בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"כל נתח טוב" אל גן עדן

תגובות

הפעם הוביל אותי המסע הארוך בעקבות אבי לעיר וירצבורג. ולא באתי שמה מפני יהודה עמיחי המנוח, שבכל פעם שנפגשנו היה מפטיר ואומר: "אני זוכר את אבא שלך מבית הכנסת של היקים ("מקור חיים") בפתח תקוה; התפללנו שם יחד, ואני זוכר שתמיד ישבת לידו". במשך השנים נבלעה דמותו של אבי בדמותו של עמיחי ודימיתי שיש בין השניים דמיון רב.

ביום הכיפורים הזה זכיתי לשוב ולשמוע מנגינות תפילה בנוסח שהיה נהוג בבית הכנסת שלנו, נוסח גרמני שנעלם יחד עם הקהילה היקית בארץ. אומרים שיש מקום אחד בישראל, בית כנסת אחד בבני ברק, שמשמר את נוסח התפילה של יהודי אשכנז, ואחי מנסה זה שנים לפתותני לעשות שבת בבני ברק כדי לשוב ולשמוע את המנגינות האהובות עלינו. והנה נזדמנתי בערב יום הכיפורים לבית הכנסת בדרמשטאט, קהילה לא גדולה, ושם התפלל הרב בנוסח שזכרתי מאז, ובא החיבור אל אבא ואל יהודה עמיחי ואל בית הכנסת שלנו "מקור חיים", ולרגע התעכבה בחכי המתיקות שאין שיעור לה של הילדות הקצרה, המאושרת והאבודה ההיא, שמתמצית כל כולה בילדה בלונדית קטנה, שיושבת בבוקר שבת ליד אביה על ספסל העץ הקשה בבית הכנסת, כשרגליה הקצרות מתנדנדות באוויר, ואחר הצהריים על ספסל קשה אחר במגרש הכדורגל של קבוצת מכבי פתח תקוה, שאבי חובב הספורט שימש כרופאה.

אולי התמצה הדמיון בין אבי לבין עמיחי באופן שבו דיברו עברית, במבטא היקי, שכה קשה להיפרד ממנו. גם אני דיברתי כך כשהייתי קטנה, אבל הלעג שבו זיכה אותי המבטא הזה בכל מקום, והבוז שרחשו אז בארץ ליקים התמימים וישרי הדרך, מחק אותו מלשוני. וגם דימיתי תמיד שאנחנו בעצם קרובי משפחה, ושאני אפילו יכולה להוכיח זאת. אמנם רחוקים-רחוקים, אך קרובי משפחה באותו אופן שבו תיאר זאת אבי כשהיה אומר: "זה רק שהסבתות שלנו תלו כביסה על אותו החבל".

בדרמשטאט, ליד עזרת הנשים, היה מעין מוזיאון קטן ובאחד מארגזי התצוגה ראיתי כלי קודש שרופים, מה שהחזיר אותי מיד לליל הבדולח ולוורמס שבה הייתי קודם שהגעתי לווירצבורג. בוורמס שוחזר בית הכנסת העתיק במתכונתו המקורית קודם שנשרף בליל הבדולח, מבנה בסגנון רומנסקי שצמוד לו בית כנסת נפרד לנשים. המכלול כולו נקרא כיום בית רש"י. למקרא שטר מכר עתיק של בית בבון, שניצב בין הרחוב הצר (אנגשטראסה) לבין בית הכנסת של הנשים, עולה בדעתי השאלה אם היו עזרות נשים בתקופה ההיא באשכנז, או שמא היו לנשים בתי כנסת נפרדים. את בית רש"י בוורמס פוקדים כיום מאתיים איש ביום, אף על פי שרש"י לא למד שם אלא שנתיים, לא נולד בוורמס אף לא מת בה. הוא היה רב בטרוייש (טרואה) שבצפון צרפת. הפוקדים את בית רש"י בוורמס סרים להציץ בגומחה בקיר, שנבקעה בנס כדי להציל את אמו ההרה של רש"י מגדוד צלבנים.

בעקבות הביקור שם חזרתי אל בלדות ורמייזא של שאול טשרניחובסקי. ליחן לא נס: "על גדות הריין בעמק, בעיר וירמיזא, שם / מתים נמים שנת נצח בבית עלמין ישן". וכאן בא סיפור המהר"ם הקבור בבית העלמין העתיק הזה, שמת בכלא וסירב לקנות את חירותו, כי לא חפץ לפתוח פתח לסחיטת כסף מעם ישראל. ורק כעבור 13 שנים פדה את גופתו הסוחר אלכסנדר זיסקינד ושניהם קבורים בסמוך זה לזה. הסיפור נשמע כה אקטואלי, לרוב הצער.

ובכן, לא באתי לווירצבורג כדי לפקוד את בית ילדותו של עמיחי או ללכת ברחוב הקרוי על שמו, רחוב קטן אבל חשוב מאוד, כדברי מודעי מקרוב פרופ' קרלהיינץ מילר, "כי הוא מוליך אל ה'מנזה'". גם לא באתי לווירצבורג כדי לראות את ציורי הקיר הנהדרים של טיפולו בארמון הנסיך הבישוף, או את הכנסיות העתיקות, או את הגשר הישן שעל נהר מיין, או את האוניברסיטה שבה למד אבי רפואה. באתי שמה בעקבות הראבי"ה (1160?-1235), ר' אליעזר בן יואל הלוי, נכד הראב"ן, שעשה איזה זמן בעיר הזאת ואולי מת בה.

וירצבורג מוקפת כרמים, המשמשים את תעשיית היין המקומית. בימי הביניים ייצרו יהודי אשכנז יין, בגלל האיסור על שתיית יין הגויים. הם גם סחרו ביין, והובילו אותו ממקום למקום. מעידות על כך שאלות רבות. מסופר, למשל, ב"אור זרוע" (ר' יצחק מווינה), שהביאו יין ממרחק למקום שדר בו רבי"א ולא הספיקו לפרוק את העגלה לפני כניסת השבת והיו בה הרבה סוסים, והעגלון האיץ ביהודים לפרוק: "או תורידו היין, או תצטרכו לשלם לי כל הוצאות הסוסים". אף על פי כן לא התיר ראבי"ה לא להוריד וגם לא לומר לעכו"ם להוריד.

קרלהיינץ מילר, מיוזמי המוזיאון "שלום אירופה", סיפר לי כי בחבל פרנקוניה תחתית, שווירצבורג היא בירתו, היה מספר הקהילות היהודיות הגדול ביותר בגרמניה. את העדות הראשונה על קהילת וירצבורג מוצאים ב"ספר זכירה", מאת ר' אפרים ב"ר יעקב מבונא (ההדיר, הוסיף מבוא והערות א"מ הברמן, הוצאת מוסד ביאליק): "ויהי בכ"ב יום לחודש אדר, קמו מרעים על קהל ווירצבורק, (...) והמה שמו עליהם עלילות דברי שקר ותרמית להתגולל ולהתנפל עליהם. ויאמרו: מצאנו גוי בנהר (מיין), שאתם הרגתם אותו ותשליכוהו אל הנהר (...) ומתוך כך קמו הטועים (הצלבנים) וכל דלת-העם השמחים ללא דבר ויכום. ושם נהרג על ספרו גוף קדוש ר' יצחק בן רבנו אליקים, איש עניו ושפל ברך, ותיק ונעים, ועמו כעשרים ואחד נפש". השאר ניצלו על ידי ההגמון, שציווה לאסוף את גוויות המתים וחלקיהן "כל נתח טוב, ירך וכתף ובהונות ידיהם ורגליהם" לשים אותם בעגלה ולקבור אותם בגנו. לכן, קנו ר' חזקיה בן רבינו אליקים ומרת יהודית, אשתו, את "גן עדן" של הבישוף, והפכוהו לבית הקברות היהודי של הקהילה. בית הקברות שכן מחוץ לחומת העיר ברובע פלייש.

אפרים מבון, יליד 1132, לא היה רק כרוניקאי, הוא היה פייטן ופרשן, גדול בתורה ופוסק בעל שם. אחד מפיוטיו, "עקידה" ("אם אפס רובע הקן / אוהל שיכן אם ריקן"), אף נכנס בטעות למחזור הספרדי. הוא כתב קינה, אחת מני רבות, על מתי עלילת הדם בווירצבורג:

אהה נפשי נוגה

כאיל תערוג ערגה

על הרוגי וירצבורגא.

קהילה כגפן משורגה

איך בחתף נהרגה.

ירדה לתחתונה מדרגה

לכן אבכה בתוגה.

ורוחי ונפשי נמוגה

לא אתן פוגה

מציבות בית הקברות, לשעבר גנו של הבישוף, נתגלו ב-1987 כאשר נהרס בניין המנזר הישן סנקט מרקוס של הנזירות הדומיניקניות. כך נתגלו 1,508 מציבות וחלקי מציבות, מן התקופה שבין 1129 ל-1346. ב-1349, כשהקיץ הקץ על קהילת וירצבורג בעקבות המגיפה השחורה, מכר המלך קרל הרביעי את רכוש יהודי וירצבורג, כולל בית הקברות, לנסיך הבישוף אלברכט, והמציבות שימשו אבני בניין למנזר סנקט מרקוס. כשנתגלו המציבות העתיקות, התברר שנתגלה בית הקברות היהודי העתיק הגדול ביותר בעולם כולו. בפענוח הכתובות - מקור היסטורי שלא יסולא בפז - עסקו הפרופ' קרלהיינץ מילר מאוניברסיטת וירצבורג, הפרופ' שמעון שוורצפוקס - מומחה לתולדות היהודים בימי הביניים בצרפת ובאשכנז מאוניברסיטת בר-אילן, וד"ר רמי ריינר מאוניברסיטת באר-שבע. כל המציבות מונחות על קורות עץ במחסן המוזיאון הנבנה והולך בצמוד לבית הקהילה של וירצבורג, שבראשה עומד הרב יעקב אברט, ואפשר לראותן דרך קיר זכוכית.

המוזיאון ייקרא "שלום אירופה" וייפתח ב-27 בנובמבר השנה. הוא יוחד להצגת היהדות על כל פניה, ומטרתו ללמד את המבקר בו על חיי היהודים, מנהגיהם, ספריהם הקדושים, חגיהם וכיוצא באלה. בין המוצגים השונים אפשר לראות גם את המציבות החשובות ביותר, 15 במספר, ולידן התעתיק של החקוק עליהן בלוויית תרגום גרמני.



כתובת לציון הנחת אבן הפינה לכנסיית מרים בכיכר היהודים בווירצבורג, 1378. למטה: מפת וירצבורג בימי הביניים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו