שירים מוארים בשמש ארצישראלית

אנדד אלדן הוא אחד המרכזיים באסכולת המשוררים ה"ילידיים"; אהבה, פרידה, חברות, נעורים, אבהות, זיקנה: כולם נחווים אצלו בתוך הטבע הארצישראלי הסובב אותם. רפי וייכרט על מבחר שירתו

רפי, ייכרט
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רפי, ייכרט

שנים שמעו שירה אנדד אלדן. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 157 עמ', 84 שקלים

לו היו בני הקיבוצים סוגדים ומרקדים בפולחנים פגאניים, אין ספק שלאנדד אלדן היתה חברות של כבוד בכת עובדי-השמש. אותה שמש ארצישראלית, שמאירה באורה החזק את שיריו למן ביכוריהם, השמש שהיא מתמונות התשתית של בן קיבוץ חפציבה שלמרגלות הר הגלבוע.

כבר בספר שיריו הראשון, "חושך זורם ופרי" (1959) - לדעת רבים מאוהבי שירתו הטוב שבספריו - מתנהלת לה הילדות הפרועה בתוך מחזור החמה: "לאורך הגדרות צהבו שנות ילדותנו-/ קטנטניו המתולתלים של השרב./ שמש שאהבנו בקרניה/ יום תמים נגחה./ בפתחי החשכה ידיה כה אודמות.// אל יחפותנו/ הקוצים גדלו./ משולהבים מסרנו תכלת;/ נואלים אל האשנבים לילך,/ ליטול שמי אפר חמורים/ ולחגרם על גב.// ושמש אין לאהב. (עמ' 13).

אלדן עשה ועודנו עושה את כל חייו בטבע. הוא מסיירו ברגליו, נושמו אל ראותיו ואל רואותיו. זה 50 שנה הוא חבר קיבוץ בארי שבנגב, והפאונה והפלורה של ארץ ישראל, על שביליה, צוקיה, שדותיה ומדבריותיה, עולה על גדותיה בשיריו. למי שינסה להרכיב דיוקן משפחתי של המשורר צפוי מסע בן שלוש תחנות; הראשונה: משפחה יהודית מסורתית, המתגלמת בדמות הסב: "סבי הנסתר סבי המסתורי המסתיר פניו/ עלוט טלית של תכלת סנטרו לוהט" (עמ' 132); השנייה: המרחבים הפתוחים של קיבוצי עמק יזרעאל המתגלמת בדמות האב: "אבי חצרן בין רתמות צחק/ ואוכף על סוסי נתן בנתיב האבן" (עמ' 147); ובאותו השיר ממשיך המשורר אל התחנה השלישית, המתגלמת בבנו: "עם בני שמחתי בהפקר המרחבים/ דרוך נזרק אל זכרוני מגב סוסו" (שם).

אין ספק שאלדן הוא אחד המרכזיים והעקיבים באסכולת המשוררים ה"ילידיים", אם להשתמש במונח הוותיק שטבע המשורר משה דור. אהבה, פרידה, אובדן, חברות, נעורים, אבהות, זיקנה - כולם נחווים בתוך, נמדדים מול ומשווים אל הטבע הסובב. השיר "פעם שרנו", שראה אור בספר "לא על האבן לבדה" (1967), יכול לשמש הספד נאה, מוקדם משהו, לדיוקן האחדות והקולקטיביות של הקיבוצים, בו-בזמן שהוא קינה נוקבת על דמותה של החברה הישראלית ממלחמת ששת הימים ואילך, והכל באמצעות דימוי אחד מתחום הטבע ותוך רמיזה ברורה ל"שיר העמק" המופלא של נתן אלתרמן: "כמוך שרנו -/ ים הדגן מתנועע -/ לי נדמה היום,/ כל גבעול כופף ראשו אחרת" (עמ' 54).

אלתרמן שר את החלום, את תנופת העשייה, את ברכת הארץ, את שבועת האמונים של אנשי העמק: "ים הדגן מתנועע,/ שיר העדר מצלצל,/ זוהי ארצי ושדותיה,/ זהו עמק יזרעאל./ תבורך ארצי ותתהלל/ מבית אלפא עד נהלל/ (...)/ נומה עמק, ארץ תפארת,/ אנו לך משמרת". אלדן, ששירת אלתרמן היתה לו מקור יניקה מפרה, מפרק את האידיליה. לא עוד ים דגן אלא גבעולים כמו חבוקים, אבל בעצם "כל אחד זורם לפל אחרת/ בזרועות הרוח,/ ההולכת מיום אחד/ אל יום אחר" (שם).

ואם הוזכר אלתרמן, נוסיף לבאר השירית שממנה שאבה שירת אלדן גם את אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן ויונתן רטוש. בראיונות שנערכו עמו סיפר אלדן כי לשירת פן התוודע בהיותו בן 12, וכיצד הושפע מביקורו של פן בקיבוץ חפציבה, שם קרא בקולו המהדהד את הפואמה הפוליטית "ספרד על המוקד". הנער הצעיר כתב את ראשוני שיריו תחת השפעת המפגש המהפנט ההוא.

לחופת השיר של אלדן ארבעה מוטות ואל שירי העמק של שלונסקי ואלתרמן, כמו גם אל שירת הזמן של אלכסנדר פן, הכרחי לצרף את שירת הלשון הכנענית-אליטרטיבית של רטוש. דווקא מצלולי רטוש, בתוספת משהו משל דילן תומס וא"א קאמינגס, שני משוררים נערצים על אלדן, הם אלה שאליהם נמשך ברוב שיריו הבוגרים, שירים שהפכו את הצליל והמשחק הצלילי לחווייתם המרכזית.

בנקודה זו נעיר שבמיטבם מצליחים שירי אלדן לאזן בין החוויה הנפשית למערך הצלילים שבאמצעותו היא נמסרת. עם זאת, מלכודת הצלילים מפילה לא מעט שירים ברשתה וכבר הערתי על כך בכמה ממאמרי. עורכי המבחר שלפנינו, עוזי שביט ולאה שניר, ניסו להגיש לקוראים דיוקן רב-פנים של המשורר מתוך שימת דגש על מובנות השירים. כך הצליחו לעקוף כמה מהסבוכים בשיריו, חלקם יפים עד מאוד, חלקם אקספרימנטליים יתר על המידה. אדגים את בעייתיות הצורה-הגוברת-על-תוכן בציטוט כמה שורות משיר שהופיע בספר "סתיו מהסס סודי" (1998) ולא נכלל במבחר שלפנינו: "כצלב מצטנע בצד מחצבה, בצומת הצעקה/ כחצב ניצב בקצה הקיץ צופה צחור צר/ צוואר" (עמ' 34). כל מלה שכאן נכנסה לשיר משום שהאות צ' מופיעה בה. מה היה קורה לו החלפנו, למשל, את ה"צלב" ב"צריף" או ב"עץ" או ב"צוק" ואת "צומת הצעקה" ב"כצווחה צמוקה"?

עם זאת, כשהמערך הצלילי הגדוש עובד היטב, המשורר מצליח לנגן לנו עולם ומלואו. ב-50 שנות כתיבתו פיזר בפנינו אלדן לא מעט פינות חמד ופניני שיר. פנינה אחת במחרוזת ברצוני לצטט במלואה. השיר "חפצי בה מעיצבון עמק", שנכלל בחטיבה החותמת את המבחר ובה שירים שנכתבו בשנת 2005, מתאר שיבה מרגשת של המשורר, שחצה את גיל הגבורות, אל נופי ילדותו והם חיים ומרקדים בו, כמו לא היו אלה שלהי שנות ה-20 וראשית ה-30 של המאה שעברה: "חפצי בה מעיצבון העמק בא להנציח עמק שקוע בקרקע/ המקורית משקית ממקורות, קורות רקיע כל שקרה מעין/ כשרקעו מרקדים וברקע זורח המזרח זורה זהב הזהר/ לנעורים שלא רמו במרומים עודם הוזים הזיות אך אנחנו/ העיזבון זמורת זר אש זרה פזורה על המזבח הזה מזים דמים/ ונעורינו שכרעו קרועים למרגלות ההר לו שרנו בוסר שירינו/ בבער בו ובנו בנים באנו לנקות קללה אך הוא הכה במקל/ קליל באצבע צרדה וצללנו בצלילי השכחה שחים לחוש שכרון/ האפר ופאר רפיון שצרפנו בצריפים ההם ההומים עוד בנו" (עמ' 147). כל מי שרגיש לקצבם של שירים יכול לחוש כיצד נעורים הנעורים באיש הזקן שהופך, למשך רגע השיר, לעלם הרך מן הימים הרחוקים ההם.

המבחר "שנים שמעו שירה" מקבץ שירים מ-50 שנות יצירה (1955-2005); לטעמי אפשר היה לתת למשורר הוותיק עוד שני גיליונות דפוס ולא לדחוס שניים ושלושה שירים בעמוד. וכמובן שאפשר היה לבחור אחרת ולהוסיף עוד כמה וכמה שירים טובים וגם לשמוט פה ושם סרחים עודפים. בתרבות המבחרים אדירי-המידות, שכמעט ואי אפשר להרימם מחמת כובדם הפיסי, זהו כרטיס ביקור מפתה לעולם של צלילים וצללים, אבל בעיקר לקהל הרוקדים בפולחן השמש: "שמש רצה שוב הימה/ לו רצה האל לונו/ נער נס לשווא הרעימה/ חושך שב כתנת לנו/ (...)/ נחה היא עתה אחרת/ כה זרה באבניה/ ארץ לטף מאחרת/ הגוף השר לך יאנח" (עמ' 105).

רפי ויכרט הוא משורר ועורך הוצאת "קשב לשירה"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ