בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"החיה הגוועת" מאת פיליפ רות | הבדלי גיל ומין

הספר "החיה הגוועת" מעורר בעת ובעונה אחת את החלק האפל ואת החלק המואר בנפש הקוראים: תאווה גסה ותוגה רכה בערבוביה

תגובות

החיה הגוועת

פיליפ רות. תירגם מאנגלית: אמיר צוקרמן. הוצאת זמורה-ביתן, 126 עמ', 89 שקלים

בסצינה שולית יחסית בסרטו של דייוויד פינצ'ר "הרשת החברתית", שהוא קרוב לוודאי הסרט העצוב ביותר של השנה, תוהים מייסדי פייסבוק הצעירים, מרק צוקרברג ואדוארדו סוורין, אם אפשר לכתוב אלגוריתם שיסביר את משיכתן של בחורות אסיאתיות לבחורים יהודים. השיחה ביניהם מתרחשת במסיבה קובנית באוניברסיטת הרווארד, וצוקרברג עוזב את המסיבה בזעם משום שהסרטון המשמש כתפאורה הוא של מפלי הניאגרה, שאין להם, כדבריו, שום קשר לקובה.

ספק קובה או כמעט-קובה עומדת גם ברקע ספרו של פיליפ רות, "החיה הגוועת", שראה אור במקור ב-2001 ותורגם כעת לעברית בידיו האמונות של אמיר צוקרמן. גיבור הרומן, דייוויד קפש, הוא בעל טור טלוויזיוני קובע טעם בענייני תרבות ומרצה מבוקש בקולג' ניו-יורקי. בן 62, הוא מנהל רומן עם סטודנטית שלו, בת למהגרים קובנים בני המעמד הגבוה, בת 24, בעלת גינונים בתוליים, צמא לתרבות גבוהה ושדיים מושלמים. על רומן זה, המופרך רק לכאורה - אפשר להזכיר כאן, למשל, את ידידו של רות, סול בלו, שבגיל 84 הוליד בת לאשה הצעירה ממנו ביותר מ-40 שנים - נסוב "החיה הגוועת", שבכנותו החודרנית ובנימתו הפורנוגרפית כמעט מעלה על הדעת את "מה מעיק על פורטנוי", הספר שעליו יצאה לראשונה תהילתו הידועה לשמצה של רות (לטובת הקוראים המבקשים דם: את המקבילה לסצינת הכבד מ"פורטנוי" תמצאו בעמוד 63; דוחה או רבת השראה? ישפוט כל אדם לגופו).

לכאורה, המשוואה שמשרטט רות ב"החיה הגוועת" גסה וברורה. הצעירה הקובנית, קונסואלה, מסתחררת כשהוא מאפשר לה להחזיק בידיה כתב יד של קפקא ומדבר אתה על ולאסקס; קפש, לעומת זאת, רואה בה בעיקר את "הבשר שלו", ביטוי שהוא שואל ממארק טוויין, ומעריץ את הארשת האפרוחית שעל פניה ואת שיער ערוותה הרך. מיותר לציין שרות אינה שם בפיה רעיונות רבים. אפילו היפוך מאזן הכוחות - הקנאה המחלישה לאט-לאט את דעתו של קפש; הנעורים הנמשכים של קונסואלה בעוד בשרו קמל והולך - אינו אלא תבנית נתונה מראש, שפיליפ רות אף פותר באופן מאולץ מעט, גם אם נוגע ללב, לקראת סוף הספר.

ואולם משוואה זו, ומה שנראה כפרובוקציה אופיינית לסופר, כהתרסה מחושבת היטב כלפי הלך הרוח של התקינות הפוליטית, כשובניזם להכעיס, מתבררים כאלגוריתם בנוי לתלפיות שעניינו אינו הסברת המשיכה של צעירות בנות מיעוט אקזוטי לאינטלקטואלים לבנים זקנים (את המשיכה ההפוכה אין צורך להסביר, כביכול), אלא המערך גוף-נפש-תרבות בעידן המתירנות המינית. במובן זה, יש אולי לקרוא את "החיה הגוועת" כאיבר משלים ל"החלקיקים האלמנטריים" של מישל וולבק (בבל, 2000). שני הסופרים מנתחים באופן ריאליסטי, חד, אכזרי ובו-בזמן מלא חמלה את החיים במערב לאחר המהפכה המינית של שנות ה-60 (רות מתאר בהערצה את הנשים שפרצו אז את הדרך למתירנות העכשווית, הן מתוך הכרת טובה גברית והן מתוך תודעה פמיניסטית משלו). שניהם שועטים לתוך המהפכה בצהלה ובה בעת רואים בה גיהנום של יחסי חליפין אנושיים בעלי אופי כלכלי. שניהם, גם אם נדמה כי וולבק כותב את ההיסטוריה החדשה מנקודת המבט של המפסיד - זה שנדחק לתחתית ההייררכיה המינית - מצליחים בדרך פלא לעורר אהדה לדמויות שנויות במחלוקת ולעורר בעת ובעונה אחת את החלק האפל ואת החלק המואר בנפש הקוראים: תאווה גסה ותוגה רכה משמשים בערבוביה בעת הקריאה בספריהם.

ושניהם, רות וולבק, ואולי אין צורך לציין זאת, הם אמני השילוב המושלם בין סיפור עלילה קולח לעילא לבין פירוט שיטתי ומאיר עיניים של רעיונות ותפישות שמקומם לרוב אינו בפרוזה, אלא במחקר הסוציולוגי והפילוסופי. כך, "החיה הגוועת" הוא מצעד ארוך של אבחנות מבריקות על טיבם של החיים החברתיים-המיניים המודרניים, אגב הטענה שאיש אינו "מעל הסקס", משמע שהאופן שבו האדם תופש את עצמו, את גופו ורוחו ומיקומו החברתי ותפקידו הפוליטי בעולם, אינו רק נגזר מיצריו המיניים ומיכולתו להוציא אותם לפועל, אלא אף משני להם.

אפילו המוות, הנוכחות השנייה במעלה בספרו של רות, אינו יכול לו. "סקס הוא הנקמה במוות. אל תשכח את המוות", הוא כותב, ומוסיף: "כן גם סקס מוגבל בעוצמתו. אבל ספר לי, איזו עוצמה היא אדירה יותר?" מבחינה זו, אגב, אין בספר נחמה רבה. נדמה כי מנסיונו האישי מלמד רות כי הסבל המיני נמשך אל תוך הזקנה, ואולי אף גובר, בשל כלכלת המין החדשה, שבה את רגשות האשמה הוויקטוריאניים על עצם ההנאה מסיפוק התאווה מחליף התסכול הנובע מכך שהשכן או השכנה נהנים יותר. אי אפשר עוד להיות זקן של "מקטרת וכיסא נדנדה", אומר רות לקוראיו, ו"שום דבר לא מובא למנוחות, גם אם אתה הכי זקן שאפשר".

עם זאת, טענת היסוד בדבר מרכזיותו המסנוורת-כל של הסקס בחיי הנפש, המנוסחת בלא מעט אופנים בספר (אחד הפחות עסיסיים שבהם אומר: "סיפור אמריקאי עתיק יומין: שמרו על הצעירים מפני סקס. ובכל זאת, תמיד מאוחר מדי, מאוחר מדי, כי הם כבר נולדו"), מאוינת באופן מוזר על ידי עצמה. אכן, סקס הוא השמש שסביבה נעים כל שאר הנושאים שרות עוסק בהם, אבל היא גם זו שמאפשרת להם להיבחן בדקדקנות באורה. נדמה שבכך נעוץ חלק מכוחו של הספר, החורג מטענות שחוקות בנוסח הביולוגיה האבולציונית, למשל.

מנעד נושאי הלוויין של רות, כתמיד, רחב מאוד: זקנה, בליית הגוף והתודעה המתבוננת בהם כלא מאמינה הם העיקריים שבהם, אבל מן "החיה הגוועת" לא נפקד גם מקומם של יחסי הורים וילדים (דמות האב הלא מתפקד שמגלם כאן קפש באה אולי לידי תיקון בדמות האב הנפלאה ב"קנוניה נגד אמריקה" מ-2004, כנרת), של אמנות ומעמדיות, של פוליטיקה ותקשורת. גם לידידות בין גברים תפקיד משמעותי בספר, ולאהבה, ואפילו לידידות בין גברים לנשים, ואולי דווקא משום ששמש התאווה המינית מסנוורת בו כל כך, המבט מוסט ממנה לאטו, וכל השאר נראה פתאום חשוב לא פחות, אולי חשוב יותר, אולי החשוב באמת. ייתכן, כמובן, שזאת רק השלכה של קוראים שוחרי הומניזם על דמויותיו של רות. ואולם, ייתכן באותה מידה כי זו אחת מתחבולותיו של הסופר, הדורש לחשוב מחדש על משמעותו של עלה התאנה, שהוא, לפחות לפי דייוויד קפש, התרבות.

The Dying Animal \ Philip Roth



תצלום: רויטרס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו