בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך הוא שרד כל השנים

מיד כאשר פורסם לראשונה, באפריל 1719, הפך הרומן "רובינזון קרוזו" לסנסציה. הוא הודפס בארבע מהדורות, שכולן אזלו, ובעשורים הבאים תורגם לעשרות שפות, כולל פרסית ובנגאלית, וזכה לאינספור עיבודים וגרסאות. מלאת שמיר על כוח ההישרדות של רובינזון קרוזו, הדמות והרומן, ועל הקשר בינו לבין תפיסת האינדיבידואל המודרני

תגובות

רובינזון קרוזו

דניאל דפו. תירגמה מאנגלית: סיגל אדלר. אחרית דבר: דוד פישלוב. הוצאת כרמל, 291 עמ', 84 שקלים

דניאל דפו היה כבר כמעט בן 60, שקוע בחובות ובאינטריגות פוליטיות, כשכתב את הספר ששינה את חייו ואת נוף הספרות האנגלית; "רובינזון קרוזו", שזכה מאז לתואר "הרומן האנגלי הראשון", הפך לסנסציה בן לילה ממש. במשך ארבעת החודשים הראשונים מיום פרסומו, באפריל 1719, הוא הודפס בארבע מהדורות שכולן אזלו. תוך שנים ספורות הוא תורגם לצרפתית, גרמנית, הולנדית ורוסית, ובמאה שלאחר מכן לעשרות שפות נוספות, כולל ארמנית, בנגלית ופרסית. במרוצת המאה ה-19 הוצפה אירופה במאות גרסאות של רובינזון קרוזו (כולל אדפטציה ליידיש שבה מכונה קרוזו "רבי אלטר לב" והעבד פריידי - "שבעס").

גל זה לא שכך גם במאה ה-20. מיוריאל ספרק, ג'"מ קוטזי וסופרים אחרים בני זמננו כתבו גרסאות של הרומן; הוליווד תרמה עיבודים משלה, החל ב"רובינזון קרוזו על מאדים" (1964) וכלה ב"להתחיל מחדש" (2000). גם סדרות טלוויזיה פופולריות ("אבודים בחלל", "האי של גילגן" ותוכניות ההישרדות למיניהן) הן קרובות-רחוקות של דפו. סופר זה, בן מעמד הביניים, שהאליטה הספרותית של דורו בזה לו, קנה לעצמו תהילת עולם בזכות דמות ההרפתקן שיצר. רובינזון קרוזו, כפי שטען מזמן היסטוריון הספרות איאן וואט, היה למיתוס מרכזי בתרבות המערבית המודרנית.

עתה רואה הרומן אור מחדש בעברית, בתרגומה הבהיר והקולח של סיגל אדלר, וזו הזדמנות להרהר מעט בכוח ההישרדות של רובינזון קרוזו - לא של הדמות, כי אם של הספר. מה סוד קסמו חוצה-התקופות של הסיפור? מדוע מוסיפה דמותו של הניצול האנגלי, המשוטט ברחבי האי "שלו", כשתוכי מצווח על כתפו האחת ומטרייה בידו השנייה, לרתק אותנו?

לכאורה דומה ש-26 שנות הישרדותו של קרוזו על האי הבודד מעידות על ניצחונו של האדם על הטבע, ושבכך טמון סוד קסמו של הסיפור. אולם להוציא את הסופה שטרפה את ספינתו של קרוזו, הטבע אצל דפו הוא ידידותי ומיטיב. מזג האוויר באי יציב ונוח, האדמה פורייה וקבילה לגידול שעורה, וחיות טרף אין. ברחבי היער משוטטות עזים כנועות שכמעט מתנדבות להיצלות על מדורתו של קרוזו, ומן הענפים משתלשלים אשכולות של ענבים עסיסיים. בתור תרגיל הישרדות בטבע, לפיכך, סיפורו של קרוזו אינו מרשים במיוחד.

נכון יותר יהיה לומר כי ניצחונו של קרוזו הוא על הבדידות שנכפתה עליו. בגלל הדגש החזק שהושם בביקורת הפוסט-קולוניאלית על יחסו האדנותי של קרוזו לבן האיים פריידי ("ששת" בתרגום הישן) - קל לשכוח שהלה מופיע רק לקראת סופו של הספר. במשך 24 השנים הקודמות להופעתו, חי קרוזו בבידוד מוחלט, ללא מגע אנושי כלשהו. אולם בעוד שההיסטוריה מכירה ניצולים שאחרי שנים ספורות של בידוד איבדו את שפתם ואף את שפיותם, יכולותיו השכליות והרוחניות של קרוזו רק הולכות ומשביחות עם השנים, ובסופן הוא חוזר לתפקד, ואף לתפוס מעמד מכובד בחברה האנגלית.

קרוזו מספק לנו מעין הוכחה סיפורית לכך שאם יתנתק האדם מהמרקם החברתי ויסתמך על עצמו בלבד, הוא לא רק ישרוד, כי אם אף ישגשג. מבחינה זו, קרוזו הוא מעין אב-טיפוס אידיאלי לאינדיבידואל המודרני באשר הוא. לכן, טענתו של דפו כי רובינזון קרוזו הוא הרומן האוטוביוגרפי ביותר שחיבר - אינה מפתיעה. הוא עצמו מעולם לא נקלע לאי בודד, אך את תהליך הניתוק מהחברה ואת והאוטונומיה של גיבורו הוא חווה על בשרו.

כמו דפו, קרוזו הוא תוצר של עליית מעמד הבורגנות במאה ה-18. "מעמדי הוא מעמד הביניים", הוא מכריז בראשית סיפורו, "המעמד הטוב בעולם והמועיל ביותר מבחינת אושרו של האדם" (עמ' 12). את התשתית הרעיונית לעלייתה של הבורגנות הניחה הפילוסופיה האנגלית של המאה ה-17, ובקו הראשון שלה הובס ולוק, אשר את מסותיהם דפו לבטח קרא. על חורבותיה של ראיית העולם האריסטוטלית-נוצרית של ימי הביניים, אשר ראתה את האדם כנטוע עמוק במערכת של קשרים חברתיים וקוסמיים, בנו הובס ולוק תיאוריה חדשה, אשר במרכזה ניצב האינדיבידואל בבדידותו המזהרת.

בעוד שאריסטו טען ש"מי שאינו יכול להשתתף בחברה, או מי שמספיק לעצמו" הוא "או בהמה או אל", הובס ולוק גרסו שהאדם מעצם טבעו הוא יצור נבדל ואוטונומי. האדם הצטייר בעיניהם כמוקף במעין חומה סמלית המגדירה את עצמיותו ומגינה על רכושו, חומה העלולה לקרוס במגעו עם אדם אחר. מכאן הצורך בחוק, אשר מגן על זכויות הפרט, מגדיר את הגבולות בינו לבין האחר ומסדיר התקשרות חוזית ביניהם. החוזה הוא הדבק המלכד את הפרטים השונים לכלל חברה. תיאוריה זו שירתה היטב את עליית המעמד הבורגני, על יחסי הגומלין הקפיטליסטיים וראיית העולם האינדיבידואליסטית-רכושנית שעיצבו אותו.

דוד פישלוב מציין, באחרית דבר מקיפה ומעניינת לתרגום החדש, כי ממשיך דרכם של הובס ולוק, ז'אן ז'אק רוסו, המליץ על רובינזון קרוזו "בתור ספר הטומן בחובו שיעורים חשובים על צרכיו הטבעיים של האדם ועל הדרכים המעשיות לסיפוקם" (עמ' 273). צרכים טבעיים אלה ברומן של דפו אינם כוללים כלל קשרים חברתיים, רומנטיים או משפחתיים. קרוזו יוצא למסעותיו כדי להתנתק ממרות משפחתו, וכאשר דפו שולח אותו לאי, הוא מחזיר אותו אחורה למצב הבדידות הראשוני של המיתוס הבורגני. מיד עם הגיעו, קרוזו מקיף עצמו במספר חומות הגנה, נוטע סביבן חורשה עבותה, ומכריז על גן העדן של האי כעל רכושו הפרטי. לאחר שנים מספר הוא מגיע למסקנה ש"החיים האלה היו טובים מן החיים בחברת בני אנוש. וכשהתעצבתי על היעדרם של אנשי שיחה, שאלתי את עצמי אם אין השיחה שאני מנהל עם עצמי (...) טובה יותר מהחברה האנושית המהנה ביותר בעולם" (עמ' 124).

לקראת סוף הרומן, כשמגלה קרוזו טביעת רגל של אדם בחול, לא מתעוררת בו תקווה לגאולה אלא חרדה עצומה: "התחלחלתי מעצם המחשבה על מפגש עם בן-אדם, והייתי מוכן להתחפר באדמה" (עמ' 141). בעולם הפרטי והנרקיסיסטי שיצר, מפגש עם האחר נתפס כאיום על עצם הווייתו. טביעת הרגל מבשרת את השלב האחרון בסיפור, בו מתחילים להופיע באי בני אדם שונים. רבות נכתב על האופן שבו משעבד קרוזו את פריידי, ראשון הבאים, וכיצד מסמל שעבוד זה פן חשוב אחר של התקופה - את תחילת עידן האימפריאליזם. אולם יש לשים לב לאופן שבו מתעקש דפו להציג את השעבוד במונחים של חוזה מוסכם: פריידי "נטל את כף רגלי והניח אותה על ראשו. זאת היתה כנראה מחווה של שבועה להיות לי לעבד לעד" (עמ' 179).

מבחינה זאת, מעניינת לא פחות הופעתו של המלח הספרדי באי. קרוזו מיד מחתים את המלח על חוזה המגדיר את ההתקשרות ביניהם ומבטיח את שמירת זכויותיו (דפו מותח כאן את גבולות ההיגיון, שהלא קרוזו סיפר לנו קודם לכן שהדיו אזלה לו מזמן). כמו במשנתם של לוק והובס, החוזה מוצג בספר כצורת ההתקשרות המשמעותית ביותר בין שני בני אנוש. בעמודים האחרונים של הספר, כאשר קרוזו חוזר לאנגליה, הוא אמנם נושא אשה, מוליד ילדים ומתאלמן, אך כל זה מתואר בפחות משלוש שורות.

מאה שנה לפני דפו כתב המשורר ג'ון דון ש"אף אדם איננו אי, העומד בפני עצמו". מאה שנה אחרי דפו, הציווי "לחקור את הים הפרטי, את האוקיינוסים הטמונים בתוך קיומנו המבודד" (כמאמר הנרי דייויד ת'ורו) הפך לססמת הרומנטיקה. בין שני קצוות אלה הופיע רובינזון קרוזו, ראשון האינדיבידואליסטים של התקופה המודרנית. הוא שורד בדמיוננו כסוג של אשליה בדבר האושר הטמון באוטונומיה והחופש המצוי בבדידות.

דניאל דפו

הסופר דניאל דפו (בשמו המקורי דניאל פו) נולד באנגליה בשנת 1660. את דרכו בכתיבה החל בעיתונות ובכתיבת טורים סאטיריים, ואת "רובינזון קרוזו", הרומן הראשון שלו ואחד הרומנים הראשונים בספרות אירופה, פירסם רק בשנת 1719, בגיל 59. אחר כך חיבר, בין היתר, את "מול פלנדרס" ואת "יומן שנת המגיפה". דפו מת בלונדון בשנת 1731

מלאת שמיר היא ראש החוג לאנגלית ולימודים אמריקאיים באוניברסיטת תל אביב




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו