המבצעית הנפרשת על פני תבל ומלואה. התפיסה הכללית של ראש המוסד היא שראויה למירב תשומת הלב והביקורת. הערכותיו של ראש המוסד עתיר הסמכויות אינן משקפות את המציאות מנקודת מבטו של בכיר בממסד הישראלי, אלא במידה רבה תורמות ליצירתה.

ד"ר יורם מיטל הוא יו"ר מרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה באוניברסיטת בן גוריון

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ