בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מייסטרים דגולים" מאת תומאס ברנהרד | יומן הנרגן

גיבור ספרו של תומאס ברנהרד לא מוצא נחמה בהביטו מעלה אל האלוהים, הוא מוצא נחמה פשוטה באנשים וביצירה האמנותית

תגובות

מייסטרים דגולים

תומאס ברנהרד. תירגמה מגרמנית: רחל בר-חיים. הוצאת בבל, 176 עמ', 88 שקלים

מחשבותיו של איש בערוב ימיו, המתבונן בציור של איש זקן אחר, כפי שהן מסופרות על ידי אדם נוסף הנמצא באותו חדר במוזיאון ההיסטורי לאמנות בווינה: זו הסיטואציה המרכזית שסביבה רוקם תומאס ברנהרד יצירה ספרותית מובהקת, שלא תקרוץ לאף מפיק הוליוודי. אך הסיפור המהודק והתפניות המפתיעות מבטיחים מסע מעניין ואפילו מרגש, שראשיתו בזעם מתפרץ וסופו בחמלה אנושית גדולה.

גיבור הספר הוא רגר, מבקר המוסיקה של "הטיימס", זקן נרגן וזועף המגיע כל יום סירוגי, זאת אומרת יום כן יום לא, לחדר במוזיאון, שם הוא מתבונן, מאותו ספסל בדיוק, באותה תמונה בדיוק: "האיש עם הזקן הלבן" של טינטורטו (שגם מופיעה על עטיפת הספר). שנים רבות שהוא אינו סוטה מהרגלו המוזר, שאת פשרו נוכל לפענח רק לקראת סוף הרומן.

זוהי יצירה מתנשפת של ברנהרד. צריך ממש להרחיקה מן הפנים כדי לא להיפגע מקצפו של רגר הממורמר, המונה לפני תלמידו לשעבר אטצבאכר, במין מונולוג חסר הפוגה - בסגנון שהוא סימן ההיכר של ברנהרד - את כל התרמיות של התרבות המערבית, הגרמנית והאוסטרית בפרט. רגר שוחט את כל הפרות הקדושות אחת-אחת. החל בבטהובן, דרך גתה, שופן והיידגר (את האחרון הוא מכנה "שרלטן" ו"תגרן בשוק הפילוסופיה"). רגר מתחיל ונתלה באילנות גבוהים, אך לא חוסך שבטו מהערכים הבסיסיים ביותר שהתרבות האנושית מושתתת עליהם. הוא בונה הייררכיה של קלקולים ומעמיד בראשה בכל פעם מוסד מקודש אחר. את המשפחה, את בית הספר, את המורים, את הדת וכמובן את המדינה. בכולם יש זיוף וצביעות. אפילו על ההורים אין לו ולו מלה אחת טובה להגיד: "הם פשעו בי פעמיים, שני פשעים קשים, אמר, הם ילדו אותי והם דיכאו אותי". ועוד הוא מוסיף: "היתה לי אחות שמתה צעירה, רק מותה המוקדם חילץ אותה מהורינו".

גם על הילדות, מבצרם של הנוסטלגים התמימים ביותר, הוא אומר, באופן שאינו משתמע לשתי פנים: "אם יש גיהנום, וכמובן שיש גיהנום, כי אז ילדותי היתה הגיהנום... הילדות היא הבור האפל שאליו זורקים אותנו ההורים". ומכאן מסקנתו המתבקשת: "הגיהנום לא יגיע בעתיד, הוא כבר היה, שהרי הגיהנום הוא הילדות" (ההדגשות במקור).

בדומה לציורים הנעשים על ידי אנשים חולים בנפשם, גם כאן אין "לבן". אין מקום לשטח ריק שאינו מלא בטרוניה כלשהי. לעתים יפתיע את הקוראים משפט מודגש, שכמוהו כשימוש בדוושת הפיאנו-פורטה בפסנתר, אך מטרתו רק להגביר את קול הזעקה. זהו טקסט ללא נקודות ופרקים. רק כמה פסיקים כדי לנשום בחופזה לפני שממשיכים הלאה במסע הפירוק של התרבות. אך בניגוד לאותו דוד המלהג בארוחות משפחתיות, כאן מצריכה הקריאה יותר מסתם נימוס, אלא ממש דריכות - המעידה על אמנות הסיפור הגדולה של המחבר - בהפרדת המוץ מן התבן, בהבנה שמאחורי הזעם הגדול מתחבא, כמו מאחורי כל ציניקן, אידיאליסט צעיר שהתאכזב. או כפי שמודה רגר לקראת סוף הספר: "אינך יודע עוד עד כמה אני אוהב את הארץ שלנו, אבל את המדינה, כפי שהיא בהווה, אני שונא שנאה תהומית. בעתיד איני רוצה כל קשר עם המדינה הזאת, היא מעוררת בחילה מדי יום ביומו". רגר אינו סתם מטורף היורק אש. הוא מסתכל על התמונה שצייר טינטורטו במאה ה-17 כמו סופר המביט על העולם ורושם את מחשבותיו. אך בניגוד לאטצבאכר, סופר שמעולם לא פירסם דבר, רגר זקוק למאזין (וכך גם ברנהרד הזקוק לקורא). הוא צריך שקולו יישמע. זוהי תחילתה של התפנית ההומניסטית שבספר: הוא לא איש שידבר בחדר סגור, כפות בכתונת - זעמו זקוק לנמען כדי להתקיים.

לכל אדם, גם הפסימי והממורמר ביותר, יש צורך בלחם, במים, באמנות, אך בעיקר בחברתו של איש אחר. אפילו רגר הזקן מודה שהבין זאת כשאשתו היתה על ערש דווי. גם הוא, הנרגן האולטימטיבי, חוטא ברגשנות ממיסה. לכן הוא מגיע, באדיקות דתית, לחגוג כמעט כל יום את אותו המקום בדיוק שנולדה בלבו האהבה: הוא פגש את אשתו במוזיאון על הספסל שמול "האיש עם הזקן הלבן".

אך רק בסוף הספר מתגלה מדוע קבע רגר, הניהיליסט המושבע, מפגש שהוא מצפה לו בכליון עיניים עם אטצבאכר. מהי הסיבה שהוא יוצא מגדרו ומודה כי הוא זקוק לאחר? כאן מצפה התפנית המשעשעת ביותר ב"מייסטרים דגולים", שלמרות הטון רווי השטנה שלו, משובץ ברגעים מצחיקים ממש: רגר בסך הכל רוצה ללכת לתיאטרון. יש לו שני כרטיסים, והוא פשוט זקוק לחבר. למרות שהמחזה הוא של קלייסט (הנלעג) בתיאטרון בורגתיאטר (המגעיל), הרי שיש חוויות שאי אפשר לחיות אותן בבדידות. כמה בנאלי ונכון. "שלוש שעות עינתה אותי המחשבה שאצטרך לבקש ממך ללוות אותי לכד השבור, שכן לבד לא אלך לכד השבור... שלוש שעות עינתה אותי המחשבה איך אומר לך שקניתי שני כרטיסים לכד השבור, כשאני חושב רק עלי ועליך, שהרי עשרות שנים לא שמעת ממני אלא דיבורים בגנות הבורגתיאטר שהוא התיאטרון המגעיל ביותר בעולם... בוא אתי הערב לבורגתיאטר, תחלוק אתי את ההנאה שבשיגעון הפרוורטי הזה, אטצבאכר יקירי".

שלא כמו קהלת, שאף הוא השית מבט מדוכדך על העולם שהכל בו הבל הבלים ואין בו שום חדש, גיבורו של ברנהרד אינו מוצא נחמה בהביטו מעלה אל האלוהים, אל תורתו ומצוותיו. רגר יוצא מהניהיליזם ומוצא נחמה פשוטה באנשים וביצירה האמנותית, הנמצאים בגובה העיניים. ממש כמו הזקן הניבט מן התמונה. בעיניו השחורות יש כתם לבן. אולי זו עננה של חמלה?

ודאי תשאלו כיצד מסתיימת המעשייה. איך היתה ההצגה? "ההצגה", אומר רגר וחותם בכך את הספר (בדיוק כמו החיים - אומר דרכו ברנהרד), "ההצגה היתה איומה". סוף משעשע שבזכותו אפשר לומר על הספר בעל הטון הטראגי הזה שאכן, כמו כותרת המשנה שלו, הוא קומדיה. זוהי הקומדיה האנושית.

אוף, היה ודאי רוטן בזעף רגר, שוב יצאה תחת ידו של תומאס ברנהרד, המייסטר האוסטרי הדגול, יצירת מופת מופלאה.

Alte Meister \ Thomas Bernhard



האיש עם הזקן הלבן, טינטורטו, 1545



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו