לחיות ולמות בעיר התחתית

מגוחך הניסיון להבין כיצד אדם המוקף בסחי התרבות הישראלית הנוכחית מצליח ליצור מרקם שירי מרתק ולא זוכה להכרה אפילו בקרב "מחנהו" שלו. עם מותו של יורם לוי פורת

אורי הולנדר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי הולנדר

"אל תשאל מה מביא אדם", כתב המשורר יורם לוי פורת, שהלך לעולמו לפני שבוע, "מה שמביא אדם / לא מביא אותו לשום מקום". שלושת ספרי שיריו של פורת - "אוניות התה" (2001), "העיר התחתית" (2004), "החיים הם עניין מקומי" (2006) - לא הביאו אותו לשום מקום. הם עוררו התעניינות מועטה בקרב חובבי השירה הישראלים, וגם פועלו האוונגרדי כמחזאי וכבימאי תיאטרון דומה שנשכח בשנים האחרונות, שבהן, כידוע, העדיפו רוב התיאטראות הרפרטואריים להציג סאטירות פוליטיות ומחזות זמר. המחזמר "אמריקה", שכתב פורת בעקבות קפקא (עם מוסיקה של שלמה גרוניך), והצגות לא קלות לעיכול כגון "הצגת הגולם האחרונה", "אופרת היהודים", "שלוש רביעיות" ואחרות - לא נחרתו על לוח לבם של קציני התרבות הגבוהים ולא הטביעו חותם מובהק בלב הקהל. גם מי שלא הכיר אותו היטב היה יכול לראות שאי התקבלותו עינתה אותו.

אין זה מקרה ששם יצירתו האחרונה של פורת הוא "החיים הם עניין מקומי". כל יצירתו היא תהייה נמשכת על המקום - מקום האדם בעולם, מקום היצירה באדם, מקום המוות בשרשרת הזמנים. אף אין זה מקרה שבשנים האחרונות נטש את התיאטרון והתמסר לכתיבת שירה. פורת הצליח לאלף את מרחב השיר ולהביא בו לידי ביטוי את רשמיו המקוטעים, התמונתיים, הנעים בין סטטיות לדינמיות, במסגרת שרק השירה יכולה לספק לאמן המלים.

הטרילוגיה השירית שברא - שלוש תחנות במסע מפוכח אל האין, היודע ש"זה שהקדים אינו יודע יותר מזה שאחר / והמוקדם והמאוחר ייפגשו בעמק השווה" - היא יצירה אישית ומיוחדת ביותר. הרעב למלים, אימת ההולדה, הסתר הפנים וגילוי העין, כפיות הטובה האלוהית ובוגדנות האדמה, התנודה הנצחית בין איוולת לתוחלת, מגע הגוף החם בעולם ומגעו של המוות הקר בבשר - אלה הנושאים העומדים בבסיס הטרילוגיה הזאת, ומעליהם מרחפת הוודאות הקיומית: "מגוחך ניסיון להבין". מגוחך הניסיון להבין מדוע יוצר אחד פורץ אל תודעת הכלל ומדוע יוצר אחר נידון לבדידות יצירתית, שגם הילת המובחרות נעדרה ממנה. מגוחך הניסיון להבין כיצד אדם המוקף בסחי התרבות הישראלית הנוכחית מצליח ליצור מרקם שירי מרתק ולא זוכה להכרה אפילו בקרב "מחנהו" שלו. ומגוחך הניסיון לשער מה יעלה בגורל יצירה רבת-פנים מעין זו בשנים הבאות.

יורם פורת, שנהפך ליורם לוי פורת, חי ויצר בעיר התחתית. העיר התחתית היא בירתה של מדינת כל משורריה. בעיר התחתית מתים משוררים ישנים ופגומים ונולדים משוררים חדשים וטובים. בימים מתאבכים ספרים בערפל, ובלילות יישויות שכורות פרסום מפציעות אל אור הזרקורים. על כל יד הנאחזת בשולי אדרת צומחות מאה ידיים גודעות ומאה עיניים בוהות. כל קירות הזיכרון מסתיידים בגרפיטי צעיר ורענן, דרדקים עורכים את כתבי המדקדקים, קיסרים נהפכים לקרפדות, וכל יבחוש שואג כארי.

כולם מולכים על בימותיהם האוטונומיות ומושלים בכיפות כוכיהם - מחוללי שיר ומחללי שיר, ראשנים, רעשנים וראשי ממשלות קונטרסיות. בעיר התחתית מתנהלת תרבות דמוקרטית, וכל בני החורין רשאים להיות מטומטמים. בדומה ל"ארץ השממה" של אליוט, שאת מקצביו ואת הטכניקה שלו אימץ פורת אל עולמו השירי, גם טרילוגיית "העיר התחתית" היא מעין מיתוס של ריקבון וייאוש עירוני-דקדנטי, אלא שממדיה החברתיים של שירה זו עומדים תמיד ברקע גרעינה האישי המובהק. החרב המתהפכת שקוצצת את שורותיו ודימוייו ויצירי הדמיון ההיברידיים של פורת היא חרב שיועדה רק לראשו שלו - וכל שורה משורותיו ספוגה בהכרה הזאת.

הטרילוגיה השירית של יורם לוי פורת, שחלקה השני ובמיוחד חלקה השלישי נכתבו על סף הכיליון, אינה שיר הלל לחיים. אופק מבטה הוא תחתיתו של שעון החול, ונגינתה היא נגינת הקרקעית, ואין בה מעקה גואל, ואין בה שום רצון להתנחם בזיו היצירה שתשרוד את בעליה. זו אודיסיאה של מוות, בעולם פגום, בגוף מתכלה לאטו, בתרבות שדבר אינו שורד בה, זולת הזוהמה. "אני שומע את רובה הציד החלוד שלי", כותב פורת בשורה החותמת את "העיר התחתית", וכה רבים בסביבתו ובסביבתנו התרבותית ראויים לא רק ליריית אזהרה מרובה הציד הזה, כי אם למהלומה על גולגולתם החלולה.

עצוב מאוד לומר את זה: מעטים הכירו את יורם לוי פורת, וככל שינקוף הזמן יילכו המכירים ויתמעטו. אפשר שבעוד שנים מעטות לא יישאר כאן דבר פרט לקרקסי התרבות האחת ופרכוסי התרבות האחרת.

ואף על פי כן, שירתו של פורת היא מבע חי, וקולה מתכווץ ונמתח במנעדיו של אדם חי, ומחשבתה מעברת את בטן סוסי הזיכרון. זו שירה אמיצה, המביטה מבעד לכתם ההולך ומתפשט בעינה הישר בעין המוות, ושואלת מתוך עצמיות טהורה: "האם נדע לאחר מותנו / את מה שידענו לפני שנולדנו? / ובין זה לזה נרד אל החוף העזוב / ונתקפל על החול בין הפחיות הריקות. / ונגיד משהו לא ברור, ונשאיר / על הכביש תלת-אופנוע מחופה ברזנט / באמצע נסיעה לשומקום. / והאופנוע ימשיך לטרטר, זה לא הרעש, / זה הנזק הפנימי".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ